רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

גארי אולדמן: כבר לא האיש הרע

בדמותו של רב המרגלים הבריטי ג'ורג' סמיילי בסרט החדש "החפרפרת", אולדמן נותן את תפקיד חייו. חבל שכמו שמרגלים לא הופכים לגיבורים לאומיים, אולדמן לא יקבל אוסקר

תגובות

הדבר הקרוב ביותר שיש לגארי אולדמן להתפרצות בחפרפרת – התפקיד הראשי הראשון שלו מאז 1993 – הוא מונולוג אחד, לא ארוך מדי, לקראת אמצע הסרט. מרגל העל ג'ורג' סמיילי (אולדמן) מספר לסוכן המודיעין הבריטי הצעיר פיטר גיליאם (בנדיקט קאמברבץ') על המפגש היחיד שלו עם ראש הביון הסובייטי, המוכר רק בשם הקוד "קרלה". בנקודה זו הבימוי הקלאסיציסטי והמרוחק של תומס אלפרדסון ("הכנס את האדם הנכון") לאורך כל הסרט, לוקח צעד הצידה. במשך כמה דקות הפריימים בונים את עצמם לחלוטין סביב פניו של סמיילי. גבולות הגזרה מוותרים על שיערו הכסוף ועל הסנטר חרוש הקמטים שלו, מתמקמים סנטימטר או שניים מעל המשקפיים המיושנים שלו. "אנחנו לא כל כך שונים, אתה ואני", הוא אמר ל"קרלה" בחקירה, "שנינו הקדשנו את חיינו לחיפוש אחר חולשות אצל אחרים".חפרפרת - מועדי הקרנה

גם גארי אולדמן עצמו הקדיש לכך את הקריירה שלו. הפילמוגרפיה שלו מלאה בחולשות ותכונות אופי פסולות או בזויות, בעיקר בזכות רשימה ארוכה של נבלים שהוא גילם: דרקולה, לי הארווי אוסוולד, זורג (סוחר הנשק הצבעוני ב"אלמנט החמישי"), הטרוריסט הרוסי קורשונוב ("אייר פורס וואן"), המיליונר הפסיכופט מייסון ורג'ר ב"חניבעל". ב-99' הוא היה פונטיוס פילאטוס ב"ישו" (מיני-סדרה מושמצת למדי של ה-CBS). שלוש שנים לאחר מכן שיחק את השטן ב-"The Hire". כשהוא כבר גילם דמויות חיובית או לפחות מעוררות חיבה, הוא היה סיד וישס (בתפקיד הפריצה שלו ב-"סיד וננסי"), הבאסיסט האגדי של הסקס פיסטולז שיתכן ורצח את בת הזוג שלו ימים ספורים לפני שמת ממנת יתר (הוא היה בן 21). או טמבל נאיבי כמו רוזנקרנץ ב"רוזנקרנץ וגילדנשטרן מתים" של טום סטופארד, פארסה סוריאליסטית שהפכה את "המלט" על הראש.נברמיינד דה בולוקס, הנה גארי אולדמן ב"סיד וננסי":אכן, איש זקן ב"חפרפרת" הוא מגלם, כאמור, את ג'ורג' סמיילי. עבודת איפור קלה בלבד הפכה את אולדמן בן ה-53 לבן 65 מאופק, חנוט בבגדים שהולמים יותר מרצה באוקספורד מאשר רב מרגלים. הוא לא לוחץ על ההדק ולו פעם אחת. בסצינה הבודדה בה הוא מחזיק אקדח, לקראת סוף הסרט, הוא מוציא אותו בזהירות מתוך שקית פלסטיק. הוא מדבר לראשונה רבע שעה, אולי 20 דקות לתוך הסרט, כ-10 דקות אחרי שהוא מופיע על המסך לראשונה. סמיילי שקט, מבריק, מופנם בדיוק במידה ההולמת אדם בעמדה רגישה כמו שלו. אנחנו יודעים מעט מאוד על הרגשות שלו, על תהליכי המחשבה שלו. זהו ביצוע מושלם, מדויק באופן כירורגי, לתפקיד מינורי ומאתגר – וזה פשוט לא תפקיד מהסוג שעליו מקבלים אוסקר. אולדמן אפילו לא ראה מימיו מועמדות לאוסקר, למרות שתואר לא אחת כ"השחקן הבריטי הטוב ביותר כיום" על ידי כמה וכמה אנשים, ביניהם מבקר הקולנוע המיתולוגי רוג'ר איברט.רב מרגלים קר רוח. "החפרפרת":

