אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"בשביל להבין את הקולנוע, צריך להסתכל על סצנות האונס"

דמות הגיבור המושיע? מחלישה נשים. ייצוג של אונס? סוג של אלימות מינית, אבל ממש לא תמיד. ד"ר שרה פרוז'נסקי מאוניברסיטת אילינוי מגיעה לפסטיבל סרטי הנשים ברחובות עם זוית אחרת על הקולנוע

תגובות

"היה לי אתמול סקס", אומרת רונית אלקבץ ליבגניה דודינה, "והיה נורא כיף". דודינה לוקחת שאיפה ארוכה מהסיגריה שלה ומשיבה – "אצלי סקס זה רק כאב לב". מה שנראה כמו שיחה שגרתית בין שתי חברות טובות, מסתיר טרואמה קשה שעברו כל אחת מהן בנפרד. החברות האמיצה שנרקמת ביניהן עומדת במרכזו של "לא רואים עלייך", סרטה של הבמאית מיכל אביעד, שיוקרן החל מהיום (שני) בפסטיבל סרטי נשים ברחובות. רק לפני שבועיים קטפה אביעד את פרס הסרט בפסטיבל חיפה. הפעם, מונח הסרט שלה בטריטוריה מוכרת, בין סרטים של ועל נשים, ובפסטיבל שהנושא שלו השנה הוא ייצוג של אלימות נגד נשים בקולנוע. מה שקושר בין לילי (אלקבץ) לנירה (דודינה) הוא היותן קורבנות של "האנס המנומס". שנים לאחר שנאנסו הן נדרשות לשוב ולחיות את הטראומה שהודחקה. מכאן שהאונס הוא המנוע של העלילה, של החברות המיוחדת ושל הסוגיה אותה רוצה אביעד להעמיד בחזית הסרט – אלימות כלפי נשים כמנגנון משומן שפעם מגולם בפשע אלים, ופעם ביחס מוסדות החוק והחברה כלפיהן. לא רואים עלייך - מועדי הקרנהפסטיבל סרטי נשים ברחובות - כל הפרטים"בשביל להבין את הקולנוע המיינסטרימי צריך להסתכל על סצנות האונס בסרטים", טוענת ד"ר שרה פרוז'נסקי, חוקרת קולנוע מאוניברסיטת אילנוי ומחברת הספר "Watching Rape". פרוז'נסקי היא אחת מאורחות הכבוד של פסטיבל סרטי הנשים ברחובות, ועוסקת שנים רבות במקום שתופסת אלימות נגד נשים על המסך הגדול. לדבריה האונס מתפקד כמפתח להבנת הנורמות והקודים החברתיים גם במציאות. "אחד מהדברים שאונס עושה הוא לשמש כמנגנון לשימור מוסד הנישואים ההטרוסקסואלי", היא מסבירה. "אנחנו מרוצים כשדמויות שעוברות אונס מוצאות עצמן בסיום הסרט במערכת יחסים הטרוסקסואלית ו/או נישואים. מכיוון שמדובר במהלך עלילתי כל כך נפוץ, הוא גם מגביל סוגים אחרים של אפשרויות ליחסים והתמודדות עם טראומה, ומחזק את האשליה של אהבה ונישואים הטרוסקסואלים כפיתרון הכרחי".חברות שנולדה מתוך טראומה. לא רואים עלייך:

הגיבור שלי

בניגוד למצופה אולי, פרונז'נסקי טוענת שמספר ייצוגי האונס בקולנוע לא עלה ב-10 השנים האחרונות. יחד עם זאת, לדבריה הייצוגים הקיימים הפכו יותר גרפיים ומפורשים. "בעוד שבשנות ה-30 וה-40 אונס היה משהו שרק רמזו עליו בקולנוע, כיום הוא מוצג במפורש", היא אומרת. "במקביל בסוף שנות ה-70,  עם פריחת הגל השני של הפמיניזם, יצאו לאקרנים סרטים שמנסים להתווכח עם טענות פמיניסטיות שקשורות לאלימות כלפי נשים". פרוז'נסקי מסבירה כי בשנים שבאו לאחר מכן, סרטים רבים הוזנו מרעיונות "פוסט-פמיניסטים", כלומר מטענות לפיהן המהפכה הפמיניסטית הצליחה ולכן אין צורך יותר במאבק לזכויות נשים. יתרה מכך, גברים תפסו עמדות פמיניסטיות לכאורה, כמי שמלמדים נשים איך להגיב לאונס כראוי – לא להתקלח אחרי התקיפה, לא להרגיש אשמה וכו'. "אבל הסרטים האלה", מדגישה פרוז'נסקי, "רק מחזקים את הגבר כמי שאחראי על בטחונה של האישה – ולכן יש לו האפשרות העקרונית לבחור מתי הוא פוגע בה ומתי שומר עליה".

התוקף הרשע מול הגיבור המושיע הן שתי דמויות שגורות בסרטים בהן אישה נאנסת. במובן זה, טוענת פרוז'נסקי, סרטי גיבורי העל הם המשך ישיר של נרטיבים בהם הגבר הוא האביר שמציל עלמה במצוקה. "הדוגמא הטובה ביותר היא מרי ג'יין האומללה בסדרת סרטי 'ספיידרמן'. היא נקלעת שוב ושוב למצבים בהם צריך ספיידרמן לשלוף אותה מזרועותיו של רשע מסוכן. למעשה אפשר לומר שהסיטואציה שבה גיבור העל מושיע את הצעירה השברירית היא תחנת מעבר הכרחית בדרך להפוך לגיבור-על מוסרי".

