רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מין נכחד: חייו ומותו של המותחן האירוטי

האייטיז נתנו, הניינטיז לקחו - למותחן האירוטי, עם הגלן קלוזיות והשרון סטוניות שלו הייתה תקופת פריחה לוהטת, אבל מאז הז'אנר נעלם כלא היה. מי אשם - האינטרנט והפורנו הנגיש, או שמא במאים סוג ב'?

תגובות

לא לקח הרבה זמן עד שהמהפכה המינית של שנות ה-60 נתנה את אותותיה בקולנוע האמריקאי. סרטי האימה ו"קולנוע הניצול" - האקספלוייטשן - ששלטו בכיפה בסיקסטיז ובסבנטיז היו עמוסי עירום ואלימות באופנים שהקהל לא הכיר, ושכל מטרתם הייתה לשבור עם טאבו אחד. אבל שלטון רייגן ולאחריו בוש האב והחזרה לערכי המשפחה שהיו מזוהים עם שנות ה-50 הפכו שוב את המין לדבר מלוכלך ומסואב שמביא רק צרות. בינתיים, כניסת הוידיאו והצפייה הביתית לחייהם של מיליוני אמריקאיים דחקו הצידה את הקולנוע הקיצוני ומחקה את הקרנות החצות, בית הרבייה של קולנוע זה (שכיום חוזר רק בסרטים מסוגננים ומודעים לעצמם כמו "גרייינדהאוס", "מצ'טה" או "Black Dynamite"). עם זאת, ההדחקה של כל מה שמריח מסקס והפקרות יצרה תת-ז'אנר חדש. תת-ז'אנר שהיום נותר רק כזיכרון מעומעם של חרמנות נעורים ומשבצות שידור מאוחרות במיוחד בערוצי הטלוויזיה של הכבלים. היו אלה המותחנים האירוטיים – סרטים שנעשו בתוך ועל ידי הוליווד והיו היחידים שהעיזו להביא את המין ישר לתוך סרטי המיינסטרים.

סביר להניח שללא חוק הייז – אותו חוק צנזורה שפעל בתחילת המאה הקודמת בארצות הברית וקבע מה מותר ומה אסור להראות על המסך – האירוטיקה הייתה נחלתם של סרטים שכיום נחשבים לקלאסיקות – למשל, "ביטוח חיים כפול" או "גילדה". ההבדל בין אותם סרטים לבין המותחנים האירוטיים של סוף האלף היו נעוצים בכך שהחוקים הנוקשים בהם פעלו יוצרי הקולנוע הראשונים הכריחו אותם לפנות לתסריטים מתוחכמים עמוסי ניואנסים וסאבטקסט. משנות ה-70 סאבטקסט הפך למשהו שיש אולי בסרטי ארט-האוס ממערב אירופה.בהחלט לא מטונף מספיק. "ביטוח חיים כפול":

סקס, שקרים ודוקרן קרח אותם מותחנים אירוטיים, שכיום נראים מזיקים בערך כמו קליפ של ביונסה, היו תוצר ישיר של סרטי הפילם-נואר של שנות ה-40, או יותר מכך – ספין-אופים על דמותה של הפאם-פאטאל. עלילתם הייתה פחות או יותר זהה: איש מן הישוב, לרוב משויך לאיזשהו צד של החוק (שוטר, עורך דין), מועד ברגע של חוסר תשומת לב לרומן אסור וקצר טווח עם אישה, לרוב בלונדינית כמובן. אותה מעידה תהפוך את חייו לגיהנום – בחסות האישה המסתברת כפסיכוטית מזן כזה או אחר.

לורנס קסדן, שהחל את דרכו כתסריטאי "האימפריה מכה שנית" ו"שודדי התיבה האבודה", ביים ב-1981 את המותחן האירוטי הראשון של שנות ה-80 ולמעשה הגדיר את הז'אנר: סרטו "כחום הגוף", טייק-אוף אירוטי ל"ביטוח חיים כפול", היה סנסציה גדולה עת יציאתו וגם פתח את הקריירה של קת'לין טרנר (שסגרה מעגל עם דיבובה של ג'סיקה ראביט, הפרודיה המפוארת ביותר על דמות הפאם-פאטאל, ב"מי הפליל את רוג'ר רביט?"). "כחום הגוף", ממש כמו שמו, היה עמוס עור מיוזע של טרנר והכוכב שלצידה, וויליאם הארט. אבל השיא האמיתי הבא היה ב-1987, בסרט ששינה לנצח את הרגלי הבגידה של הגבר האמריקאי: "חיזור גורלי".כמה כבר יכול נואף פשוט להתבזות. "חיזור גורלי":

