עפר סקר, עכבר העיר
עפר סקר, עכבר העיר

"העתיד בסרטים העתידניים תמיד עלוב ומדכא", אמר מבקר הקולנוע ג’ין סיסקל, "כנראה כדי לגרום לנו להרגיש טוב יותר לגבי חמשת או ששת הדולרים שאנחנו משלמים בכניסה לקולנוע בהווה". זו היתה יכולה להיות אבחנה משעשעת על מצבו של המדע הבדיוני בקולנוע ההוליוודי ב-10 השנים האחרונות, אלמלא אמר סיסקל המנוח את הדברים כבר ב־1987, כשכרטיס לקולנוע בארצות הברית עוד עלה חמישה או שישה דולר (הרי לכם הוכחה שהעתיד באמת מדכא).מאז, קל לראות, לא הרבה השתנה. עם רבי מכר כמו "הדרך" ו"משחקי הרעב", ויצירות קולנועיות כמו "אני האגדה", "מלחמת העולמות" והמשכי "המטריקס", שנות ה-2000 המשיכו את הקו של העשורים הקודמים והיו רצופות חזיונות זוועה עתידניים. כבר די הרבה שנים מוגש לנו העתיד כמנה גדושה של אימה, דיסטופיה ופוסט אפוקליפסה.העתיד מלא במסכים. "בלאק מירור":"מראה שחורה", מיני סדרה בריטית חדשה, שהיא ללא ספק תוכנית הברזיות של עונת החורף – הדיבור עליה כל כך צפוף שאפילו גיא פינס טרח לחוות עליה את דעתו המלומדת – היא רק עוד חוליה בשרשרת ארוכה של יצירות תרבות פופולריות שמציגות את הקִדמה כנגיף משחית והרסני. החזון שהיא מציגה אולי מכוון חצי סאטירה לעבר גורמים חברתיים וכלכליים ספציפיים, אבל לא מצליח לעקוף את השימוש בדימויים טכנופוביים קלישאתיים שאנחנו מכירים מכל כך הרבה יצירות אחרות – חברות סגורות מתחת לאדמה, השתעבדות לטכנולוגיה, ניכור, קץ האנושיות. במילים אחרות, העתיד הוא כלבה ואז אתה מת. החזון הזה של העתיד כל כך מוכר ושגור שקשה בכלל לזכור שלא תמיד זה היה ככה.

קרוב להחריד

אבל מה אתם יודעים – לא תמיד זה היה ככה. פעם, במה שמכונה תור הזהב של המדע הבדיוני, המצב היה אפילו הפוך לגמרי. עד סוף שנות החמישים הקו הכללי של סיפורים שהתפרסמו במגזיני המדע הבדיוני צבע את האופק של החברה האמריקאית המתפתחת בגוונים של "משפחת בריידי". "שתי היצירות הדיסטופיות הגדולות הראשונות, '1984' ו'עולם חדש ומופלא', התפרסמו בחצי הראשון של המאה ה־20 ובכלל לא נחשבו למדע בדיוני", מספרת גילי בר-הלל סמו, עורכת סדרת ספרי הנוער של הוצאת גרף והמתרגמת של ספרי "הארי פוטר" לעברית. "בשנות ה-30 וה-40, כותבים בולטים כמו אסימוב וארתור ס. קלארק כתבו מתוך התפעמות מהפוטנציאל של הטכנולוגיה – האפשרות ליישב את החלל, האפשרות להתקדם ולהתפתח. שם עוד אפשר לראות הרבה מאוד אופטימיות". בבלוג "עוד דף אחרון ודי", בר-הלל סמו עוסקת בין השאר בדיסטופיות, ומעידה שהן אכן במגמת השתלטות מובהקת. "בעשורים האחרונים אתה בהחלט רואה יותר פסימיות", היא אומרת, "שיבוטים, הרס הסביבה, מכונות שקמות על יוצריהן. יכול להיות שזו צורה של התפכחות".