רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מדבר אלינו: מה סוד ההצלחה של פדרו אלמודובר בישראל?

הספרדים לא תמיד מפרגנים לו, אבל אנחנו כן: איך הפך אלמודובר לבמאי הזר הכי פופולרי בישראל, והאם הוא יצליח לעשות את הבלתי ייאמן ולגרור אותנו לראות סרט אימה בקולנוע?

תגובות

גם השנה בחרו הספרדים להעיף לבמאי העכשווי הכי גדול שלהם כאפה סימבולית מצלצלת וסירבו לשלוח את סרטו החדש, העור בו אני חי, לייצג אותם בטקס האוסקר. זו לא הפעם הראשונה: גם "דבר אליה" ו"חיבוקים שבורים", שני סרטים מהוללים ומדוברים שזכו להצלחה אדירה בעולם, לא ייצגו את ספרד באוסקר, ובכלל, נראה שהספרדים הרבה פחות מתלהבים מהבמאי הכי מצליח שלהם, מאשר, נאמר, אנחנו. זה שנים שפדרו אלמודובר הוא הבמאי הלא אמריקאי הפופולרי ביותר בישראל: הוא מותג, כמו שהיו ברגמן או פליני בשעתם. אלא שבניגוד אליהם, שהיו בעיקר שם נרדף לקולנוע אנין ואיכותי, אלמודובר לא רק נחשב לבמאי משובח, אלא גם לשובר קופות רציני. איך הפך הבמאי הספרדי האקסצנטרי, שחוגג טרנסקסואליות, סאדו־מאזוכיזם וזנות, לחביב הקהל הישראלי השמרן? והאם זה יעבוד גם עכשיו, כשהוא מתעקש להפחיד אותנו עם פורנוגרפיה כירורגית?העור בו אני חי - מועדי הקרנה

כי הוא הפך לזארה עינויים, אונס, רצח, מיניות מתפרצת ודיאלוגים שנונים – כל המאפיינים המוכרים של אלמודובר קיימים גם בסרטו החדש, שבו מנתח פלסטי (אנטוניו בנדרס) זומם לנקום בצעיר שתקף את בתו. למרות זאת, "העור בו אני חי" יעמיד את הציבור הישראלי האוהד במבחן לא פשוט: הוא לא סרט קל לצפייה, לא צבעוני ועמוס רגש כמו סרטיו הקודמים, או כמו שהגדיר אותו אלמודובר עצמו, מדובר ב"סיפור אימה בלי צעקות". הקהל הישראלי, כידוע, לא נוהר לקולנוע בהמוניו כשמדובר בסרטי אימה, אבל סיכוי לא רע שבסופו של דבר יזכה גם "העור בו אני חי" להצלחה מקומית, פשוט כי אנחנו די שפוטים שלו. "בזמנו, כשהוא טיפל בדרכו המשעשעת והצבעונית בנושאים כמו ניתוח לשינוי מין, הקהל המקומי היה בהלם", מספר אמיר קמינר, מבקר קולנוע ב"ידיעות אחרונות", "היום הוא מותג שהוא מאסט בקרב הישראלים, כמו טרנטינו, זארה או H&M".לצופה הישראלי מצפה מבחן לא פשוט. "העור בו אני חי"ממרומי מעמדו העכשווי קשה לזכור, אבל סרטיו הראשונים שהוקרנו בארץ נכשלו כישלון חרוץ. "היתה תקופה שקולנוע אלנבי שימש קולנוע לסרטים מיוחדים", מספר אורי קליין, מבקר הקולנוע של "הארץ", "אחד הסרטים הראשונים שהוקרנו במסגרת הזו, שהחזיקה מעמד שבועות ספורים בלבד, היה 'חוק התשוקה' של אלמודובר מ־1987. בעיני הוא אחד הסרטים הטובים שעשה עד היום". קליין היה כמעט היחיד שחשב ככה אז. הביקורות על "חוק התשוקה", שהיו מעטות מאוד, קטלו את הסרט לחלוטין; בין השאר נכתב שמדובר בסרט קיטשי ומופרך של במאי ש"לא יודע לעשות קולנוע". הסרט הוקרן במשך פחות מעשרה ימים. "ההומוסקסואליות, המלודרמה והשימוש בחומרים כביכול 'זולים' פשוט עשו על המבקרים רושם של סרט רע", משחזר קליין, "בעיני היצירה שלו השתלבה ברוח התקופה. זה היה בסוף שנות ה־80, הקולנוע עבר לפוסט מודרניזם, ובארץ הוקרנו גם 'קטיפה כחולה' של דיוויד לינץ', ו'משהו פראי' של ג’ונתן דמי – קולנוע מאוד מודע לעצמו, ששילב בין הומור שחור, פאתוס, אירוניה ודמויות מופרעות. המאפיינים הללו התקיימו אצל אלמודובר מאז סרטיו הראשונים".אבל הביקורת של קליין לא הועילה, ו"חוק התשוקה" נקטל ונשכח. המפנה חל שנה לאחר מכן, כשסרטו "נשים על סף התמוטטות עצבים" (שזכה בארץ לשם הבנאלי "נשים, נשים") היה ללהיט היסטרי בכל העולם. בסינמטק בתל אביב התחילו להקרין את סרטיו המוקדמים "הרגלים מגונים" (1983), "מה עשיתי שזה מגיע לי?" (1984) ו"מטדור" (1986). מאוחר יותר הגיעו לאקרנים גם "קשור אותי! אהוב אותי!" (1990), "קיקה" (1993) ו"אהבת בשר ודם" (1997). אבל הרגע שבו הקהל הישראלי והבינלאומי נפל שדוד לרגליו של אלמודובר היה ב־1999, עם "הכל אודות אמא". הסרט משך לבתי הקולנוע 250,000 צופים מקומיים – מספר עצום בסדר גודל ישראלי, ומאז הנהירה הישראלית לסרטי אלמודובר היא עניין מוסכם וברור. "אלמודובר הפך לבמאי שאתה חייב לאהוב את הקולנוע שלו, או לפחות להתעדכן בו, כדי להיחשב כבן תרבות", מסכם קליין.רבע מיליון ישראלים באו לראות את הסיפור הזה. "הכל אודות אמא":אחרי שזכה באוסקר לסרט הזר עם "הכל אודות אמא" (1999) ובפסטיבל קאן עם "לחזור" (2006), המבקרים הציגו חזית אחידה מתמוגגת. אבל זה, כמובן, לא מסביר את הפופולריות שלו: במקרים אחרים, היחס בין ביקורות טובות לאולמות מלאים רחוק מלהוכיח את עצמו. אז למה בכל זאת? "אלמודובר הוא הקונצנזוס הכי גדול בישראל מבין הקולנוענים האירופים, ובעצם אולי הגדול ביותר בכלל", אומר אבנר שביט, מבקר הקולנוע של "וואלה!", "כולם אוהבים אותו: מבקרים ששייכים לאסכולה האירופית אוהבים אותו כי הוא במאי אירופי איכותי, ומבקרים שמבכרים את האסכולה האמריקאית אוהבים אותו כי הוא מתבסס רבות על המורשת של הוליווד. סבתות ודודות אוהבות אותו כי היצירות שלו מזכירות הצגה או אופרה טובה, וצעירים אוהבים אותו כי הוא מגניב. הומואים אוהבים אותו בגלל הממד הקווירי, וסטרייטים אוהבים אותו כי אפשר להתחבר אליו בלי קשר להעדפות מיניות. הוא יוצא מורווח מכל הכיוונים".

