רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

סרט בנות: נשים תופסות מקום בקולנוע הישראלי

שבעה מתוך 30 הסרטים העלילתיים שנעשו בישראל בשנה האחרונה בוימו על ידי נשים. מגמה של עשייה פמיניסטית או פשוט שנה טובה לקולנוע הישראלי כולו? הבמאיות עונות

תגובות

כשהערב הגיע לשיאו עלתה לבמה ברברה סטרייסנד. בהתרגשות אופיינית, היא הכריזה בפני מיליוני הצופים ש"הלילה, המנצח יכול להיות, בפעם הראשונה - פאוזה - אישה". המעטפה נפתחה, וסטרייסנד חייכה. "הגיע הזמן", היא הכריזה. שניות לאחר מכן, לצלילי כינורות, קתרין ביגלו ("מטען הכאב") עלתה לבמה והודתה לקרוביה, כשבידיה אוסקר הבימוי הנשי הראשון בהיסטוריה. הקהל נעמד ומחא כפיים. ברברה סטרייסנד מחתה דמעה. האמריקאים טובים בייצור דרמות, אבל קשה לאבחן מה היתה המשמעות האמיתית של הרגע הסמי היסטורי ההוא. תעשיית הקולנוע האמריקאית והעולמית נשלטת עדיין על ידי במאים גברים, ויש מי שמאמינים שכל ניסיון לתקן את המצב יהיה בגדר אפליה מתקנת ופסולה, שמחיר אמנותי בצדה.שנה וחצי אחרי, אולי ניתן למצוא הדים ישירים או עקיפים לזכייה ההיא דווקא בתעשיית הקולנוע המקומית. בפסטיבל ירושלים האחרון התמודדו זה מול זה סרטיהן של שלוש במאיות – אורחים לרגע של מאיה קניג, עמק תפארת של הדר פרידליך והנותנת של הגר בן אשר. בפסטיבל חיפה הקרוב יתחרו סרטיהן של שלוש במאיות נוספות: "עד סוף הקיץ" של נועה אהרוני, ברקיע החמישי של דינה צבי ריקליס ו"לא רואים עליך" של מיכל אביעד. אם נכלול ברשימה גם את חביב הסינמטקים ג'ו + בל של רוני קידר, נגיע ליבול מרשים של שבעה סרטים מאת במאיות ישראליות צעירות בדרכן למעלה, מתוך כמעט 30 סרטים עלילתיים שהופקו השנה בישראל. לא רע, בהתחשב בהערכות שלפיהן 94 אחוז מהבמאים הפעילים בעולם הם גברים, ורק ששת האחוזים הנותרים הן נשים."אני מנסה לשים בצד את הפמיניזם". הגר בן אשר (צילום: עמית יסעור)סרטה זוכה האוסקר של ביגלו, מותחן מלחמתי קשוח, הוא לא רק נקודת ציון בהיסטוריה של הקולנוע הנשי והפמיניזם בכלל, אלא גם מחדד את השאלה מה עושים עם הסטטיסטיקה העגומה הזאת, ומה היא בעצם אומרת. איך קובעים אם סרט הוא "גברי" או "נשי", ומה זה משנה אם מאחורי סרט עומדים במאית או במאי? והאם יוצרות קולנוע עכשוויות צריכות לעסוק בנושאים "גבריים" כדי להצליח להשתלב בתעשייה?

