אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

נעצרו במכס: הסרטים הכי טובים שלא הגיעו לישראל ב-2011

החדש של האחים דארדן, הדוקומנטרי השערורייתי החדש של ארול מוריס והרפתקה אלימה בטורקיה - כל הסרטים שהייתם אמורים לראות השנה בקולנוע אבל שהמפיצים לא טרחו לייבא

תגובות

האם ידעתם שהשחקנית הישראלית חני פירסטנברג ("הבורגנים") כיכבה השנה לצד גאל גרסיה ברנאל ("בבל", "חינוך רע") בהפקה בינלאומית שהוקרנה, בין השאר, בפסטיבל הקולנוע של ניו יורק? רוב הסיכויים שלא נתקלתם בשידוך הקולנועי המפתיע הזה מהסיבה הפשוטה שסרטם המשותף, "The Loneliest Planet", מעולם לא הוקרן בארץ. הסרט המעניין והמאתגר לצפייה של הבמאית והתסריטאית ג'וליה לוקטב מגולל את סיפורו של זוג צעיר (ברנאל ופירסטנברג) ששוכר מדריך כדי לצאת למסלול הליכה בגיאורגיה. משם, כמו תמיד, העניינים – והיחסים בין השניים – הולכים ומסתבכים.

אבל סרטה של לוקטב הוא לא הסרט היחיד שלא הגיע השנה להקרנות מסחריות בישראל. סרטים מרתקים ומאתגרים אחרים, וביניהם סרטיהם החדשים של היוצרים התיעודיים החשובים ורנר הרצוג וארול מוריס – לא מצאו להם מפיץ שיסכים לקחת סיכון כלכלי ולהקרין אותם בארץ. לקראת השנה החדשה אספנו עבורכם עשרה סרטים מומלצים שלא זכו להפצה מסחרית, כדי שיהיה קל יותר להימלט ממבול גיבורי העל וסרטי האקשן שעומד לשטוף אותנו ב-2012.

מבקר הקולנוע של "הארץ", אורי קליין, העניק לסרטו האחרון של הבמאי נורי בילה ג'יילאן ("שלושה קופים") את התואר המחייב "יצירת המופת היחידה שהתחרתה על פרס דקל הזהב בפסטיבל קאן".

ואכן, מאז שהסרט הוקרן בקאן במאי האחרון (ובהקרנת בכורה ישראלית חד-פעמית בפסטיבל הקולנוע של ירושלים) הוא כיכב כמעט בכל פסטיבל קולנוע חשוב וקטף ביקורות משבחות. למרות שמדובר בסרט באורך של שלוש וחצי שעות, הסגנון הוויזואלי המבריק של ג'יילאן הופך אותו לחוויית צפייה מהפנטת.  למעשה, הבימוי הייחודי והבחירה להציג אינספור "רגעים מתים" הופכים את העלילה – או את השאלה "מה בעצם קורה בסרט"? – לשולית (בעיקר כי התשובה היא: הכל, וכלום). בדיוק משום כך זהו סרט שנועד למסך הגדול, ולא למסך הלפטופ, אבל גם ללא הקרנות מסחריות עדיין כדאי להתאמץ בשבילו.להרוג טורקי ולעשות מזה סרט. "היו זמנים באנטוליה":

אם כבר סרטים שלכאורה לא קורה בהם כלום, הבמאי ההונגרי בלה טאר מעלה את הז'אנר לדרגת אמנות עם סרטו האחרון "הסוס מטורינו". מי שמעולם לא ראה סרט של טאר ("האיש מלונדון", "הרמוניות וורקמייסטר") עלול להיתקל בחוויית צפייה מאתגרת ואף מתישה: מדובר בשעתיים וחצי שמגוללות שישה ימים בחייהם של אב ובתו שחיים בבקתה נטושה ומתקיימים על מים ותפוחי אדמה. כפי שהשם מרמז, הדמות השלישית בסרט היא הסוס האומלל שחי לצידם. טאר עצמו הכריז שזהו סרט הפרישה שלו מעשייה קולנועית, הצהרה שיכולה להסביר את המינימליזם הקיצוני שמאפיין את הסרט. למרות ש"הסוס מטורינו" גורם ליצירות כמו עץ החיים להיראות כמו מוצר הוליוודי שמתחנף לקהל – הוא בהחלט מצדיק את המאמץ הכרוך בצפייה. עם צילום מהפנט בשחור-לבן, מוטיבים פילוסופיים מרתקים והגדרה מחדש של המושג "אלגוריה קולנועית", מדובר בשירת ברבור ייחודית ומבריקה.ככה מסיימים קריירה. "הסוס מטורינו":

קשה להאמין אבל עבורו כמעט 20 שנה מאז שאנה פאקווין כבשה לבבות כילדה שכיכבה ביצירת המופת המטרידה "הפסנתר" (1993). מאז היא כיכבה בלא מעט סרטים, כולל שוברי קופות כמו "אקס מן", וחזרה שוב לתודעה בזכות תפקידה כסוקי בסדרת הערפדים דם אמיתי. אבל ב"מרגרט" פאקווין מגלמת צעירה שהיתה עדה לתאונה דרכים הרת גורל, ומזכירה לכולם שהיא שחקנית אופי מהשורה הראשונה. זהו הפיצ'ר השני של קנת' לונרגן, תסריטאי ותיק ("כנופיות ניו יורק", "בואו נדבר על זה") שהתחיל גם לביים בתחילת העשור, והוא כיכב בין השאר בסיכום השנה של מבקרי הקולנוע של הניו יורק טיימס, מנולה דרגיס וא"א סקוט. למרות שורה של כוכבים, מפאקווין עד מאט דיימון, הסרט זכה להפצה מצומצמת בלבד בארצות הברית.יודעת לעבוד. "מרגרט":

