רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

חייבים לדבר על פראנזן: הסלב הספרותי האחרון

הסכסוך והפיוס עם אופרה ווינפרי, הידידות עם דיוויד פוסטר וואלאס, השער ב"טיים" - עוד לפני שניגשים לקרוא בספרים של ג'ונתן פראנזן, אי אפשר להתעלם מהאיש עצמו. הישג לא קטן בימינו

תגובות

בשבוע שעבר בחר מגזין "טיים", כבכל שנה, את איש השנה שלו. ב-2011 היה זה "המפגין", דמות ערטילאית שאוספת לתוכה פחות או יותר את כל מה שבין דפני ליף למוחמד בועזיזי, הירקן התוניסאי שהצית את עצמו לפני כמעט שנה. הבחירות של טיים לא תמיד משכנעות, ואף פעם לא אמיצות. אפילו להיפך. אבל הן שם בשביל לשקף איזשהו הלך רוח, את המובן מאליו. לכן, כשבאוגוסט אשתקד המגזין הקדיש את השער שלו לג'ונתן פראנזן וכיבד אותו בכיתוב "Great American Novelist", הוא לא ניסה להכניס לעשות לו קאנוניזציה. היתה בכך משום הודאה בעובדה: ג'ונתן פראנזן הוא סופר אמריקאי גדול. רגע לפני פרסום הרומן הרביעי שלו, "חופש", פראנזן השלים את סיבוב הניצחון המתיש והבעייתי שאותו פתח תשע שנים קודם לכן, עם פרסום הרומן שקנה לו את תהילתו, "התיקונים".פראנזן חב חלק לא קטן מהרעש ש"התיקונים" חולל לתקרית מתוקשרת היטב בה הסתבך זמן קצר לאחר צאתו. אופרה ווינפרי בחרה בו להיכלל ב"מועדון הספר של אופרה" – תואר המבטיח חשיפה פומבית אדירה וקפיצה במכירות – ופראנזן, שהמעמד שלו זינק במפתיע עם "התיקונים", פשוט לא ידע איך לאכול את זה. תחילה התראיין לתוכנית, אבל זמן קצר לאחר מכן סיפר בראיון שהוא מרגיש "לא בנוח" עם הבחירה, ושהוא "קיווה להגיע לקהל גברי", קהל שעלול להתרחק ממנו בגלל חיבוק הדובה של ווינפרי. ווינפרי משכה במהרה את התמיכה בו, ופראנזן ספג גלים של האשמות באליטיזם.איך להצליח באמריקה בדיעבד, המהלך הזה השתלם. שנה לפני שיצא "התיקונים", "טיים" הקדיש את השער שלו לסטיבן קינג – אולי השם הראשון שקופץ לראש כשחושבים על סופר פופולארי-פופוליסטי. בעשור שחלף בין השער של קינג לבין השער של פראנזן, הוכיחה ההצלחה הבלתי מעורערת שלו שארצות הברית התגעגעה לסופרים אליטיסטיים, דומיננטיים, סופרים "של פעם", שמייצגים ערכים נוסטלגיים של ספרות. בעמודים האחרונים של "חופש" חייו של וולטר ברגלונד משתנים ללא היכר, לאחר שהפך, שלא מיוזמתו, לכוכב של סרטון ויראלי ביוטיוב. גם אם אין בכך יסוד אוטוביוגרפי מעורפל, פראנזן אומר שם משהו על חוסר השליטה של האדם המודרני בדימוי הציבורי שלו (גם אם לבסוף, כמו ברגלונד, גם פראנזן יצא מהסיפור כשידו על העליונה).עם חותמת האישור של ה"טיים". ג'ונתן פראנזן (צילום: טיים מגזין)והנה מגיעה האירוניה: תשע שנים מאוחר יותר, פראנזן הוא הוא המיינסטרים החדש ("חופש" נבחר גם הוא ל"מועדון הספר של אופרה", הפעם בלא התנגדות). פתאום זה שוב רלוונטי להיות גבר סטרייט לבן ממעמד הביניים שכותב רומנים גדולים על החוויה האמריקאית. "חופש" מתקבל בזרועות פתוחות: הקורא הראשון שנצפה קורא בספר בפומבי, כשבועיים לפני יציאתו, היה ברק אובמה. הוא מכר מצוין (ספק אם בכלל הזדקק לעזרה שהושיטה הפעם ווינפרי), קיבל ביקורות מצוינות, והיה מועמד לפרס פוליצר (אבל הפסיד ל"A Visit from the Good Squad" המבריק של ג'ניפר איגן)."