האחים דארדן מגישים מנה של ריאליזם אכזרי

צמד האחים הבלגים נכנסו לרשימה האקסלוסיבית של הבודדים שזכו בפרס הגדול של פסטיבל קאן פעמיים. רגע לפני צאת "הילד עם האופניים", הכירו את הקריירה שלהם עד כה

נטע אלכסנדר, עכבר העיר
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
נטע אלכסנדר, עכבר העיר

אין הרבה במאים בעולם שיכולים להתגאות בכך שסרט שהם יצרו הוביל לשינויי חקיקה ולשיפור תנאי התעסוקה של מיליוני צעירים. "רוזטה", סרטם של האחים הבלגים לוק וז'אן פייר דארדן, גולל את סיפורה הסיזיפי והמדכא של בחורה צעירה שחלומה הגדול הוא לעבוד כמוכרת בדוכן וופלים. חודשים ספורים לאחר שהסרט קטף את פרס "דקל הזהב" היוקרתי בפסטיבל קאן של 1999 (והביס בדרך יצירות של במאים מוכרים ומבוססים יותר כמו דיוויד לינץ' או פדרו אלמודובר), הממשלה הבלגית הצליחה להעביר חוק שזכה לכינוי "חוק רוזטה" ונועד להסדיר ולהגביל ניצול תעסוקתי של בני נוער. כשהוא נשאל על ההישג המפתיע הזה, ז'אן פייר דארדן הצטנע כהרגלו ואמר ש"זה פשוט היה צירוף מקרים. הנושא הזה עלה לדיון ציבורי עוד לפני שהסרט יצא, והפופולאריות של הסרט גרמה לאחד ממנסחי החוק לקרוא לו 'חוק רוזטה'. אבל מעולם לא התכוונו להביא ליצירת חוקים חדשים. אנחנו תמיד מקווים שהיצירות שלנו ידברו אל הצופים ויטרידו אותם – אבל מעולם לא התכוונו לשנות את העולם".הילד עם האופניים - מועדי הקרנה

הקולנוע של האחים דארדן אולי לא שינה את העולם, אבל בשנים שחלפו מאז "רוזטה" הם הספיקו לצבור מעמד של יוצרים ייחודים וחשובים בעלי סגנון ויזואלי ייחודי ומחויבות חברתית עמוקה לסוגיות של אבטלה, עוני, צדדיה המכוערים של החברה התעשייתית ואלימות בקרב בני נוער. עם יצירות מאתגרות לצפייה כמו "הבן" (2002), "הילד" (2005) וסרטם החדש "הילד עם האופניים" (2011) שעולה השבוע לאקרנים בארץ, תרומתם של הדארדנים לז'אנר הריאליזם החברתי אינה פחותה מזו של במאים מוכרים יותר כמו מייק לי או קן לואץ'. הסגנון הוויזואלי שלהם, שמבקר הקולנוע אורי קליין תיאר כ"יופי ריאליסטי קשוח ומלא חמלה", מייצר סרטים שמתרחשים במציאות העירונית המנוכרת של ערים קטנות באירופה, כמו העיירה הבלגית אנגיס, בה נולדו וגדלו.יפה ואכזרי. "הילד עם האופניים":

המקצוע: במאי בדומה לאחים כהן, הדארדנים עובדים כיחידה משומנת אחת: מאז שנות ה-80 הם מפיקים, כותבים ומביימים את סרטיהם ביחד, אבל אם יש שאלה אחת שנמאס להם לשמוע בראיונות היא איך הם מצליחים להסתדר ביניהם. לקראת סוף שנות ה-60 הסוערות, שהתאפיינו בשביתות והפגנות של תנועת העבודה הבלגית, לוק שכנע את אחיו ז'אן פייר (הצעיר ממנו בשלוש שנים) לעזוב את אנגיס לטובת לימודי משחק בבריסל. ב-1975 השניים ייסדו את חברת ההפקות שלהם, Derives, וביימו מעל שישים סרטים תיעודיים שיצרו דיוקן מרתק של החברה הבלגית והקונפליקטים שאיתם היא מתמודדת: מבעיית האבטלה ועד לוויכוח בנוגע למהגרים הפולנים הרבים שהגיעו למדינה אחרי מלחמת העולם השנייה. אחרי מעל לעשור של עשייה דוקומנטרית ענפה, האחים החליטו לנסות לראשונה את כוחם בקולנוע עלילתי ויצרו את הסרט "Falsch" ב-1987, מסה מדכאת על קורבנות השואה שזכתה להערכה מסוימת בבלגיה אבל לא ניבאה את ההצלחה העתידית שהאחים יזכו לה.פשוט, אכזרי, יפה. "רוזטה":