העתיד נקי, בהיר ומואר. "2001: אודיסאה בחלל"פלאי גרייצר, דוקטורנט לספרות השוואתית באוניברסיטת הרווארד וחובב ספרות ספקולטיבית, קושר את ההתפכחות הזו לרקע המקצועי של כותבי העתיד. "עד שנות ה-60 המדע הבדיוני נכתב ברובו בידי מדענים", הוא אומר, "ואז התחילו להיכנס לתחום יותר ויותר סופרים 'ספרותיים', או לפחות אנשים עם רקע של תרבות. אנשים מעולם המדע תמיד נוטים לחשוב שהכל טוב והולך להיות יותר טוב, ואנשים מהעולם התרבות נוטים לחשוב שהכל חרא והולך להיות יותר חרא. היתה לזה השפעה מיידית".ההשפעה ניכרה במה שמכונה הגל החדש של המדע הבדיוני: קבוצת סופרים שנולדו במהלך מלחמת העולם השנייה, גדלו לתוך עידן האטום ופעלו בשיאה של המלחמה הקרה. "חזיונות מסוכנים", אנתולוגיית הסיפורים המכוננת של הגל החדש מ-1967, הסגירה כבר בכותרת את כוונותיו של עורכה, הסופר הארלן אליסון: לכתוב על הכיוון החדש, הפסימי והמסוכן שאליו נדמה שהחברה והטכנולוגיה צועדות יחד. "מה שאתם מחזיקים בידיכם הוא יותר מספר... הוא מהפכה", כתב אליסון בהקדמה. בין הכותבים הצעירים שפרסמו סיפורים באנתולוגיה ניתן למצוא כמה מחשובי הסופרים במחצית השנייה של המאה ה-20: פיליפ ק. דיק, ג'יי. ג'י. באלארד וסמואל דילייני. אלא שלגל הזה לקח עוד שנים רבות לשקוע ל־DNA של התרבות הפופולרית, ולהיטמע בעולם הקולנוע. "כשאני חושב על '2001: אודיסאה בחלל' או על 'מלחמת הכוכבים'", אומר מבקר הקולנוע יאיר רוה, "אני רואה בהם עתיד שהוא דווקא חיובי ואופטימי". ואכן, עד שנות ה-70 נותר המדע הבדיוני הקולנועי ז’אנר שעיקרו הרפתקאות אופטימיות והירואיות. השינוי הקיצוני בקו האסתטי והאתי של המדע הבדיוני הקולנועי התחולל – בפיגור ניכר אחרי אחיו הספרותי – רק לפני 30 שנה, ובעיקר בזכות סרט אחד. "אולי העתיד בקולנוע קודר פשוט כי כולם הושפעו מ'בלייד ראנר'", מהרהר רוה. "למעשה, כשרידלי סקוט ביים את 'בלייד ראנר' הוא רצה ליצור עתיד קודר ומייאש יותר, כדי לתת קונטרה לעתיד הנוצץ, הנקי והאופטימי של '2001' ו'מלחמת הכוכבים'". זה עבד לו יותר ממה שניתן היה לצפות.מישהו כיבה למאה ה-21 את האור. "בלייד ראנר":ראן בלייד ראן "בלייד ראנר" היה העיבוד הקולנועי הראשון לטקסט של פיליפ ק. דיק, סופר קודר שהפך מאז למאמי הרשמי של העיבודים ההוליוודיים עם סרטים כמו "דו"ח מיוחד" ו"זכרון גורלי", והיום כמעט לא חולפת שנה מבלי שאיזה בן אפלק יתעלל בגוויה של אחת מיצירות המופת שלו. הקו האסתטי שאימץ סקוט בהשראת דיק – שילוב של הייטק ופילם נואר מחוספס בתוך סביבה עירונית פוסט אפוקליפטית – הפך לאבטיפוס של העתיד כפי שהוא משתקף בקולנוע מאז ועד היום. שווה לחזור ולצפות בו גב־אל־גב מול סרטי מד"ב אחרים בני תקופתו, רק כדי להיזכר עד כמה המחמאות הללו אינן מופרזות – סקוט, קצת לפני שהפך לאחד הבמאים הנפוחים בכל הזמנים, פשוט המציא את העתיד שלנו. כל אנשי הוליווד, מטרי גיליאם ועד סילבסטר סטאלון, גנבו לו את הארט אחר כך. אבל האם סרט אחד, מוצלח ומשפיע ככל שיהיה, יכול להסביר 30 שנות דכדוך? אחת הסיבות, כנראה, היא המקום השונה שתופס המד"ב הקולנועי מהמד"ב הספרותי בתרבות שלנו. ספרות המד"ב היתה ונותרה נחלתם של ילדים חיוורים שהתביישת להסתובב לידם בתיכון, אלה שאשכרה השתוקקו לדעת מה תהיה הטמפרטורה של הקפאה קריוגנית לגוף שלם (לא יותר ממינוס 80 מעלות צלזיוס. כן, גם אני בקטע). בקולנוע, המד"ב שתול עמוק בלב המיינסטרים, ובהתאמה מתעסק פחות בעתיד הטכנולוגיה ויותר בשאלות שהן מטאפורות להווה. הטכנולוגיה, כידוע, מאיימת כבר מאז הסיקסטיז; אבל רק באייטיז של רייגן התחילו האמריקאים להתבאס בדציבלים דומים גם על ההווה שלהם.חורבן האנושות וכל מה שבא אחר כך. "באטלסטר גלקטיקה":"יש גם תהליכים יותר רחבים", מוסיף גרייצר. "בסוף שנות ה-80, הפילוסוף פרנסיס פוקויאמה דיבר על 'קץ ההיסטוריה'. הרעיון היה שאחרי הנפילה של ברית המועצות לא יחולו יותר מהפכים באותם סדרי גודל, כי דמוקרטיה ליברלית קפיטליסטית היא המוצא האחרון, המבנה שניצח, ומה שיהיה מעכשיו זה עוד מאותו הדבר. אצל פוקויאמה זה היה רעיון חיובי, אבל זה לא בדיוק השאיר הרבה חומר למדע בדיוני לחלום עליו, כי אין יותר אלטרנטיבות. מי שדיברו בשנות ה־90 על פוקויאמה עברו לדבר בשנות האלפיים על סמואל האנטינגטון, והתיאוריה שלו על התנגשות ציוויליזציות. בהתאמה, המדע הבדיוני הפך להיות אפילו יותר קודר ומסוכן – 'באטלסטאר גלקטיקה', למשל, היא סדרת טלוויזיה אפלה ופסימית מאוד שמתארת התנגשות של ציוויליזציות".ואכן, הטרנד האחרון והפוסט-עיראקי במד"ב הפופולארי הוא טרנד ההלקאה העצמית של המערב. סרטי האויב-הוא-אנחנו מהזן של "אווטאר" ו"מחוז 9" הפכו בשנים האחרונות לתפוח האדמה החם של התעשייה. "היום די איבדנו אמון ביכולת של ממשלות להציב גבולות ולהשתמש בקִדמה כדי לפתח גילויים, ולא לשם לוחמה", אומרת בר־הלל סמו. "הספרות, ובטח המדע הבדיוני, משקפים את החלומות של החברה, ואנחנו נמצאים באיזה שפל של פסימיות גם ביחס להווה. עד שזה לא ישתנה גם תפיסת העתיד לא תשתנה". גרייצר יותר חיובי ממנה. "אם תהיה חזרה לאופטימיות", הוא מנבא, "זה יהיה בגלל שיקום האמון בטכנולוגיה עצמה. יש סיכוי שאנחנו נמצאים היום במצב דומה למצב של הנאורות במפנה המאה ביחס לטכנולוגיה: אנשים מתחום מדעי המחשב מקווים להגיע לסינגולאריות תוך 50 שנה, ואנחנו עשויים להיות במרחק 30 שנה מננו־טכנולוגיה שתמנע הזדקנות. אם זה באמת יתקרב, זה ישתקף מיד גם באמנות".

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