יש לי משהו נגדו באופן אונתולוגי" תגובת הנגד לא איחרה לבוא. עוד לפני ש"חופש" יצא לאור, ובעקבות הביקורות המקדימות החיוביות עליו, הסופרות ג'ודי פיקו וג'ניפר ויינר – המוכרות ככותבות "ספרות נשים" – התלוננו בטוויטר על המעמד לו זכה פראנזן. ויינר קראה לזה "Franzenfreude", "הכאב שמרגישים ממטר השבחים שנשפך על ראשו של פראנזן". פיקו התלוננה שהניו יורק טיימס אוהבים "רק ספרים של גברים לבנים מברוקלין". מישל דין, שכתבה על הפרשה בבלוג התרבות The Awl, ציטטה בהקשר זה את סול בלו: "אם הן לא אוהבות את מה שהן שומעות על הספרים שלהן, הן מוזמנות לסתום את האוזניים עם שטרות" (הספרים של שתיהן, אגב, זכו להמלצות ב"מועדון הספר של אופרה"). מגזין "Vice" פרסם רשימה של בלוגר הספרות ג’יאנקרלו דיטראפנו, בשם "71 מחשבות על 'חופש' של ג'ונתן פראנזן". הוא כתב שם, בין השאר: "אין לי משהו נגד ג'ונתן פראנזן באופן אישי, יש לי משהו נגדו באופן אונתולוגי", "אתמול בחנות הספרים החבאתי את כל העותקים של 'חופש' מאחורי כל העותקים האחרים של 'חופש'", וגם "אם התכוונת לכתוב ספר לקרוא בתור לרופא, לפחות היית עושה אותו מספיק קל כדי שסבתא שלי תוכל להרים אותו".ה-1% של הספרות? ג'ונתן פראנזן:בקיצור, האליטה הספרותית הצעירה של ארצות הברית לא אוהבת את פראנזן כי הוא מיינסטרימי, מיושן ואליטיסטי; ויינר ופיקו לא אוהבות אותו מאותן סיבות, אבל מזווית שונה; והוא בכלל הגיע למעמד הזה כי הוא סירב להצעה להיכנס למיינסטרים – והסירוב הזה רק שימן את הפריצה שלו עוד יותר. אבל זה לא הכל: בשנה האחרונה קרו עוד שני אירועים שגרמו לאנשים לכתוב על פראנזן (בעיקר דברים רעים), ושניהם היו קשורים ליחסיו עם הסופר המנוח דיוויד פוסטר וואלאס ("Infinite Jest"). וואלאס, שהתאבד ב-2008, היה בן דורו וחברו הטוב של פראנזן. פראנזן ייחס לא אחת את פריצת מחסום הכתיבה הקשה שלו אחרי "התיקונים" למותו של וואלאס, ולפני מספר חודשים פרסם רשימה ב"ניו יורקר" המתארת את נסיעתו לטיול קאמפינג באיי פיג'י, שם פיזר חלק מהאפר של וואלאס. מבקריו, כרגיל, האשימו אותו בנפנוף בשמו של וואלאס – מהסופרים האמריקאים המוערכים ביותר בעשורים האחרונים – כדי להאדיר את עצמו. פראנזן שוב מעד על מוקש כשאמר בפאנל שוואלאס "המציא חלקים גדולים מהספרות הלא בדיונית שכתב". כעת, בפי כל בלוג ספרותי שכיבד את עצמו, הוא היה לא רק אליטיסט, אלא גם חבר גרוע.כל הרעש הזה מלמד לא רק על האכזריות של פסגת סצנת הספרות הצפופה בארצות הברית. לה יש את הבעיות שלה: יותר מדי קליקות, יותר מדי בלוגים, יותר מדי תגובות בבלוגים, לא מספיק ספרים ויותר מדי ספרים בו זמנית. הוא מוכיח שני דברים: ראשית, ב"טיים" צדקו כשתיארו את "הסופר האמריקאי" כזן בסכנת הכחדה, לא בגלל העדר במזון כמו בגלל עודף בטורפים. שנית, אם ההמולה הציבורית סביב "התיקונים" השתיקה את פראנזן לתשע שנים, לא ברור מתי הוא ירים את עצמו לכתוב ספר נוסף. אם כי בזמן הקרוב, סביר להניח שהוא ממילא יהיה עסוק מדי: במהלך חסר תקדים הוא כותב עבור HBO, יחד עם הבמאי נוח באומבך, את העונה הראשונה של העיבוד הטלוויזיוני ל"התיקונים".

*#