סרטו האחרון של ארול מוריס ("ערפל מלחמה"), מהיוצרים התיעודיים החשובים הפועלים היום, מגולל את סיפורה הבלתי ייאמן של ג'ויס מקיני, שעמדה במרכזה של פרשיית מין מסתורית שכיכבה בצהובוני בריטניה בשנות השבעים. למרבה התדהמה, האשמתה של מקיני באונס של גבר מורמוני ובריחתה מבריטניה רגע לפני המשפט המתוקשר הם רק ההתחלה בסיפורה המדהים של אישה שלא ברור האם היא קורבן או מפלצת. בניגוד לסרטיו החשובים אך הקודרים של מוריס, הפעם מדובר בחוויית צפייה מהנה ומבדרת למדי, עם טוויסטים עלילתיים שלא היו מביישים מלודרמות של דאגלס סירק.הכל אמיתי לחלוטין. "טבלואיד":

2011 היתה שנה מצוינת לקולנוע התיעודי. בזמן שמוריס עקב אחרי מקיני, ורנר הרצוג ("גריזלי מן") בחר להציב את מצלמתו מול מייקל פרי, צעיר מטקסס שנידון למוות לאחר שהורשע ברצח משולש. בנוסף לראיונות עם פרי שבועות בודדים לפני הוצאתו להורג, הרצוג משלב ראיונות עם בני משפחתם של הקורבנות וחברו של פרי שנכח גם הוא בליל הרצח אבל הצליח להתחמק מעונש המוות. כמו בסרט מבריק נוסף של הרצוג מהשנה האחרונה – "מערת החלומות הנשכחים" – גם כאן הוא מצליח ליצור דיוקן מורכב של תופעה אנושית בעזרת קולאז' של דמויות צבעוניות יותר או פחות.

אם דיון מטריד בעונש המוות לא מספיק מדכא בשבילכם, תמיד אפשר לסמוך על האחים דארדן ("הילד", "רוזטה") שהם ידאגו לספק את מנת המלנכוליה השנתית. השנה הם הצליחו לעשות זאת באופן מרגש במיוחד עם "הילד עם האופניים", מלודרמה משפחתית על ילד בשם סיריל (תומאס דורט בהופעת בכורה) שמנסה לחדש את הקשר עם אביו המתנכר שנטש אותו. המשחק הנהדר של דורט, שמחזיק את הסרט על כתפיו הקטנות והסגנון הריאליסטי שהפך את האחים דארדן לבמאים הבלגים החשובים בדורם מסייעים לסרט להפוך לסיפור התבגרות מרגש שנחרט בזיכרון.האחים המבאסים. "הילד עם האופניים":

ואם "הילד עם האופניים" עוד מותיר מעט מקום לאופטימיות, "Play" השוודי ימחק לכם את החיוך מהפרצוף. מדובר באחד מהסרטים המטרידים והשנויים ביותר במחלוקת של השנה, שמטפל באופן ריאליסטי וחסר רחמים באלימות ובצדדיה השליליים של תרבות התקינות הפוליטית בחברה השוודית. הסרט, המבוסס על סדרת מעשי בריונות שנחשפה בעיתונות השוודית ב-2008, מגולל את סיפורה של קבוצת ילדים בגילאי 12 עד 14 שמתעללים ושודדים את חבריהם לכיתה. הטוויסט מעורר המחלוקת הוא שהבריונים הם כהי עור, והם מנצלים את העובדה הזו כדי להתחמק מאחריות להתעללותם בתלמידים הלבנים.בריונים אמיתיים (כמעט). "Play":

עוד וריאציה מקורית בז'אנר סרטי ההתבגרות היא Tomboy, דיוקן פואטי ונוגע ללב של התבגרות מינית של נערה בשם לורה (זואי הרן), שעוברת עם משפחתה לעיירה קטנה. ילדה שגרה בשכנות חושבת בטעות שלורה היא בן, ומשם מתחילה מסכת של שקרים ורמאויות קטנות שנועדו להסתיר את זהותה המינית של לורה מבני העיירה. משחק משובח, פסקול נהדר ואופטימיות שמבצבצת מתחת למועקה הופכים את "Tomboy" לסרט נעורים מושלם.קצת בלבול מגדרי עוד לא הרג אף אחד. "Tomboy":

סרט נוסף שעוסק בזהות מינית הוא "Weekend" (לא לבלבל עם יצירת המופת של גודאר מ-1967), שמגולל את סיפורם של שני גברים שנפגשים במסיבה במועדון הומואים. אבל מה שמתחיל כסטוץ מתפתח לקשר משמעותי בהרבה בדרמה רומנטית שמגדירה מחדש את המושג אינטימיות. אנדרו היי, עורך ותסריטאי שביים עד עכשיו בעיקר סרטים קצרים, מוכיח בפיצ'ר השני שלו שהוא קולנוען מקורי ומוכשר שכדאי לעקוב אחריו.סוף שבוע של פורענות כיפית. "Weekend":

עוד להיט פסטיבלים שהוקרן לאחרונה בפסטיבל הקולנוע של ניו יורק ולא הגיע לארץ. מדובר בסרט התבגרות איטלקי על נערה בת 13 בשם מרתה שעוברת עם אמה ואחותה לעיירה בדרום איטליה אחרי עשר שנים בשוויץ. בסביבתה החדשה והקתולית מרתה מתחילה לפתח אישיות מרדנית ולהתעמת עם אמה ועם מוריה האדוקים. זהו סרט הביכורים של אליס רורוואצ'ר (שביימה ב-2006 סרט תיעודי בשם Checosamanca), והוא מעיד על כשרון בימוי יוצא דופן.נגד הקתולים. "Corpo Celeste":

*#