כי קולנוע לב דחפו אבל כשמדובר בסרטים, ההצלחה בקופות תלויה גם בתמיכה טכנית. זו שסייעה לאלמודובר באופן משמעותי הגיעה מכיוון רשת בתי הקולנוע לב. נורית שני, המייסדת והבעלים של הרשת, גילתה את אלמודובר כשצפתה ב"חוק התשוקה" לפני יותר מעשרים שנה, ומאז עשתה הכל כדי להפוך אותו למותג הבית. "התאהבתי בסרט", היא מספרת, "אבל לא היה לי אומץ לקנות אותו. הוא היה נראה לי נועז מדי. סצנות כמו סצנת האוננות בעירום מלא מול הראי – פשוט פחדתי שהקהל לא יסכים לבוא. אבל בפגישה שלי איתו הבעתי את התפעלותי ונוצרה בינינו מערכת יחסים מיוחדת וחמה שנמשכת עד היום. גם כשהוא עבר לעבוד עם חברת מכירות אחרת, הוא התנה זאת בכך שהוא ממשיך לעבוד עם לב".סרטיו של אלמודובר מוקרנים בקביעות בקולנוע לב מאז "קיקה" (1993), ומאז "פרח הסוד שלי" (1995), לב סרטים הם גם המפיצים הבלעדיים של סרטיו בארץ, מה שתרם לא מעט להצלחתם. מעבר לקהל הקבוע של לב, שמונה כמה אלפי צופים, אלמודובר נהנה מהשקעה שיווקית מסיבית מצד הרשת. "החלטנו לא להתייחס אליו כאל במאי אירופאי קטן ואלמוני, אלא כאל להיט", אומר ירון כפתורי, המשנה למנכ"ל החברה, "השקענו בפרסום, קנינו הרבה עותקים, נתנו לו את התאריכים הכי טובים ואת האולמות המרכזיים. זה סיכון לא קטן, כי אלמודובר נוהג להוציא את סרטיו בספרד במאי, מה שאומר שהם מגיעים לכאן ביולי, ומתמודדים מול סרטי אולפנים אמריקאים ובלובקסטרים גדולים. זה דרש תעוזה, אבל החלטנו לשים עליו את הזרקור".התשובה של קולנוע לב לבלוקבאסטרים אמריקאיים. "דבר אליה":ההשקעה השתלמה. ההצלחה הכי גדולה של אלמודובר בארץ היתה בסרטו "דבר אליה", שמשך יותר מ־300 אלף צופים, וגם סרטים קשים לעיכול כמו "חינוך רע" משכו כמעט 100 אלף צופים. שני סרטיו האחרונים, "לחזור" ו"חיבוקים שבורים", משכו קרוב ל־200 אלף צופים כל אחד. "אלמודובר יצא נשכר מכך שטופח בקביעות על ידי קולנוע לב, שהוא אחד המותגים החזקים בישראל", טוען שביט, "רוב הקולנוענים, בעיקר האירופים, מתפזרים בין המפיצים מסרט לסרט. זה נראה טכני, אבל זה מהותי. זה עזר ליצור לו בסיס אהדה מקומי נאמן וקבוע".