בדרך לתהילה מצילים נערה. ספיידרמן

יש הבדל בין סרטים שעושים במאים גברים לבין כאלה שנוצרו על ידי במאיות נשים?"זו שאלה מורכבת. מצד אחד לא, משום שכמה מהייצוגים היותר רגישים וחתרניים של אונס (בקולנוע ובטלוויזיה) נוצרו על ידי גברים: הפרק ב'באפי ציידת הערפדים' שבו ספייק מנסה לאנוס את באפי, והעיסוק באונס ב'תלמה ולואיז' של רידלי סקוט. מצד שני, היות שהניסיון החברתי של נשים הוא ניסיון של חיים בתוך חברה שבה אלימות נגד נשים היא מאוד שכיחה, סביר יותר שנשים יצרו ייצוגים רגישים ופמיניסטיים יותר מגברים. אני יודעת שזו שאלה שעולה סביב 'לא רואים עלייך' של מיכל אביעד. אמנם עוד לא ראיתי אותו אבל הבנתי שהיוצרת בחרה לתאר את האונס בשפה מילולית ולא באמצעות דימויים חזותיים. מבחינתי זו גישה מאוד פמיניסטית, שקשורה לעובדה שהיוצרת היא אישה, שמבינה את האופי החמקמק והחודרני של דימויי אונס. אני בהחלט מצפה לראות אותו."

בין מציאות לפנטזיה

אחד הדימויים השכיחים של אונס הוא של נערה צעירה הפוסעת ברחוב חשוך, ולפתע קופץ עליה מבין השיחים תוקף אכזר. בפועל, הרוב המכריע של התקיפות המיניות הן על ידי מישהו שמוכר לנתקפת. "את 'הגבר בשיחים' החליף האתלט הלבן", טוענת פרוז'נסקי. לדבריה בשנות ה-80 כמעט כל הסרטים שעסקו באונס הציגו את התוקף כאתלט, בעל צבע עור לבן, אכזרי במיוחד וכזה שהקהל לא יוכל להזדהות איתו. "אולי מבחינה סטטיסטית יש יותר אתלטים לבנים אנסים מאשר גברים שקופצים על נשים מהשיחים, אבל על ידי הצבת דמות האתלט כ'אנס האולטימטיבי' מתעלמים מסוגי האונס השכיחים יותר. וכך הם אינם נתפסים כאונס בעיני הקולנוע ובהמשך בעיני הקהל", היא מסכמת.מקפידים לשמור על ריחוק. "הנאשמים"

התרומה של הקולנוע לדימוי הציבורי של אונס קשורה כמובן גם לאופי הייצוג ולרמת המפורשות שלו. בגזרה זו מתנהל לא פעם דיון על האפקט של הצגת דימויים קשים ומזעזעים במיוחד. מצד אחד יש מי שטוענים שככל שהתמונות קשות יותר כך הן מגבירות את המודעות למקרי אונס ומעודדות גינוי תרבותי של אלימות נגד נשים. מצד שני יש מי שסבורים שהייצוג מתפקד כפורנוגרפיה של אלימות, ולכן דווקא מעודד ומספק לגיטימציה לאלימות מינית. עבור פרוז'נסקי התשובה ברורה – "בספר שלי אני מקפידה לדבר על סצנות של אונס אבל לא לתאר אותן. אמנם זה קשה כי אין לי אפשרות תמיד לספק נימוקים לטענות שלי, אבל אני מחשיבה כל תיאור של אלימות מינית (דימויים או קולות) כתורם לאלימות מינית. ייצוגים של אונס הם אמנם לא אונס אבל הם מקושרים אליו ונחווים לא אחת כאלימות כלפי הצופים או הקוראים. יחד עם זאת, יש מקרים בודדים בהם ייצוג מפורש יכול להיות לספק אפקט 'שוק' נכון ובכך להעלות מודעות. לדעתי זו הגישה שהנחתה את יוצרי הסרט 'הנאשמים'". ב"נאשמים" מגלמת ג'ודי פוסטר אישה צעירה שעוברת אונס קבוצתי אכזרי בבר. במהלך המשפט היא הופכת אט אט מהתובעת לזו שעומדת למשפט בעצמה. היא נחקרת על עברה המיני, על הרגלי הפנאי שלה, על הלבוש - הכל כדי ליצור את הרושם כאילו 'ביקשה את זה'. כאמור, דווקא בסרט שכזה לפי פרוז'נסקי, יש צידוק לתיאורים הגרפיים הקשים. זאת משום שהם עומדים כעדות בלתי ניתנת לערעור מול כל טענות ההגנה, שמבקשות להכפיש את הנאנסת. בישראל אגב, לפי תיקון לחוק העונשין, אסור להשתמש בעברה של הנאנסת או בהתנהגותה כראיות מכל סוג שהוא כנגדה.

לדעתך, האם במאים/יות צריכים לקחת על עצמם תפקיד מוסרי בהקשר זה?"אני מניחה שהתשובה שלי היא כן, למרות שאני לא בדיוק חושבת על הנושא במונחים כאלה. לדעתי יוצרי קולנוע צריכים לחשוב על המוסריות של כל הייצוגים שלהם - לא רק בסוגיות של אלימות מינית – אלא גם בסוגיות של גזע, מגדר, לאום וכן הלאה. חשוב גם לזכור שאין דבר כזה 'יצוג מושלם', ויוצרי הקולנוע לא יוכלו לעשות את העבודה שלהם אם יצטרכו לחשוב כל הזמן על אתיקה ופוליטיקה".

*#