לשים בצד את הפמיניזם נועה אהרוני (39), תציג בפסטיבל חיפה הקרוב את הפיצ'ר הראשון שלה, "עד סוף הקיץ". היא לא מרגישה מחויבת להביא אידיאולוגיה נשית למסך, למרות שהנושא בהחלט מעסיק אותה. "זאת לא חובה אלא זכות להביא את הנשיות שלי לסרט", היא אומרת, "כמו שארי פולמן הביא את הגבריות שלו ב'ואלס עם באשיר'. אבל הכל תלוי באותנטיות החיבור בין היוצר ליצירה. ניר ברגמן, למשל, מצוין בלספר סיפורים נשיים, כי זה הצורך האמנותי שלו. באותה מידה, למה שאשה לא תוכל לספר סיפור גברי?".תהליך נועז של התמכרות והתמודדות. "הנותנת":השאלה האם נשים משוחררות לספר גם סיפור גברי, או שהן מחויבות לספר סיפור כזה כדי להצליח, היא שאלה שלא פשוט לענות עליה. ד"ר רעיה מורג, מרצה וחוקרת קולנוע במחלקה לתקשורת ועיתונאות באוניברסיטה העברית, מאמינה שהתשובה ברורה. "אם ביגלו לא היתה מראה את הדמויות שלה מתמכרות להרואיות של מטעני הנפץ, אני מניחה שהיא לא היתה זוכה באוסקר", היא טוענת, "ההצלחה של הסרט שלה קשורה בפירוש לכך שהאידיאולוגיה שהובילה אותה היתה גברית". לדבריה, הפתרון לנתונים הסטטיסטיים החותכים מפסקת הפתיחה לא יכול להתמצות בעולם המספרים. "יש משמעות לקולנוע נשי רק אם הוא לא מחזק עמדות פטריארכליות", היא אומרת. "הנותנת" של הגר בן אשר, שהספיק לעשות רעש בפסטיבלים בקאן ובירושלים, הצליח לעשות את זה לטעמה. "בן אשר מתארת בסרט תהליך נועז של התמכרות והתמודדות של אשה עם החפצה עצמית באמצעות סקס", היא אומרת, "וזו דוגמה לסרט משמעותי מבחינה נשית"."למה שאישה לא תוכל לספר סיפור גברי?". נועה אהרוני (צילום: ורד אדיר)בן אשר, מצדה, לא רואה הבדל בין קולנוע נשי לגברי, נרתעת מהמילה "פמיניזם" וסבורה שיש יותר סרטי במאיות בסביבה, פשוט מכיוון שיש יותר קולנוע ישראלי. "שנה שהיא מעולה לקולנוע ישראלי תהיה מעולה גם לבמאיות שבתוכו", היא אומרת, "אני מוקפת בהרבה נשים שעומדות לביים, אבל מנסה לשים בצד את הפמיניזם. זה כבר לא רלוונטי – נשים נהיו שוות. לפחות ככה אני רואה אותנו. אני לא מתייחסת לקולנוע נשי כקולנוע של מיעוט".

ביציות שמזדקנות

אבל גם היום, בעיצומו של גל היצירה הנשית הצעירה, במאיות ישראליות עדיין מצויות במיעוט ניכר. רוב הבמאיות מסכימות ביניהן שאחת הסיבות לכך היא שעיסוק בקולנוע מלווה בקושי גדול במיוחד לנשים. הן מספרות על עבודה פיזית מאומצת ואופי מיליטנטי של המקצוע, שמתגמדים מול קושי שעדיין נתפס בעיני רבות כמאיים מכולם – השעון הביולוגי. "אני בת 39, ורוצה לעשות עוד סרט לפני שאעשה עוד ילד. זה אומר שאם לא אצלם בתוך חצי שנה, הפרויקט עלול להידחות בשנתיים", מסבירה קרן ידעיה (39), הבמאית עטורת הפרסים של "אור" ו"כלת הים", "אם אני נכנסת להריון, אני לא יכולה לצלם במהלך ההריון או שנה אחריו. אני מקנאה בבעלי (הבמאי מני יעיש; י"ק). לגבר אין את המחויבות המקרקעת הזו".בזמן העבודה על סרטה "כלת הים", לפני שנכנסה להריון עם בנה הבכור, ידעיה נאלצה להתחשב בלוח הזמנים הצפוף של שותפתה לתסריט, אילה בן־פורת, שהיתה אז כבר אמא. "היא לא יכלה להיפגש בגלל שרצתה להשכיב את הילדה שלה לישון בכל ערב, וזה עיצבן אותי בהתחלה, אבל אחרי שילדתי הבנתי אותה. אנחנו צריכות להיות שם. אין לנו תחליף, אפילו כשהבעל פמיניסט ותומך. אשה אחרי לידה לא חוזרת כל כך מהר לעניינים, וזה עלול להשבית קריירות. יוצרות כבר מבינות היום שהן צריכות לעשות ילדים רק אחרי הפיצ'ר הראשון, אחרת הן עלולות לטבוע עם סיום הלימודים". יש מי שיראו בטענות כאילו אין תחליף לאמהות המשך של תפיסה פטריארכלית מדרדרת, אבל ידעיה טוענת שזה הפמיניזם האמיתי. "אני לא צריכה להתנצל על זה שיש לי ביציות שמזדקנות" היא אומרת."אפשר לעשות ילדים רק אחרי הפיצ'ר הראשון". קרן ידעיה (צילום: דודו בכר)קושי נוסף שבמאים גברים, באופן טבעי, לא נתקלים בו, הוא השוביניזם. לא מדובר, כמובן, בנחלתה הבלעדית של תעשיית הקולנוע, אבל כמו בכל תעשייה עם רוב גברי, ההשפעה שלו ניכרת. "כשהייתי סטודנטית, חלק מהמרצים הגברים היו שוביניסטים והתבדחו בצורה סקסיסטית", ידעיה נזכרת, "האווירה היתה של עליונות גברית במקרה הטוב, ושוביניזם במקרה הרע". גם על הסט, היא מספרת, האווירה הזו לא נדירה. "כשאישה לוקחת זמן לחשוב, או חלילה מפשלת, מספיק שיהיה איש צוות חסר סבלנות אחד כדי לסחוף את האחרים לחתור תחתיה", היא אומרת, "יש עדיין גברים בעולם שמתקשים לקבל הערות מאישה".

