רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

עשור ל"משפחת טננבאום": הסרט שהגדיר דור של בוהמיינים אמריקאיים

המורשת האמיתית של הסרט שקנה לווס אנדרסון את עולמו היא באסתטיקה הייחודית שלו. הוא לא המציא אותה, אבל כן תפס את מה שהעסיק דור שלם של אמריקאים בוהמיינים בעשר השנים שבאו לאחר מכן

תגובות

"משפחת טננבאום" התגלגל למסכים לפני עשר שנים. בשלב הזה הקריירה של הבמאי והתסריטאי שלו, ווס אנדרסון, כבר הצליחה להתגבר על מעידת הפתיחה שלה, "פשיעות קטנות" ("Bottle Rocket"), קומדיית פשע בינונית, בזכות "המירוץ לצמרת של מקס פישר" ("Rushmore") - קומדיה משונה עם יותר מחיבה חולפת לאבסורד, שהצליחה, בין היתר, להעיר את הקריירה של ביל מאריי ולגלות לעולם את ג'ייסון שוורצמן, אז בן 17 אינטנסיבי. "טננבאום" עיגנה את מגע המידאס הספציפי מאוד של אנדרסון: הוא עצמו, כל סרטיו וגם רבים מהשחקנים הקבועים שלו - שוורצמן ומאריי בפרט - הפכו למה שמדיית הקולנוע האמריקאית מכנה "indie darlings". אפשר בהחלט לתרגם את המונח הזה ל"יקירי אינדי", אבל זה יפספס את הדו-משמעות הקלה המסתתרת בבחירה במילה "darlings", שמבטאת את הסנטימנטליות, את הרכות, את האסתטיקה של אנדרסון, לצד זחיחות נרקיסטסית מחויכת ומודעת לעצמה ואהבה עזה לאקסצנטריות, בעיקר אקסצנטריות עצמית, של "משפחת טננבאום", ושל הדור והתרבות שהוא מייצגה המדויק והמלא ביותר.החריגות כתנאי קבלה למשפחה. "משפחת טננבאום":

"משפחת טננבאום" הציע מדריך מקוצר של ממש לאסתטיקה החדשה-ישנה הזאת: ראשית, הצילום הרך, עם הצבעים העשירים. גוונים של חום, צהוב ואדום שולטים בסרט, מתכתבים עם העדנה המחודשת לה זכו מצלמות הלומו הישנות לאורך העשור (מגמה שהגיעה לשיא עם ההשתלטות שלה על אפליקציות הצילום, בעיקר של האייפון, בשנתיים האחרונות: ראשית עם היפסטמטיק ולאחר מכן עם אינסטגרם). גם הפסקול, שהתבסס בעיקר על מוזיקה משנות ה-60 וה-70, כלל אמנים כמו בוב דילן, ואן מוריסון וניק דרייק מחד (בתיאום מושלם עם התפוצצות הקאנטרי האלטרנטיבי והפולק-רוק המחודש) והקלאש, הראמונס והולווט אנדרגראונד מאידך (בתיאום מושלם אף יותר עם התפוצצות הרטרו-גאראז'-רוקנ'רול). מעל הכל ניצח אליוט סמית', אז בשיא תהילתו, שתרם את "Needle in the Hay" לסצינה המרכזית בסרט, בה ריצ'י טננבאום (לוק וילסון) מגלח את זקנו ומשסף את ורידיו בחדר האמבטיה.קפואה כמו שמחזאית צעירה אמורה להיות. גווינית' פאלטרו ב"משפחת טננבאום"

וזה עוד לא הכל: חליפת הטרנינג האדומה של אדידס שלובשים צ'ס טננבאום (בן סטילר, בתפקיד הרציני הראשון של הקריירה שלו) ושני הבנים שלו, הקרירות והריחוק של מרגו טננבאום (גווינת' פאלטרו, בתפקיד הנסבל היחיד בקריירה שלה), הטיפוגרפיה המוקפדת (בעיקר סביב הפונטים הלווטיקה ופוטורה), ההומור היבש וההתכתבות התמאטית עם סיפורי "משפחת גלאס" של ג'יי.די סאלינג'ר - כל אלו הפכו את "משפחת טננבאום" למשהו שהוא מעבר לסרט. הוא היה מניפסט נטול הצהרות אידיאולוגיות, רק אסתטיות, כזה שהלך פנימה במקום החוצה. הוא השפיע, כמובן, גם על יוצרים אחרים: יש לא מעט ממנו, רק בגרסה הרבה יותר קומית, ב"משפחה בהפרעה" המצוינת, למשל.

עיצוב פנים "משפחת טננבאום" היה סרט פופולרי, אבל כמובן, לא מספיק פופולרי בשביל ליצור תופעה תרבותית שלמה. אפשר לומר שבמובן מסוים, כל מה שקרה היה קורה גם בלעדיו: מחזאיות אפטיות היו ממשיכות לבהות בחלל גם בלי מרגו טננבאום. להקות שנשמעות כמו דה בנד קמו יותר בזכות להקות כמו וילקו מאשר בזכות הפסקול של "טננבאום". מה ש"משפחת טננבאום" כל כך דייק בו, מה שהפך אותו לסרט קאלט אמיתי, הוא העין המופלאה של ווס אנדרסון, והיכולת שלו לחזות את מה שהבוהמה האמריקאית רוצה לראות ולהרגיש ולאגד את זה בסרטים שלו.הסרט שהצמיח דורות של חקיינים. בן סטילר ב"משפחת טננבאום"ממש כמו הבית העמוס והמעוצב לעילא ולעייפה של שבט טננבאום, וגם כמו שאר הסרטים של אנדרסון, כך גם הסרט כולו הוא מין עבודת אוצרות גדולה ונפלאה. הוא אולי לא קבע את הטעם של הציבור המסוים אליו הסרט פנה ועליו הסרט דיבר, אבל הוא ידע להתחבר אליו ולתעד אותו בצורה המדויקת ביותר שאפשר. האובססיה של אנדרסון לדיוק ולפרטים קטנים (שעוברת גם לאופי האובססיבי והקטנוני של הדמויות שלו), לצד התשוקה שלו ליפה (שעוברת גם לאופי הסוער של הדמויות שלו) משאירה את "משפחת טננבאום" כאנדרטה לכל מה שהיה נכון ויפה, לפחות למשך עשור. בחלוף השנים אולי הנכונות תישחק קצת, אבל היופי מבטיח להישאר.

*#