ההצלחה העלילתית הראשונה של האחים היתה הפיצ'ר השני שלהם, "השבועה" (1996), שהוזמן להשתתף בשבוע הבמאים של פסטיבל קאן וזכה לביקורות משבחות. הסרט, שגולל את סיפורו של נער צעיר (בגילומו המופתי של ג'רמי ריינר הבלגי) שמתחבר לחבורת פעולים זרים, סיפק דיוקן מטלטל וריאליסטי של החברה הבלגית והוכיח שהאחים דארדן מצטיינים בבימוי של סיפורים חברתיים קשים לעיכול, ובליהוק מדויק של שחקנים צעירים ואנונימיים.

שלוש שנים לאחר מכן הם חזרו לקאן עם "רוזטה" – ומאז כל סרט של הדארדנים התקבל בפסטיבל היוקרתי בזרועות פתוחות והם הצליחו להיכנס לרשימה האקסקלוסיבית של במאים שזכו פעמיים ב"דקל הזהב" (על "רוזטה" ו"הילד"). השנה הם הגיעו לפסטיבל עם "הילד עם האופניים" וגם הפעם הם לא יצאו בידיים ריקות -  הסרט קטף את הפרס השני בחשיבותו לאחר דקל הזהב, ה-Grand Prix. סרטם החדש ממשיך את הקו הריאליסטי והקודר של עבודותיהם הקודמות, אבל הוא מתאפיין בצילום מדויק וסטטי יותר (בניגוד לשימוש במצלמות כתף בסרטים קודמים) ובמידה רבה יותר של אופטימיות (אם כי, מכיוון שבאחים דארדן עסקינן, צריך לקחת את האמירה הזו באופן יחסי).

שקט להפליא וקרוב להחריד "הילד עם האופניים" מגולל את סיפורו של סיריל בן ה-12 (תומה דורה שזכה, ובצדק, לשבחים רבים אל משחקו), שנאלץ לגור בפנימייה לאחר שאביו נטש אותו. סיריל מנסה לשכנע את אביו המתנכר להיות מעורב בחייו, ובאחד מניסיונותיו הכושלים להתחקות אחר עקבותיו של האב הנעלם הוא נתקל באישה צעירה שמפתחת אליו יחס מיוחד ובהמשך מתחילה לתפקד כמעין תחליף אם עבורו. בהתאם למוניטין של הדארדנים, זהו לא סיפור סכריני שבו ילד חסר אם פוגש אשה נטולת ילדים והשניים הופכים בן לילה למשפחה חלופית ומאושרת. ברגעים רבים בסרט הצופה מתבקש לעקוב אחר מסעו הנואש וחסר המנוחה של סיריל בעקבות אביו. הוא דוהר על אופניו ברחובות העיירה, מתחבר עם צעירים מפוקפקים ומגלה – בדרך הקשה ביותר – שהורה הוא לאו דווקא מי שילד אותך, אלא מי שמסוגל להעניק לך תמיכה ואהבה.אל תצפו לשום דבר חיובי. "הבן":

כמו רוזטה או הגיבור הצעיר של "הבן" המטלטל – סיריל הוא דמות דארדנית מובהקת שמשלבת פגיעות וקשיחות בצורה נוגעת ללב. למרות הדמיון העלילתי בין "הילד עם האופניים" לעיבוד ההוליוודי החדש לספרו של ג'ונתן ספרן-פויר, "קרוב להפליא ורועש להחריד", שעוסק גם הוא בילד שיוצא לחיפוש נואש בעקבות אביו, סיריל יטלטל אתכם ויחדור לכם ללב באופן משכנע בהרבה מההופעה הסכרינית של הילד האמריקאי תומאס הורן. ההחלטה המודעת של האחים דארדן להימנע מכל גימיק שעלול לדרדר את סרטם למחוזות הקיטש – כמו למשל שימוש בפלאשבקים לזיכרונות ילדות, או סצנת בכי פוטוגנית – מאפשרת להם להימנע מדידקטיות. הדארדנים לעולם לא יגידו לכם, "עכשיו תבכו" או "עכשיו תתרגשו", אבל בזכות כשרון המופלא לחשוף את המציאות התעשייתית והמנוכרת של אירופה של המאה ה-21 – יש בהחלט סיכוי טוב שתמצאו את עצמכם מזילים דמעה. ובהחלט ייתכן שבניגוד להכחשות הנמרצות שלהם, גם זו דרך לשנות את העולם.הילד עם האופניים - מועדי הקרנה

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