צבעים אמיתיים: סרטים מודרניים בשחור-לבן

מג'ורג' קלוני ועד מיכאל האנקה – חמישה סרטים מעולים שמוכיחים שהקולנוע לא תמיד חייב להשתמש בצבע (ואף מילה על הקיטש השחור-לבן-אדום של "רשימת שינדלר")

נטע אלכסנדר, עכבר העיר
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
נטע אלכסנדר, עכבר העיר

פסטיבל קאן האחרון התהדר בשני אירועים שצברו משמעות מיוחדת בשנה הקולנועית החולפת. האירוע הראשון היה הקרנת הבכורה של הארטיסט, סרט צרפתי בשחור-לבן שהגיע משום מקום והפך בן לילה לחביב המבקרים ולמועמד לפרס "דקל הזהב" ועשרות פרסים נחשבים אחרים. האירוע השני היה הקרנה חגיגית של עותק משוחזר ונדיר של סרטו פורץ הדרך של ז'ורז' מלייס, "מסע אל הירח", שנחשף לראשונה בצבע. העותק שהוקרן היה שחזור של עותק מקורי שנצבע בעבודת יד – פריים אחרי פריים – במלאכת מחשבת מפרכת של 21 נשים שעבדו בסטודיו של מלייס ב-1902. הסיבה ששורה ארוכה של ארגוני תרבות וקולנוע הקדישו 12 שנים וכחצי מיליון אירו לפרויקט השחזור השאפתני הזה היא ש"המסע אל הירח" נחשב לאחד הסרטים החשובים והמשפיעים ביותר בתולדות הקולנוע בזכות האפקטים הרבים שמלייס – שדמותו עומדת במרכז סרטו החדש של מרטין סקורסזה, הוגו – המציא ופיתח בעזרת הניסיון העשיר שלו כקוסם בימתי.הארטיסט - מועדי הקרנה

110 שנים לאחר שמלייס צילם את "המסע אל הירח" בסטודיו שלו, היום המעבר בין שחור-לבן לצבע לא דורש צוות גדול וחודשי עבודה, וכל קולנוען חובב יכול להשתעשע בצילום בגווני אפור, ספייה (גוון חום כהה) או צבע. ההצלחה הביקורתית והקופתית של "הארטיסט", שמועמד כעת גם לשש קטגוריות בטקס גלובוס הזהב של 2012, מיוחסת בין השאר לצילום המעולה ולשימוש המבריק של הבמאי מישל האזנאוויציוס בגוונים שונים של שחור-לבן. אבל "הארטיסט" הוא לא הסרט העכשווי היחיד שמזכיר לנו את העונג הוויזואלי של אמנות הצילום בשחור-לבן. למעשה, מאז המעבר ההדרגתי לצבע מאמצע המאה העשרים תמיד היו יוצרים בולטים שהתעקשו להשתמש במעין "אנטי-מחיקון".סרט שחור-לבן יכול לקחת אוסקר. וסרט אילם? "הארטיסט":

מעבדת צילום: "החיים על פי אגפא" / ישראל, 1992

השם שאסי דיין בחר לחלק הראשון בטרילוגיה שלו מעיד על המקום המרכזי של הצילום והטכנולוגיה ביצירה הפרובוקטיבית והחשובה הזו, שמציינת כעת 20 שנים ליציאתה. דיין הציג פסיפס של דמויות כל-ישראליות אבודות ושרוטות שמגיעות לפאב היפואי "בארבי" ונקלעות למרחץ דמים אפוקליפטי שצולם בשחור לבן יפיפה. הבחירה בשחור לבן, שמזוהה בדרך כלל עם סצנות פלאשבק או אירועים מהעבר, עמדה בסתירה לכותרת העתידנית שפותחת את "החיים על אגפא": "שנה מהיום..." הבחירות הללו אפשרו לדיין למקמם את סרטו במעין זמן לא מוגדר שמערבב בתוכו עבר, הווה ועתיד. כמו רבים מהבמאים העכשוויים שמשתמשים בשחור לבן, באפילוג הקצר של הסרט דיין לא מתאפק ועושה שימוש בצבע: הפריים האחרון, מראה עגום למדי של גגות תל אביב הצפופים שנשקף מהחלון שממנו ריקי האובדנית קפצה אל מותה, צולם בצבע והמעבר הפתאומי הזה מצליח להותיר את הצופים עם תחושת מועקה קשה והבנה שהסרט הוא לא נבואה או אלגוריה – אלא תיאור מדמם ונוקב של המציאות הישראלית העכשווית.מה הצבע של תל אביב? "החיים על פי אגפא":