אדריאן לין ליהק את מייקל דאגלס וגלן קלוז לסרט שפועל בדיוק על פי התבנית: דן, עורך דין נשוי באושר, מתחיל ברומן מהיר ועצבני עם אלכס, עורכת של חברת הוצאה לאור. כאשר הוא מנסה לסיים את הרומן הוא מגלה שנפל על אחת מהפסיכופטיות הגדולות ביותר שידע הקולנוע. אחרי איומים רבים על משפחתו וארנב מבושל אחד, בסצינת שיא מחרידה, מצליח דן לחסל את מאהבתו המופרעת ולהציל את אשתו ובתו. הקהל נהר ל"חיזור גורלי" והפך אותו לסרט השני המרוויח ביותר בשנת יציאתו, ולמרות התדמית הנמוכה שדבקה בז'אנר מאז, צריך לזכור שבזמן אמת הסרט קיבל שש מועמדויות מרכזיות לאוסקר. דאגלס עצמו היה מועמד פעמיים, וזכה על סרט אחר באותה שנה - "וול סטריט".זה ממש בסיסי שנות ה-90 שבאו ממש אחר כך לקחו את המותחן האירוטי כמה צעדים קדימה, וזאת בזכות שני שמות שמלכו בתת-הז'אנר: התסריטאי ג'ו אסטרהז והבמאי ההולנדי פול ורהובן. שני אלו יצרו ב-1992 את הסנסציה הקולנועית "אינסטינקט בסיסי" שהחזיר את מייקל דאגלס (הפעם בתפקיד שוטר) לכורי העכביש שטוותה עבורו בלונדינית אחרת, קת'רין טרמל. שרון סטון, בתפקיד טרמל, הפכה לאיקון קולנועי בעקבות הסרט ולא הזיקה לכך אותה סצנה בה רגליה מפוסקות מול פניו המזיעות של דאגלס וחבריו בתא החקירות הכחלחל, כמו של צופי הקולנוע בעולם. הפרובוקציה הארוכה שנקראה "אינסטינקט בסיסי" הפכה לשובר קופות ענק, אך הוא גם שילט מחיר לא קטן על כך שרוב תשומת הלב אל בין הרגליים של סטון: מעט מאוד אנשים הבינו, ומבינים בדיעבד, שלמעשה היה מדובר באחד המותחנים הגדולים של שנות ה-90.אתם מסתכלים במקום הלא נכון. "אינסטינקט בסיסי":

סרטו של אסטרהז סימן את נקודת השיא של המותחן האירוטי, שאחריו הגיעו רק נפילות. ב-1993 סטון ניסתה לשחזר את ההצלחה עם "סילבר", עוד מותחן אירוטי שרקח בשבילה אסטרהז. את הרגעים הגדולים של סטון ב"אינסטינקט" ניסו להחליף בשיטה האהובה על הוליווד – יותר גדול, יותר קיצוני. הפעם נכללה סצנת אוננות ומשגל אנאלי שמשאיר ממש מעט מקום לדמיון, מה שלא מנע מהסרט להיות כישלון גדול. ב-1994 ניסה ברוס וויליס להרים את הקריירה הדועכת שלו עם "צבע הלילה" שזכה לגורל דומה. השיא השלילי נקבע שנה אחר כך כאשר התסריטאי אסטרהז קיבל קיתונות של בוז על שני הפרויקטים הבאים שלו: "ג'ייד" בכיכובו של דיוויד קארוזו, וכמובן "נערות שעשועים", שיתוף פעולה נוסף שלו עם ורהובן, הידוע כאחד הסרטים הגרועים של כל הזמנים.המותחן האירוטי מתהפך על הצד ונרדם מאמצע שנות ה-90 התפוגגו להם המותחנים האירוטיים של הוליווד כלא היו. עוד ניסיונות אומללים נצפו בדמות "משולש פראי" שאפילו מנאז'-א-טרואה של נב קמפבל, דניס ריצ'ארדס ומאט דילון, לא עזר לו בכלום ובעשור הקודם "הרוג אותי ברכות" עם ג'וזף פיינס והת'ר גראהם. היחיד שהצליח להיכנס לרובריקת ה"מותחן האירוטי" ולצאת ממנו כמו מלך היה סטנלי קובריק שסגר את האלף הקודם עם יצירת המופת "עיניים עצומות לרווחה".עיניים גדולות. "עיניים עצומות לרווחה":

את התפוגגותו של תת-הז'אנר אי אפשר להאשים רק בפסולת הקולנועית שהייתה מיוחסת אליו מאמצע שנות ה-90 – אלוהים והוליווד הרי יודעים שרמה נמוכה מעולם לא מנעה מסרטים להיעשות – אלא גם בכניסתו של האינטרנט לחיינו. ממש כמו שהוידאו הרג את הקרנות החצות ו"קולנוע הניצול", מהרגע שפורנו אמיתי, על כל סוגיו וגווניו, מגיע על אליך בלחיצת כפתור, בין אם אתה גבר נשוי או ילד בן 11 -  כבר אין צורך לחכות ללילה כדי לתפוס איזה סרט עם חצי יומרה לעלילה באחד מערוצי הסרטים. מי צריך נקודות מפנה עלילתיות כשאפשר לגמור עם כל הסיפור הזה ברבע שעה וללכת לישון? וכמו בכל דבר בעשור האחרון, הייתה זו הטלוויזיה, או יותר נכון HBO, שהסתגלה איפה שהקולנוע חיפש לייצר עוד מימדים לתסריטים שאין להם אפילו מימד אחד. "דם אמיתי" ו"משחקי הכס" שטורפות את מדד נלסון על בסיס שבועי, שילבו בין עשייה מהוקצעת לאירוטיקה ברמה גבוהה.

כיום המותחן האירוטי מנמנם ומחכה לתורו. אולי בעוד 15 או 20 שנה יקום יוצר צעיר כדוגמת רוברט רודריגז, שיכריז על המותחן האירוטי כז'אנר אהוב. ואז הוא ימציא אותו מחדש, בשילוב הנכון של נוסטלגיה ואירוניה. זה כבר יגרום לנו לצחוק ולהיזכר בערגה ב"יומן הנעל האדומה". אולי אפילו נסמיק קלות.

*#