אבל אלוהי הפרסים בכלל לא הסבירו פנים לאולדמן. הוא קיבל כמה פרסים מינוריים יחסית כמו הסאטורן או ה-British Independent Film Award, הוא הועמד לפרסים כמו "הנבל הטוב ביותר" על התפקיד שלו ב"אייר פורס וואן" בטקס פרסי הקולנוע של MTV. כשחקן, הוא הועמד ל-BAFTA – האוסקר הבריטי – על "Prick Up Your Ears". זה היה לפני 24 שנים: מאז הוא חזר ל-BAFTA ב-97, על מנת לקבל שני פרסים: על "הסרט הבריטי הטוב ביותר" ו"התסריט הטוב ביותר", על הסרט היחיד שהוא כתב וביים בקריירה שלו – "Nil by Mouth", דרמה קשה ואפלה על החיים בדרום לונדון, עליו גם הועמד לדקל הזהב בפסטיבל קאן. התפקיד שלו ב"חפרפרת" מהפנט, הוא מחזיק באגרוף ברזל סרט שכל הזמן נמצא בסכנת התפזרות מרוב פיתולי עלילה וריבוי דמויות מסתוריות. הלב אומר, תנו לאולדמן אוסקר (והסיכויים, על פניו, לא רעים: משחקי שלטון אכזב, הדיווחים על ג'יי אדגר ממעבר לים פושרים במקרה הטוב, והמתחרים הסולידיים היחידים בקטגוריית השחקן הטוב ביותר עשויים להיות ג'ורג' קלוני על היורשים, שיצא רק בעוד כחודשיים ובראד פיט על מאניבול). הראש אומר: מי שלא שופך קצת רגשות, מי שלא צועק, מי שבריטי מדי, לא יזכה לנופף בפסלון האמריקאי ביותר.

אבל מה הקו שעובר בין גילום אייקון פאנק בריטי כמו סיד וישס, הפרוע והבלתי מאוזן, לגילום אייקון של קרירות וחוסן לאומי, בריטי לא פחות (ואף יותר) כמו ג'ורג' סמיילי – הגיבור המיתולוגי של סופר המתח ג'ון לה קארה (עצמו בוגר שירות של כמה שנים ב-MI5)?גיבור שלא תופס את כל הפריים. גארי אולדמן (מתוך "החפרפרת")

פנו דרך לאיש הרע אולדמן עזב את אנגליה לטובת השתקעות בהוליווד בתחילת שנות ה-90. ב-91 ו-92 הוא זכה בשני תפקידים של במאים חשובים: קודם אצל אוליבר סטון ב-"JFK", בתור לי הארווי אוסוולד, מתנקשו של ג'ון קנדי (אם כי לא לפי התסריט של סטון) ואז אצל פרנסיס פורד קופולה ב"דרקולה". אבל למרות הכישרון המדהים של אולדמן למבטאים, היותו בריטי בלוס אנג'לס, ועוד אחד עם פרצוף מחוספס למדי (לפני שהגיל ושפם המטאטא שגידל ריככו אותו) הושיבו אותו על המסלול המהיר לטייפקאסט של נבל. הבעיה היא שלצד "רומן על אמת", "המועמד" ו"לאון" הוא עשה גם את "אייר פורס וואן" ו"הנבחר"; לעיתים קרובות מדי מבקרים מצאו עצמם משבחים את יכולתו של אולדמן לשלוף איזושהי עוצמה גם מדמות נבל שהייתה כתובה רע או מגושם. אולדמן הפך למה שכריסטופר ווקן היה רק כמה שנים לפניו - השחקן ההוא שהולכים אליו כשצריך רשע משכנע (עוד תפקיד בולט שלו בסרט כושל היה ב"משפחה קטנה שלי" התמוה, שם שיחק ננס). אולדמן המשיך להמר שוב ושוב על הוליווד, על אף שדווקא במגרש הביתי - למשל, כאשר יצר את "Nil by Mouth", המתרחש באנגליה - הוא הפגין ביצועים יותר טובים.ריאליסטי, אפל ומאוד, מאוד בריטי. "Nil by Mouth":