טראומה מלקטורים בהתחשב בערימת המכשולים הנכבדה הזאת, איך בכל זאת פעלו כאן דווקא השנה יותר במאיות מאשר בכל שנה קודמת? האם הגידול הזה באמת פרופורציונלי לעובדה שפשוט נעשו פה יותר סרטים? או אולי העובדה שהטכנולוגיה ליצירת סרט נעשתה זולה יותר, היא שאפשרה ליותר נשים להיכנס לתחום?מיכל ויניק (35), שבמסגרת לימודיה באוניברסיטת תל אביב יצרה את "פיתיון" ואת “סרק”, שהוקרנו ביותר מ־20 פסטיבלים בינלאומיים, מרגישה שיש סיבה טכנולוגית לתופעה הזו, אבל היא לא קשורה לקולנוע דווקא. "אם בעבר נשים היו צריכות ללדת בגיל מוקדם יותר, מבחינה ביולוגית, אז עכשיו, בעקבות התפתחויות בתחום הפריון, התאפשר להן לדחות את זה קצת", היא אומרת, "בעבר אשה היתה נקראת לתקופת מילואים פיזית, שהשפיעה על הקריירה שלה, וזה מתחיל להשתנות. נשים מרשות לעצמן לשים את הדחף לילדים קצת בצד, ולעשות סרטים כשהן עוד צעירות". אהרוני מסכימה: "נשים מהדור שלי לא רוצות לתת לאמהוּת לעצור אותן", היא אומרת."נשים כבר לא רוצות לתת לאימהות לעצור אותן". "עד סוף הקיץ" של נועה אהרוניהאם אפשר לזקוף את השינוי גם לזכות קרנות הקולנוע? ממש לא בטוח. "לא תמכנו השנה בסרטי נשים בגלל איזו תוכנית על לאפליה מתקנת", מעידה ד"ר מורג, שמשמשת חברה בוועדה האמנותית של קרן רבינוביץ', "התסריטים שהן הגישו פשוט היו טובים. בשום שלב לא היתה העדפה מגדרית". בעיני חלק מהבמאיות, התנהלות הקרנות לא רק שלא מקדמת אותן ומקלה עליהן, אלא להפך. בחודשים האחרונים התאגדה קבוצת יוצרות תחת השם קולנועניות בישראל, ובהן גם ויניק וידעיה. מטרת העל שלהן היא להביא לשוויון הזדמנויות בין קולנוענים לקולנועניות בישראל, והצעד הראשון מבחינתן הוא שילוב יותר נשים כלקטוריות בקרנות לתמיכה בקולנוע. "השנה הנוכחית היתה יוצאת דופן. אבל כמה נשים במאיות הצליחו להגיע עד עכשיו ליצירת פיצ'ר ביחס לגברים?", שואלת ידעיה, "ב־2004, אחת השנים הכי טובות בקולנוע הישראלי, נוצרו רק שני סרטים עלילתיים בידי נשים – 'אור' שלי, ו'ולקחת לך אישה' של רונית ושלומי אלקבץ". לטענתה, המיעוט המספרי של לקטוריות בקרנות היה אחת הסיבות לכך. "בקרן הישראלית יש שלושה לקטורים בכל סבב, ואנחנו דורשות שיהיה שוויון. דיברנו עם כתריאל שחורי ודוד ליפקינד (מנהל הקרן הישראלית לקולנוע ומנהל ההפקות והכספים של הקרן, בהתאמה; י"ק) על הקושי לבוא לפרזנטציה עם הסיפורים שלנו, שהם לפעמים אישיים וחשופים ונשיים, ולהציג אותם מול ועדה עם רוב גברי. תבין, היו נשים שסיפרו על טראומה מלקטורים גברים, שפגעו בהן ממש עם חוסר ההבנה שלהם".ויניק מסבירה שהבעיה מתחילה עם תום לימודי הקולנוע, שבמהלכם סטודנטיות וסטודנטים מגיעים להישגים דומים. "אחרי שהן מסיימות את הלימודים, סטודנטיות נעלמות ולא חוזרות עם פיצ'ר ראשון, למרות ההבטחה", היא אומרת, "הרבה מהנשים שסיימו איתי יושבות בצינורות של הקרנות, מחכות לתמיכה".קשה לעשות קולנוע צעיר בישראל. "ג'ו + בל":והגברים שלמדו איתכן?"חשוב להבין: בכל מקרה קשה להיות קולנוען צעיר, גבר או אשה. אבל עד עכשיו ישבו בקרנות בעיקר לקטורים גברים, ואני מאמינה שזה השפיע לרעה. מכיוון שיש פחות במאיות היה קשה בעבר למצוא לקטוריות, אבל היום יש לא מעט במאיות בארץ, ואל תשכח שאנחנו עדיין 50 אחוז מהאוכלוסייה".

