רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מי שבא ברוך הבא: מי בכלל צריך סרט עם 20 כוכבים הוליוודיים?

יותר מדי סרטים מפוצצים את עצמם בכל כוכב הוליוודי זמין, מרבים בדמויות ובעלילות ומוותרים לחלוטין על עומק ותסריט. הגיע הזמן להפסיק ליפול בפח הזה כל פעם מחדש

תגובות

הקדישו רגע לפוסטר של הסרט החדש סילבסטר בניו יורק, המשלב מספר סיפורי אהבה המתרחשים בליל ראש השנה הלועזית. נראה כאילו יש בו יותר כוכבים מאשר בשמיים. ליתר דיוק, נדמה כי יש בו כעשרים פרצופים ושמות מפורסמים ונוצצים, המאכלסים סרט שכדי לא להתיש את צופיו נמשך על פני שעתיים בלבד. את החישובים לגביי זמן המסך, וכתוצאה מכך גם עומק הדמויות, עשו בעצמכם.סילבסטר בניו יורק - מועדי הקרנהודאי לא תתפלאו לשמוע שהבמאי גארי מרשל ("אישה יפה") והתסריטאית קתרין פיוגייט ("יצאת נסיך") היו חתומים רק לפני שנה על סרט דומה מאוד - "יום האהבה". הפרצופים היו אחרים, אבל הקונספט זהה – קחו כמה שיותר שחקנים ושחקניות ידועים וידועות ודחסו את כולם היטב אל תוך סרט רב דמויות ועלילות בעל קו מנחה בסיסי ופשוט כמו "סיפורי אהבה". בין אם התפלאתם ובין אם לא, רוב הסיכויים שממש לא מעניינים אתכם שמותיהם של היוצרים, בטח בסרט כה עמוס סלבריטאים, שהרי הם הסיבה בגינה אנשים יוצאים מהבית והולכים אל הקולנוע. אבל האמת היא שכדאי מאוד שהעניין יתחיל לעניין אתכם, משום שמדובר באינדיקציה לא רעה בעזרתה ניתן לבדוק לאיזה משני הסוגים, המאוד מתעתעים, משתייך הסרט שבפוסטר שלו אתם בוהים.מי כל הדמויות האלו ולמה שיהיה לנו אכפת? "סילבסטר בניו יורק":

אלטמן זה לא פעם היו "סרטי אנסמבל". המונח מתייחס לסרטים בהם החלוקה המסורתית של שחקנים ראשיים ושחקני משנה מפנה את מקומה לפילוח שוויוני יותר, בדרך כלל מאילוצים תסריטאיים הכוללים עלילות מרובות והרבה דמויות שוות בחשיבותן. הבמאי המנוח רוברט אלטמן, היה המאסטר של סרטים מסוג זה החל מראשית הקריירה שלו בשנות השבעים ("מ.א.ש", "נאשוויל") דרך סרטיו המוכרים מהניינטיז ("השחקן", "תמונות קצרות") ועד לעשור הקודם ("פארק גוספורד", "המדריך לחיים בכפר"). סרטיו תמיד הכילו מספר רב של סיפורים ודמויות, לעתים משתלבים ולעתים לא. אבל אלטמן לא ממש חיפש ללהק שמות גדולים ומפוצצים כדי למלא את השורות. הפרפורמרים שבחר תמיד היו המתאימים ביותר לתפקיד ולאו דווקא הידוענים הגדולים של תקופתם.לפחות פעם הייתה לזה משמעות. "נאשוויל":

