רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אימון כוח: המאמנים הגדולים של הקולנוע הישראלי

מאמן הכדורסל הסורר או מאמן הסומו שגרם לארבעה גברים שמנים להעריך את חייהם מחדש? לכבוד "פלייאוף", המבוסס על חייו של רלף קליין, חזרנו לכמה דמויות קולנועיות שהחזיקו קבוצות על הכתפיים

תגובות

סרטו החדש של ערן ריקליס, פלייאוף, מתבסס באופן חלקי על סיפורו של רלף קליין, מאמן הכדורסל האגדי, שבשיא הקריירה שלו בישראל (תחילת שנות ה-80) בחר לאמן את נבחרת מערב גרמניה. "מקס סטולר", בן דמותו של קליין, שייך לזן הקלאסי של המאמנים – ייקים במקורותיהם, בעלי נימוס אירופאי נושן ושמרני, צלולים ועמידים בפני התקשורת, מדברים קלישאות ומטאפורות מנומסות על המשחק ומנהלים יחסים כמעט הוריים עם השחקנים.

אם יש דבר אחד שישראל מעולם לא הרגישה בו מחסור, הרי זה בדמויות מקומיות של מאמני ספורט צבעוניים. היו דובונים חביבים שלא עשו יותר מדי רעש כמו רן בן שמעון ואלישע לוי, היו מאמנים קשוחים וחסרי שליטה על הפה על שלהם כמו שלמה שרף ואייל לחמן (הידוע כמי שאמר לא פעם לשלוח רגליים בשחקני היריבה). עברו אצלנו גם מאמנים תוצרת חוץ, מלאי כעס מודחק ואלגנטיות אירופאית – ריצ'רד מולר נילסן, לות'ר מתיאוס ולואיס פרננדז. גם בכדורסל הדוגמאות היו צבעוניות לא פחות, למרות שהמבחר סבב בעיקר סביב המאמנים העצבניים – צביקה שרף, אפי בירנבוים, ארז אלדשטיין. יש גם את פיני גרשון – וכל מילה מיותרת. אבל גם מול הנבחרת המרשימה במציאות, הקולנוע הישראלי הנפיק כמה דמויות בלתי נשכחות שהיו יכולות לבלוט גם על רקע המאמנים האמיתיים. טוב, אולי חוץ מפיני גרשון.אין תסריטאי שהיה יכול לכתוב אותו. אפי בירנבוים:

בשנות ה-70, בתקופה בה קליין אימן את מכבי תל אביב (שכמובן שיא הישגיה היה הזכייה באליפות אירופה ב-77), אורי זוהר, בחר ללהק את עצמו כמאמן קבוצת כדורסל נטולת שם (ככל הנראה שמה בסרט הוא "מכבי ישראל") בסרטו "עיניים גדולות". זוהר הוא בני פורמן, שכפי שאומר שיר הנושא, "תמיד הלך לו קלף, היה לו כל מה שאפשר לרצות והוא רצה יותר." זוהר כתב את התסריט של "עיניים גדולות", יחד עם הסופר יעקב שבתאי – שקצת כמו נושא העל של ספרו "זכרון דברים", מספר על אדם שחייו הפרטיים תורמים להרס אוטופיה חילונית אולטרה-גברית.

בני פורמן, נשוי ואב לשניים, מנהל לא רק קבוצה אלא גם שני רומנים: עם סימה, אפסנאית הקבוצה (סימה אליהו) וטליה, מורה להתעמלות (טליה שפירא) ויחסי כוח סבוכים עם כוכב הקבוצה עטור התהילה, יוסי (אריק איינשטיין). שיר הנושא של הסרט רק מדגיש עוד שפורמן חי בפנטזיה אחת גדולה.

פורמן הוא בניין רועד. בתקופה זו הענף עדיין לא היה מקצועי, ופורמן, ככזה, מוצג כ"אעלק מאמן" (לפחות ברמה הערכית) - הוא תאב בצע, מתייחס לשחקניו/ילדיו/מאהבותיו/חבריו כאנשים קטנים וזניחים, ומשקיע את כל כולו בעסקה לרכישת סאונה. זו, כמובן, נכשלת, ופורמן גם חוטף מקלחת קרה מאשתו – רק כדי שיעשה חושבים ויוותר על האגו הגברי המופקר וישמור על המודל המוסרי של מאמן שיכול גם באמת לשמש השראה.תמיד הלך לו קלף. "עיניים גדולות", שיר הנושא:

להבדיל מהאחיות הגדולות – כדורגל, כדורסל, כדוריד – כדור מים הוא ספורט שאינו מתופעל בישראל באופן מקצועי. נבחרת ישראל בתחום, הפועלת כבר 40 שנה, אפילו לא מדגדגת את סף הכניסה לאליפויות העולם (ובשלוש הפעמים שהעפילה, הגיעה למקום האחרון). ב-96 אייל חלפון אימץ דווקא ענף ספורט זה לסרטו "האיטלקים באים", ובו, כשמו – למחנה אימונים בקיבוץ גבעת השלושה מגיעים שלושה משחקני אלופת איטליה, פאלונוטו רומא, רגע לפני משחק גורלי בגמר אליפות אירופה.