כי הוא זר ומוכר במבט לאחור, ברור שההצלחה של אלמודובר בארץ היתה חלק מפריצה רחבה יותר של הקולנוע הספרדי, שלא הוקרן בישראל עד אז. "בזמן שלטון פרנקו, לא היו כמעט יחסים בין ישראל וספרד, ובין השאר, כמעט לא הופצו כאן סרטים ספרדיים", מזכיר שביט, "כתוצאה מכך, החשיפה לקולנוע ספרדי הגיעה רק בשנות ה־80, והוא היה חדש ומעניין בעיניים ישראליות. התרגלנו כבר לקולנוע הצרפתי והאיטלקי שהתחיל לדעוך באותה תקופה, כך שאלמודובר היה משב רוח מרענן, יצירתי ונועז, וזה תרם לכניסה החלקה שלו לתרבות הישראלית". ליליאנה שולמן מהחוג ללימודים רומאניים ולטינו־אמריקאיים באוניברסיטה העברית, שכותבת דוקטורט על אלמודובר, מרחיבה. "הישראלים נמשכים תמיד לאקזוטיות הספרדית", היא אומרת, "מוקסמים מהשפה, מהאסתטיקה הצבעונית, מהמוסיקה, מהמחול. אלמודובר, שאחרי האוסקר יכול היה לפתח קריירה מרשימה בהוליווד, בחר להמשיך ליצור בתוך השפה והתרבות שלו, והפך למייצג המובהק של ספרד בעינינו, כפי שהיינו רוצים לראות אותה בעיני רוחנו".תמיד צבעוני. פדרו אלמודובר עם פנלופה קרוז בפסטיבל קאן (צילום: AP)אבל ספרד היא לא רק מושב של תרבות ססגונית ואקזוטית, אלא גם מדינה ים תיכונית שלעתים קרובות נראית מאוד מוכרת. הקולנוע הספרדי אמנם היה בשעתו זר בישראל, אבל לא מעט מאפיינים תרבותיים היו מוכרים להפליא. "מכל העמים באירופה, הספרדים הכי דומים לנו", אומר שביט, "כמונו, גם הם עם חם, צעקני ונמרץ, שער בלילות ואוהב לבלות ולהביע רגשות, וזו נקודת חיבור שעזרה גם לאלמודובר. הוא אהוב כאן גם כי הוא במאי מעולה, אבל גם בגלל החיבור הרגשי שלנו לספרדים". פרופ’ רות פיין, ראש החוג ללימודים רומאניים ולטינו־אמריקאיים באוניברסיטה העברית, מאמינה שהתשובה נמצאת איפשהו באמצע: "ספרד היא תרבות קרובה ורחוקה", היא אומרת, "זה קולנוע שאין בו ולו האזכור הקטן ביותר ליהדות או לתרבות הישראלית; לכאורה אנחנו לגמרי מחוץ למשחק. זה מאפשר לנו להסתכל על עצמנו כאילו אנחנו לא שם, וזה מסביר את ההישאבות שלנו לסרטים שלו, בזמן שסרטים ואמנויות אחרות שמטפלים באותם נושאים מרתיעים לא פעם את הקהל הישראלי".