הייתה זו איכותו כבמאי אשר איפשרה לו לעבוד עם שחקנים דגולים רבים, אשר עמדו בתור פשוטו כמשמעו בשביל להיות בסרט שלו. ממש כמו שכל שחקן ושחקנית לא יסרבו להצעה לככב אצל וודי אלן, יוצר נוסף המתמחה בהרכבת פאזלים קולנועיים מרובי משתתפים. אם כי במקרה של אלטמן, המצב דומה גם מאחורי הקלעים – הבמאי האמריקאי הדגול פול תומאס אנדרסון, ש"לילות בוגי" ו-"מגנוליה" שלו מושפעים עמוקות מהקולנוע של אלטמן, שימש כעוזר-במאי עבור הגורו שלו בסרטו האחרון, "המדריך לחיים בכפר". שם כבר התקבצה גלריה מפוארת של אמנים, ממריל סטריפ ולילי טומלין ועד וודי הרלסון וג'ון סי ריילי, אבל לתפקיד הראשי ליהק אלטמן את גריסון קיילור. זה בסדר אם לא שמעתם עליו, מדובר בשדר רדיו אמריקאי ותיק אשר הסיפור שלו ושל תוכניתו הם שהעניקו השראה לסרטו של אלטמן. הבמאי היה יכול ללהק כל שחקן עליי אדמות, אבל בחר במקור, האנונימי יחסית לשאר החבורה. וכאן בדיוק מתחילה הבעיה של הסוג השני של הסרטים מרובי המשתתפים, של החיקוי לסרטי האנסמבל.הדור הבא של מרבי העלילות - פול תומאס אנדרסון. "מגנוליה":"סרטי הקאסט", כך ניתן לכנותם, נראים מבחוץ כמו סרטי אנסמבל. כלומר, גם הם עמוסים בסדר גודל של 20 מוערכים ומוערכות וכמה שיותר הצטלבויות נרטיביות. אבל ההבדל נעוץ בכוונה, בתהליך הלידה של אותם סרטים. במקרה שלהם, להוריי הסרט, האולפנים, היה חשוב למלא איזו משבצת בלוח השנה. נניח יום האהבה. או ליל הסילבסטר. אז הם אספו כמה כוכבים, השליכו אותם על במאי המתמחה בקיטש, שמצידו רץ חיש מהר אל איזו תסריטאית חובבות סיפורים משתלבים כדי שתמצא עבורו מה לעשות עם כל הפרצופים היפים האלה. ורצוי באופן כזה שלא יגרום למריבות על זמן מסך או איכות הסיפור הספציפי של כל דמות ודמות. פשוט להשאיר הכל ברמה הבינונית ביותר יהיה הפתרון הנוח והנכון. זהו תהליך הפוך לגמרי מן המצב האידיאלי וכך באים לעולם סרטים כמו שני אלה שהוזכרו בכותרת, אשר כל מטרתם היא לגרום לצופה הפוטנציאלי העומד בתור לקופת הכרטיסים לנסות ולספור על כל אצבעותיו, ללא הצלחה, את מספר חברי הקאסט שהוא מזהה את שמם או פניהם. ואז להיות כה המום מהעובדה שכל אלה יכולים בכלל להתכנס בסרט אחד, עד כי לא תהיה לאותו צופה ברירה אלא לרכוש כרטיס כדי לחזות בפלא. ואז לנסות ולזהות במהלך הצפייה מאיפה מוכרים לו אותם פרצופים.

המשאב האנושי למרבה הצער, הנוסחה הזו מוכיחה את עצמה כל פעם מחדש. משום מה, צופי הקולנוע טרם הפנימו את העובדה שמי (ומה) שעושה סרט הם במאים, לא שחקנים. למרות שתיאוריית האוטר כבר חגגה יום הולדת חמישים, השטאנץ מימיה הראשונים של הוליווד טרם השתנה באמת - אנשים הולכים לקולנוע כדי לצפות בכוכב הנערץ עליהם. זו הסיבה שעל כרזות הפרסום תמיד ימצאו פרצופים רבים ככל האפשר. היוצא מן הכלל המוכיח את הכלל הוא המקרה של "עוד שנה", סרטו של הבמאי האנגלי מייק לי אשר התהדר באיור של עץ ושם הסרט בלבד. המפיצים כנראה ידעו שלא רק שמספיק לכתוב את שמו של היוצר המוערך במקרה הזה, אלא שג'ים ברודבנט ורות' שין הם לא בדיוק בראד פיט ואנג'לינה ג'ולי מבחינת משיכת קהל. ואותו קהל ואותו בראד פיט זכו ממש השנה לריב רציני למדי בעקבות סרט אחד מעורר מחלוקת - עץ החיים.השם של הבמאי לגמרי הספיק. "עוד שנה":

המקרה של "עץ החיים" הוא ההוכחה שפשוט לא כדאי לבחור סרט אך ורק על פי הפרצוף היפה שמשתתף בו. למה? כי גם למר פיט מותר להשתתף בסרטים מהורהרים ואמנותיים שמבריחים 80% מהקהל כבר בחצי השעה הראשונה שלהם, מפאת פיהוקים. לו היה הקהל מסתפק בלקרוא את התקציר או לגגל את שמו של טרנס מאליק, הבמאי האיטי בעולם, ספק אם אפילו עצם נוכחותם של כוכבי-על בסדר הגודל של פיט או שון פן, הייתה משכנעת אותם לכלות שעתיים וחצי מחייהם. אז בפעם הבאה שאתם רואים פוסטר מסנוור במיוחד מרוב כוכבים, הביטו דווקא על שמות היוצרים, או הכי טוב – על התמונה הכוללת.סילבסטר בניו יורק - מועדי הקרנה

*#