סראייבו שלה: אנג'לינה ג'ולי הולכת למלחמה

ג'ולי מדברת על המציאות האכזרית שהולידה את סרט הביכורים שלה כבמאית - "ארץ זבת דם ודבש", שמתעד בדיוק מטריד מלחמה שפרצה כשהייתה רק בת 17

ג'נין די ג'ובאני, גרדיאן
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
ג'נין די ג'ובאני, גרדיאן

כשנפגשנו בבודפשט, אנג'לינה ג'ולי בדיוק חזרה מלוב. אבל למרות המסע ולמרות שראתה את ההריסות שנגרמו על ידי מלחמת האזרחים, היא לא נסערת. "כשאני נוסעת לאנשהו, אני מגיעה בשביל ללמוד", היא מספרת, "אני קוראת את הספרים, את התדריכים. אני מדברת עם אנשים. אבל אני בעיקר מנסה להביא מודעות, לחזור הביתה, להרים את הטלפון ולהתקשר למישהו שיוכל לעשות משהו". הגישה הרצינית והמפוקסת הזאת מלווה אותה גם בסרט הביכורים שלה כבמאית, "ארץ זבת דם ודבש". היא אומרת שעל הסט היא לא חששה לקבל עצות. "הקשבתי לקאסט, שרובם שרדו את המלחמה. הקשבתי לסיפורים שלהם וניסיתי לשלב אותם לתוך העבודה". על רקע הקרבות, היא יצרה סיפור אהבה בין דניאל, חייל סרבי, ואג'ילה, האישה הבוסנית שהוא פוגש מחדש בזמן המלחמה.

דיברנו בעיקר על הזוועות של המלחמה בבוסניה – שהחלה על רקע פירוק יוגוסלביה ב-1991, הציבה את בוסניה, סרביה וקרואטיה זו נגד זו על רקע פילוגים דתיים ואתניים מורכבים וגבתה כ-100 אלף קורבנות. בשלוש בבוקר שומר הראש שלה מכניס את הראש לחדר ומזכיר לנו בעדינות שכבר מאוחר. דיברנו במשך שמונה שעות; בכל זאת, היא מתעקשת ללכת איתי עד למלון. "אני רוצה לוודא שאת בסדר", היא אומרת.לשחזר את המצור. "ארץ זבת דם ודבש":

"רק קבוצה קטנה תבין באמת"

כעיתונאית שעברה את המצור על סראייבו, ראיתי את הטיהור האתני, את שריפת הבתים, את טורי הפליטים שנשפכו מן המדינה ופעם אחת, כלב שרץ ברחוב עם יד אדם בפה. הגעתי לצפות ב"דם ודבש" סקפטית במיוחד. חיפשתי אי-דיוקים. הסרטים הקודמים שראיתי על בוסניה עצבנו אותי: למה הבמאי לא עשה יותר תחקיר? למה אי אפשר לספר כמו שצריך את סיפורה של מלחמה אכזרית בלב אירופה בסוף המאה ה-20? אבל הסרט של ג'ולי מרשים. איך אישה שהייתה רק בת 17 כשהקונפליקט החל (אפריל 1992) תפסה את אימת המלחמה? ג'ולי משחזרת את סראייבו – שעברה את המצור הארוך ביותר בהיסטוריה המודרנית – בדיוק כפי שאני זוכרת אותה: המשאיות עם ציוד הסיוע שהופגזו על ידי הסרבים; קורבנות האונס הצעירות שאיבדו את דעתן בשבי; הצלפים השיכורים שחיסלו אב ובן שניסו לחצות גשר.בתחילת המלחמה, ארצות הברית לא רצתה להתערב. העימות נראה כמו בעיה אירופאית. ההפגזות של נאט"ו הגיעו ב-1994, מה שכפה על הצדדים הליך של משא ומתן, בו ארצות הברית שיחקה תפקיד מהותי. ועדיין, בתחילת המלחמה, אנשים תלו בחלונות את דגל ארצות הברית. "הם באים להציל אותנו?", שאלו אותי. "מתי האמריקאים באים?". הסרט של ג'ולי מראה מה זה אומר, להיות אחד מהאנשים האלה – משורר, פקיד בנק, מורה, אם – ולהשתנות בצל האכזריות של המלחמה. סיפור אמיתי על אנשים אמיצים. "ארץ זבת דם ודבש""האנשים הרגישו כאילו העולם שכח אותם", אומרת ג'ולי, "רציתי להראות אומץ. רציתי להזכיר לכולם על המלחמה, למרות שרק קבוצה קטנה של אנשים תוכל באמת להבין את המתרחש". אולי בגלל זה היא החליטה לשחרר את הסרט בבוסנית, עם כתוביות באנגלית.

האותנטיות של "דם ודבש" מגיעה גם בזכות קאסט של שחקנים מוכשרים מיוגוסלביה לשעבר – סרבים, מוסלמים וקרואטים. חלקם ראו את המלחמה מקרוב. השחקן הראשי, גורן קוסטיץ', המגלם קצין הנאלץ לבצע מעשים איומים, מגיע ממשפחה של אנשי צבא מכובדים. ונסה גלודיו נזכרת איך ירו עליה: "הם לא תפסו אותי בדרך לבית הספר. הם פצעו אותי בבית, מרסיס מרגמה". ויש גם את ארמין בראבו, שחקן צעיר שהיה ילד בזמן המצור. בצילומים הוא לבש את המכנסיים שאחיו הגדול לבש בקרבות ההגנה על סראייבו. בראבו נזכר במהלך האודישן שלו שהוא "שכח מה הטעם של בננה" (אנשים חיו על חבילות סיוע, שהורכבו בעיקר מאורז, פסטה, אבקת חלב וסוג של גבינה נוזלית). אלמה טרציק איבדה 28 מבני משפחתה במלחמה. "זו הייתה אחריות ענקית", היא אומרת, "הייתי חייבת להיות הכי נאמנה לאמת שאפשר".