כי אנחנו לא מבינים אותו יש גם מי שחושב שהאהדה של הקהל הישראלי לאלמודובר מקורה פשוט באי הבנה. "ההערצה הקבועה והיציבה של הקהל הישראלי לאלמודובר מבוססת על טעות", טוען פרופ’ הנרי אונגר, מרצה בחוג לקולנוע באוניברסיטת תל אביב, "הוא אכן ראוי להערצה, אך כלום תיתכן הערכה לאמן מבלי להבין את אמנותו? זה המצב המוזר שלתוכו נקלע אלמודובר, אחד היוצרים המשוכללים של זמננו, מול קהל שאין לו שמץ של מושג בפרשנות בסיסית". לטענתו, אלמודובר, כתלמיד חרוץ של האסכולה הפוסט מודרניסטית, בונה את סרטיו כתמהיל בין מציאות כפי שהצופה הנאיבי רואה אותה, ובין המציאות כטקסט שהבמאי תופר, קורע, שובר ומאחה, לפי רצונותיו הקפריזיים. "לכן הוא גודש את סרטיו בצבעים מובלטים, בהשתקפויות, בקרעי עלילה שנתפרים באופן אבסורדי, באלמנטים ששאולים מסרטים אחרים ובהדים מרוסקים מכל רחבי התרבות", הוא מסביר, "הסרטים שלו הופכים לחידון אינסופי, כי המציאות עצמה היא מערבולת של טקסטים מצועצעים, ואין שום עוגן שממנו נוכל לבנות את הפיגומים מחדש". הצופה, אומר אונגר, לא קולט את העיקרון הזה: "כשהצופה מתרגש בקטעים שאמורים לעורר בו אירוניה, כשהוא מתענג על צבעים יפים בלי לתפוס שתפקידם להדגיש שזו לא מציאות, כשהוא לא תופס את האבסורד בעלילה המופרכת, האם ניתן לומר שהוא מעריץ את אלמודובר? אלמודובר עצמו ודאי היה רואה בכך בדיחה פוסט מודרנית סופנית. לכן הקשר בינו לבין הקהל שלו מבוסס על טעות. אין להסיק מכך שזה קשר גרוע; טעות יכולה להיות בסיס לחיים משותפים, כפי שיעידו הרבה זוגות מאושרים".יכול לעשות גם סרט אימה אם בא לו. "העור בו אני חי":"אם אתה נהנה ואוהב את זה, איפה יכולה להיות טעות?" מתנגד קליין, "אני אומר: להפך, הקהל מבין את האירוניה, גם אם הוא לא יכול לנסח אותה במילים. עם השימוש המופלא בצבע, בצורה ובארגון הפריים, אלמודובר רוצה להמם אותנו ביופי, וזה סוחף. באנו ליהנות, למען השם, מה אנחנו מבקשים כשאנחנו הולכים לקולנוע?". דובר קוסאשווילי, במאי ישראלי שטיפל בתשוקה בשחרור דומה, סבור שהעיקר אצל אלמודובר מתגלה כשמפשיטים אותו מסממנים חיצוניים. "כולנו סוטים מדוכאים באיזה אופן, והוא נותן לנו לעוף על זה", הוא אומר. "הוא מציג לנו סוטים וגורם לנו להעריץ אותם. החוכמה בקולנוע היא לקחת אנטי גיבור ולהפוך אותו לגיבור, ואני שואף, גם בהשראתו, להגיע לזה בסרטים שלי".הדעות לגבי אלמודובר של היום חלוקות: יש מי שמאמינים שהוא משתכלל מסרט לסרט, ויש שסבורים שהוא ממחזר את עצמו כבר שנים. "מבחינת הקהל הישראלי יש שני במאים מאוד שונים שקוראים להם אלמודובר", אומר יאיר רוה, מבקר קולנוע וכותב הבלוג "סינמסקופ", "הראשון ביים סרטים כמו 'נשים על סף התמוטטות עצבים', שהשפיעו על סצנת התרבות התל אביבית בשנות ה־80, ובעיקר על הסצנה הגאה שראתה בו במאי הבית". עם "הכל אודות אימא", טוען רוה, גילה אלמודובר קהל אחר – נשי, מבוגר יחסית, בורגני, שראה בסרט מלודרמה של פעם ולא טקסט פוסט מודרני וקאמפי. "'דבר אליה' הוא סרט נהדר, אבל צריך להודות שהוא בעיקר פריט קישוט אסתטי שנעים להומואים, לסטרייטים, לנשים, לגברים, לצעירים אלטרנטיביים ולמבוגרים שמרניים. מאז ההצלחה הזו נראה שלאלמודובר די נמאס מעצמו, והוא מנסה לנער מעליו את הקהל הבורגני שהפך אותו לזוכה אוסקר. 'העור בו אני חי' הוא סרט פסיכופתי, שאולי יחזיר אליו את מעריציו המוקדמים מימי 'קשור אותי! אהוב אותי!'", מייחל רוה, "אבל אולי הוא גם יגלה שכיום, מדובר בכמות די קטנה של אנשים".

העור בו אני חי - מועדי הקרנה

*#