סרטים הם פשוט סרטים מה יהיו הפירות של התהליך הזה, אם אכן יימשך? איזה הבדל יחוללו בתעשיית הקולנוע הישראלי סרטים שביימו נשים? והאם השאלה לא נגועה כשלעצמה ביותר מקורטוב של סקסיזם? "אני לא יודעת מה ההגדרה לסרט נשי", מודה ויניק, "אני יודעת מה זה סרט שביימה אותו אישה". רוני קידר (27), יוצרת "ג’ו + בל", טוענת שלפעמים ניתן להבחין ביניהם, אבל לא תמיד זה משנה. "בוא נגיד שאם גבר היה מביים את 'הנותנת', היו מתייחסים אליו אחרת. אבל 'ג'ונו' נניח – הוא אמנם בוים בידי גבר, אבל הנשיות שלו צועקת מהתסריט. לרוב, סרטים הם פשוט סרטים. זה המין שלהם".מה אם גבר היה מביים אותו? "הנותנת"ידעיה מתנגדת. "נשים רואות את העולם באופן שונה מגברים. בגלל חוויות שעברנו בחיים, כמו אונס, או אפילו רק הפחד להיאנס או ללכת בלילה לבד, או העובדה שאנחנו נותנות חיים. אנחנו מצלמות עירום אחרת, משפחתיות אחרת, ואפילו החשיבה התסריטאית שלנו יכולה להיות שונה. אם מבנה קלאסי של תסריט, שהומצא בידי גברים, הוא ליניארי כמו החשיבה הגברית, אז לנשים יש חשיבה רוחבית ועומקית. כאן יכול להתבטא השוני". ומתי נוכל לצפות לבמאית ישראלית שזוכה באוסקר כשברברה סטרייסנד מוחאת לה כפיים? אף אחת מהן לא חולמת בקול על הרגע ההוא, אבל אחרי זכייתה של ציפי ברנד בפרס האמי על "גוגל בייבי", אולי היום הזה כבר לא כל כך רחוק.

*#