מתאמי מחנה האימונים הם חברים ותיקים לספורט – לואיג'י (פרנקו נרו – כן, "ג'נגו"!) ועמוס (אשר צרפתי), מאמן הקבוצה המקומית של הקיבוץ. טיימינג הגעת הקבוצה האטרקטיבית לא היה יכול להיות גרוע יותר: גורלו הכלכלי של הקיבוץ (לא בשונה מהיום) נמצא בשפל, קבוצת כדור המים של עמוס מדשדשת ומתסכלת את הקיבוצניקים, הדורשים את פיטוריו של המאמן ואת ביטול הקבוצה. אם לא די בכך, הגבר האקזוטי לואיג'י כובש את אהובתו לשעבר של עמוס, דריה (יונה אליאן). עמוס, ממניעים אישיים לחלוטין, משבש את ההכנות של המקצוענים וגורם למהומה ענקית בקיבוץ, שבשיאה עמוס מתפטר מאימון הקבוצה. כמובן שלואיג'י, הג'נטלמן האירופאי, יוצא בנאום דיפלומטי המעורר תקווה להמשך קיום הספורט המקומי – והאיטלקים והקיבוצניקים נפגשים למשחק ידידות סמלי.

הדיון על התנהגות המאמנים הפרובינציאליים מול המאמנים האירופאיים המפורסמים מלווה את הספורט המקומי כבר שנים. הצבת הקבוצה של הקיבוץ הגוסס מול האלופה האירופאית המשגשגת זו רק המחשה להבדל המהותי בין הספורט המקצועני בארץ ובחו"ל. אבל חלפון מדבר לא רק על המצב הרעוע והידוע של הספורט בארץ, אלא גם על המודל הקיבוצי שכשל גם הוא. ארבע שנים אחרי "האיטלקים באים", אגב, הגיע דווקא דני – ריצ'רד מולר נילסן – לאמן את הנבחרת בכדורגל להעפלה למונדיאל 2002 (ללא הצלחה).

איך להיות גם מאמן וגם עובד סוציאלי / "וסרמיל"

בניגוד לדמויות המהורהרות והמיוסרות של פורמן ועמוס, בדרך כלל ז'אנר סרטי הספורט מתמחה בסיפורי סינדרלה - במיוחד במסגרת הספורט הקבוצתי. הסיפורים האלו מתרכזים בקבוצה הקטנה, לרוב אי שם בפריפריה הנשכחת, הנותנת פייט לענקיות מהערים הגדולות כנגד כל הסיכויים.

"וסרמיל" של מושון סלמונה נקרא על שם האצטדיון העירוני של באר שבע, הנועד להגשים את חלומם של ילדים ובני נוער רבים הרוצים להתמקצע בקבוצה המקומית, הפועל באר שבע. אמנם תפקידו של מאמן קבוצת הכדורגל "אביבים באר שבע", משני לטובת גיבורי הסרט, שלושה נערים מעדות שונות (מזרחי, אתיופי ורוסי), אך תפקידו של מתן כמורה ומאמן הוא המגשר ביניהם. בנוסף למתח העדתי המלווה את הסרט, יש גם בעיות קשות של עוני ופשע המלוות את חיי הנערים, והמאמן הקשוח הוא זה שנותן להם את הצ'אנס להתנהג כבני אדם, במשחק מול קבוצת הנוער של הפועל המקומית. הניצחון הרומנטי בא, כי הוא חייב לבוא – אבל המציאות הקשה עדיין מבצבצת בצדדים.הקלישאה הטובה. "וסרמיל":

איך להיות גם מאמן וגם קואצ'ר / "סיפור גדול" דימוי עצמי וניסיון להשתפר למען הספורט - ספציפית, בענייני משקל ודימוי גוף - עומדים במרכז בסרט "סיפור גדול" של שרון מימון וארז תדמור. ארבעה חברים מרמלה, הסובלים ממשקל עודף במיוחד ונלחמים בו בשלל דיאטות ושיטות הרזיה. כשלארבעה כבר נמאס לגמרי והם מחליטים במפתיע להפוך את הצרה שלהם ליתרון – באמצעות סומו. הרעיון התמוה מגיע ממנהיג החבורה, הרצל (איציק כהן), העובד כשוטף כלים במסעדה שהמנהל שלה, קיטאנו (טוגו איגאווה), היה בעבר שופט סומו. קיטאנו מנחיל ברביעייה גם מוטיבצייה ספורטיבית וגם תפיסה חיובית של הגוף שלהם, בטח כשזה מוצג לראווה כמעט בעירום – כשלגופם רק תחתוני הסומו המינימליים למדי.

ההיכרות עם דמותו ה"זרה" של קיטאנו פותחת בפני הארבעה אפשרות לראות גם בשומן ערכים ספורטיביים, אסתטיים וטובים. קצת כמו מאמן יפני אחר שלימד דמות מערבית לקבל את עצמה (מיסטר מיאגי ב"קרטה קיד"), כך גם קיטאנו משכנע את הרביעייה לכבוש את היעד היפני ופשוט להתעלם מהאנטגוניזם המקומי. עדיף מאמן דמיוני על פני כל קואצ'ר מזויף.הנה סרט שבאמת היה צריך לצאת בתלת מימד. "סיפור גדול":

*#