תענוגות לא מוכרים: "קונטרול" / בריטניה, 2007

הבחירה של אנטון קורביין לגולל את סיפור חייו של איאן קרטיס, סולן להקת ג'וי דיוויז'ן, דווקא בשחור-לבן היא מפתיעה למדי. קודם כל, קרטיס חי ויצר מוזיקה באנגליה של שנות ה-70, ולכן קונטרול הוא דרמה אורבנית מודרנית ולא סרט תקופתי. בנוסף, יש הטענו שקורביין התמקד בצד האסתטי ולא במוזיקה של קרטיס ובכישרון שהפך אותו ליוצר מוערך ולאגדת רוק אחרי התאבדותו בגיל 23. אבל הצילום המדויק של "קונטרול" מוכיח ששחור-לבן יכול להתאים להפליא לאווירת הקודרת והמנוכרת שהקיפה את קרטיס. עבודתו כפקיד בלשכת התעסוקה בעיירה קטנה ומוכת עוני והמאבק שלו במחלת האפילפסיה אכן הפכו את חייו היומיומיים ליקום מדכא ונטול צבע. הרקע העשיר של קורביין כצלם ובמאי קליפים מצליח להעלות את השימוש בשחור לבן לדרגת אמנות ומייצר אמירה קולנועית חזקה ומטרידה על בדידות ודכאון. בדיוק כמו המוזיקה המורכבת של קרטיס.האהבה תפריד בינינו. "קונטרול":

לילה טוב, ובהצלחה / ארצות הברית, 2005

סרטו הטוב ביותר של ג'ורג' קלוני עד כה משחזר את עלייתו ונפילתו של שדר החדשות האגדי אדוארד ר' מורו (דייוויד סטראתרן בתפקיד חייו), שיצא ב-1953 למאבק בג'וזף מקארתי ובציד המכשפות שהוא ניהל נגד הקומוניזם. מעבר לדיוקן הקודר של התרבות הפופולארית האמריקאית אז והיום, קלוני הצליח ליצור סגנון ויזואלי מתוחכם שמשלב צילום בשחור-לבן, שימוש במספר מצומצם של חללים סגורים ומעבר בין קטעים מבוימים לקטעי ארכיון. התוצאה היא יצירה אמביוולנטית שמסרבת להעניק לצופים סיפור ליניארי שיש בו חלוקה ברורה בין טובים ורעים וקליימקס הרואי שבו כוחות האור מנצחים. דווקא השימוש בצילום שחור-לבן מדגיש עד כמה המציאות האמריקאית הפוליטית מורכבת מאמיתות וחצאי אמיתות ולא ניתן להבחין בקלות בין אמת ושקר. התוצאה הוכיחה שקלוני הוא לא רק שחקן מוכשר, אלא גם קולנוען חשוב שמסוגל לעשות בחירות אמיצות.בהלה אדומה בשחור-לבן. "לילה טוב, ובהצלחה":