את גאולתו המחודשת ממה שהיה יכול להסתמן כשקיעת קריירה אמיתית (ואולדמן תמיד זכה לשבחים על המשחק שלו, גם במסגרת סרטים לא כל כך מוצלחים) הוא קיבל דווקא בזכות השתתפות בשתי סדרות סרטים, שהיו גם שונות לחלוטין מכל מה שעשה עכשיו וגם - מה שחשוב אולי אפילו יותר - אחת מהשניה. ב-2004 הוא לוהק לדמותו של סיריוס בלאק ב"הארי פוטר והאסיר מאזקבן" (הסרט השלישי בסדרה), והשתתף בכל שאר הסרטים בסדרה. זו הייתה הפעם הראשונה שאולדמן שיחק דמות הרואית באופן חד משמעי, כמו גם ההפקה הכי גדולה שהוא השתתף בה. בראיון לעיתון הבריטי "האינדיפנדנט", סיפר כי מהסרטים הוא השיג בעיקר נחת כלכלי שאפשר לו לפנות זמן לילדיו (הוא מחזיק במשמורת על שני בניו הצעירים, מנישואיו השלישיים. כיום הוא נשוי ברביעית). כמעט במקביל - ב-2005 - הוא עלה על עוד גל, בדמותו של המפקח ג'יימס גורדון בסדרת "האביר האפל", האיתחול של כריסטופר נולאן לסרטי באטמן. חמור סבר, מסור ועם שפם שמלווה אותו עד היום גם מחוץ לצילומים, בתור גורדון אולדמן הראה את חזותו החדשה - כעת, דווקא כשהוא מבוגר וחרוש קמטים, לפניו הקשוחים התווספה איזו ארשת מכובדת, המתאימה גם לדמויות של שומרי חוק, אנשי ממסד ומערכת.שוטר, ואפילו לא מושחת. גארי אולדמן בתור ג'יימס גורדון ("האביר האפל")

זהו הגל עליו הוא רכב לדמותו של ג'ורג' סמיילי ב"חפרפרת". באותו הראיון ל"אינדיפנדנט" הוא מספר כי במיני-סדרה של ה-BBC, שצולמה לפי הרומן בשנות ה-70, אלן גינס גילם את סמיילי כמישהו רך יותר, "כמעט יכולת לחבק אותו". אבל סמיילי של אולדמן הוא איש מקצוע קר ומסודר. ג'ון לה קארה מתאר את סמיילי באחד הספרים כ"ערמומי כמו השטן וזך כמו בתולה", אבל אולדמן הופך אותו לכלי מסור ומבריק של הריגול הבריטי. ה-MI5 והקג"ב לא מנהלים יחסים של טובים ורעים, מקסימום של קבוצות כדורגל יריבות. בהתחשב בכך שקרלה נשאר בגדר צל, זיכרון, אולדמן, במובן מסוים, הוא ההתגלמות על המסך של שניהם: הוא היה יכול לספר את הסיפור על קרלה כסיפור על נבל, ולהפוך בכך את סמיילי כגיבור. אבל הוא משאיר את שניהם באותם גוונים אפורים של לונדון הגשומה בה צולם הסרט. זוהי תצוגת המשחק הכי מרשימה השנה, עד כה, אבל בדיוק כמו שמרגלים לא הופכים לגיבורים לאומיים אלא נשארים אלמונים (אם הכל עובד כמו שצריך), כך נראה שגם גארי אולדמן יסתפק הפעם בהערכתם של יודעי דבר.

*#