דם ודבש על חולצה לבנה

הניואנסים של ג'ולי בסרט חשובים לא פחות. "הסרט מתוסרט למחצה ומאולתר למחצה", היא מספרת. רואים גם שהיא עשתה שיעורי בית: היא יודעת, למשל, שמכיוון והרבה מהרובאים הסרבים שתו בזמן המלחמה ברנדי פירות חזק שנקרא סליבוביץ', הזמן הכי בטוח לצאת החוצה היה בבוקר, כשהם עוד היו עם האנגאובר. היא גם מציגה את חוסר היכולת של אנשי האו"ם להגן על האוכלוסייה האזרחית. בגלל הסמכויות המוגבלות שלהם בשטח הם יכלו לירות רק כשירו עליהם, וטכנית הגנו רק על עובדי הסיוע ההומניטארי ולא על האזרחים עצמם (למרות שאחדים מהם עברו על החוק הזה בגבורה). יש עוד פרטים קטנים וחשובים – הרחובות, הרהיטים, האופן בו מתלבשות ומדברות נשים בוסניות. "החולצה הלבנה שהגיבורה לובשת בסרט", ג'ולי נזכרת, "נשארה לבנה בסצינות במחנה האונס. זה הטריד אותי. כל הזמן דיברנו על החולצה הלבנה הזאת".ניגשה לסרט כמו אל קורס באוניברסיטה. אנג'לינה ג'ולי (צילום: AP)

הסרט לא עבר בלי בעיות. הייתי בסראייבו ביולי 2010, לציון 15 שנים לטבח של 8,000 גברים וילדים בסרברניקה, כשהתבשרתי שג'ולי ובן זוגה, בראד פיט, היו בפוקה, מזרח בוסניה. זהו אתר "מחנות האונס" – המקומות אליהם נלקחו נשים בוסניות-מוסלמיות כדי שייאנסו שוב ושוב על ידי חיילים סרבים. חלק מהקורבנות אמרו שהן נאנסו כ-10 פעמים ביום; אישה אחת הייתה בת 12 כשהיא נשלחה לפוקה, שם נאנסה לצד אימה. זהו נושא רגיש בבוסניה (כמו כל דבר שקשור למלחמה). בהתחלה אנשים הניחו שג'ולי שם במסגרת התפקיד שלה כשגרירה של רצון טוב של האו"ם. במהרה הסתבר שהיא מתכננת לצלם סרט. בהתחלה פורסם שהסרט עוסק באישה שמתאהבת באנס שלה (מה שלא מדויק). למעשה, "דם ודבש" מורכב יותר: זהו סיפור על זוג שנפגש לפני המלחמה ושל אישה שנשלחת למחנות.

ג'ולי התקשתה להציג את האופן בו סראייבו של טרום המלחמה הייתה עיר רב-תרבותית ואיך שכנים שהלכו ביחד לבית הספר פתאום הרימו יד על החברים שלהם. אבל במהלך הצילומים (שנמשכו 42 ימים, בבודפשט ובבוסניה ובשתי שפות), למרות הפרסומים השליליים, בראבו מתעקש שג'ולי "גרמה לכולם להרגיש בנוח. היא יצרה אווירה משפחתית".

סראייבו היתומה

לג'ולי לקח כחודש לכתוב את התסריט, "ואז הגיעה תקופה ארוכה של שכתובים. בראד קרא אותו, אנשים אחרים קראו אותו". אבל הלוגיסטיקה של בימוי סרטה הראשון הייתה לא פשוטה. היא ניגשה לסרט כמו סטודנטית. "קראתי הרבה ספרים על המלחמה. דיברתי עם אנשים. הסתכלתי, הקשבתי. רציתי לספר את הסיפור האמיתי. רציתי להתייחס לאנשים בכבוד".מזעזע, כמו המלחמה עצמה. "ארץ זבת דם ודבש"

בסופו של דבר, הצופה לוקח את הסרט של ג'ולי הביתה. חלק מהסצינות מזעזעות בדיוק כמו מראות המלחמה. באחד מהם, ונסה גלודיו משאירה את בנה התינוק בבית בזמן שהיא הולכת לחפש תרופות בהריסות של בית מרקחת. כשהיא חוזרת ומגלה אותו מת מכדור של צלף, הזעקות שלה לא מרגישות כמו משחק. גלודיו עברה את המלחמה. יותר מ-100,00 איש מתו, בהם אלפי ילדים. כל מי שהיה שם זוכר את הילדים שנרצחו בזמן משחק, או את "רומיאו ויוליה", זוג מוסלמי-סרבי שנורו מחזיקים ידיים על הגשר רגע אחרי שהתחתנו. הגופות שלהם נשארו על הגשר למשך כמה ימים – הצלפים ירו בכל מי שניסה להזיז אותם.

הזוג בסרט של ג'ולי נפגש לפני המלחמה, בימים בהם סראייבו הייתה עיר אולימפית לשעבר, מרכז של אמנות ,מוזיקה ושירה. דרך העיניים שלהם, אנחנו רואים את הפירוק של התרבות הזאת – וחשוב מכך, מה שאנשים עושים לאנשים אחרים בשביל לשרוד.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