סרט שחור, "סרט לבן" / גרמניה, 2009

גם אם הסרטים הקודמים ברשימה מעוררים תחושות מטרידות של מלנכוליה ואובדן דרך, הם עדיין מותירים פתח כלשהו לתקווה – וזה בהחלט משהו שהבמאי האוסטרי מיכאל האנקה שונא לעשות. עם סרטים קשים לצפייה כמו "משחקי שעשוע" ו"הוידיאו של בני", האנקה הקים לו מעריצים וגם שונאים. ב"סרט לבן", אלגוריה שמתרחשת בכפר גרמני קטן ערב מלחמת העולם הראשונה, האנקה השתמש בשחור לבן כדי לחדד עוד יותר את הנוקשות והבעייתיות המוסרית של החינוך הקתולי. הסרט אומנם צולם במקור בצבע, אבל הוא נערך והוצג בשחור לבן, והתוצאה היא דיוקן אפל של הטבע האנושי: ילדים עם פני מלאך שעלולים להתגלות כמפלצות אדם, הורים שלא מסוגלים להביע אהבה לילדיהם, גברים שמתעללים בנשים וכל סטייה אנושית אחרת שניתן למצוא ביקום הקולנועי של האנקה. הצלם הצלם כריסטיאן ברגר סיפר בריאיונות לקראת יציאת הסרט שהוא למד היטב את סרטיו של אינגמר ברגמן, וההשפעה הוויזואלית של ברגמן ניכרת כמעט בכל פריים. בנוסף, האנקה הסביר שהבחירה בשחור לבן נעשתה כדי שהסרט יהיה דומה ככל הניתן לתמונות היסטוריות מהאזור מתחילת המאה העשרים.כפר הארורים. "סרט לבן":

האיש שלא היה שם / ארצות הברית, 2001

העשור הזה היה פשוט מופלא עבור האחים כהן, עם שרשרת מסחררת של הצלחות שהתחילה ב"איש שלא היה שם" ונמשכה עם "ארץ קשוחה", "יהודי טוב" ו"אומץ אמיתי". בסרט שפתח את העשור המוצלח הזה האחים חזרו לשנות החמישים כדי לגולל סיפור על גבר צעיר וכל-אמריקאי (בילי בוב ת'ורנטון הנהדר) שמבקש לברוח מחייו השוממים בעיירה קטנה ומסתבך בניסיון סחיטה. התוצאה היתה דיוקן תקופתי מבריק של שנות החמישים העליזות, הרבה לפני ש"מד מן" הפכה את התקופה הזו לדבר הכי חם בתעשיית הבידור האמריקאית. כמו "סרט לבן", גם במקרה הזה הסרט צולם בצבע ונערך והופץ בשחור לבן.הנואר החדש. "האיש שלא היה שם":

ועוד חמישה סרטים מעולים בשחור לבן שכדאי להשלים:

1. "נמלטי החוק" (1986): ג'ים ג'רמוש הוכיח בדרמה על שלושה אסירים שמנסים לברוח מהכלא למה הוא קולנוען אדיר, והזמר טום וייטס הוכיח שהוא בכלל צריך להיות שחקן.

2. "פיי" (1998) – דארן ארונופסקי ("ברבור שחור") פורץ לחיינו עם דרמה פסיכדלית למדי על מתמטיקאי מבריק אך אובססיבי. תסמכו על ארונופסקי שזה לא ייגמר בהפי אנד.

3. "אד ווד" (1994) – אחד מסרטיו המוצלחים והלא מספיק מוערכים של טים ברטון, מהתקופה שבה הוא עוד היה אמיץ מספיק לעשות ניסיונות קולנועיים במקום לנסות לפצח את טעם הקהל.

4. "מנהטן" (1979) – עוד דוגמה לסרט מבריק בקריירה לא אחידה ברמתה הוא "מנהטן" של וודי אלן. קומדיה רומנטית מתוקה-מרירה מ"תור הזהב" של הבמאי היהודי-אמריקאי.

5. "איש הפיל" (1980) – סרט קודר אך מלא באהבת אדם של דיוויד לינץ', שמשרטט ברגישות ובאיפוק את סיפורו של צעיר שנודע כ"איש הפיל" בגלל מחלת עור קשה שהשחיתה את פניו.

הארטיסט - מועדי הקרנה

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