אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מספיק בקושי: שמונה הערות שוליים על הקולנוע הישראלי השנה

למרות שמספר סרטים מקומיים הפגינו ביצועים הנאים בפסטיבלים בינלאומיים, הקהל לא פרגן ויותר מדי סרטים נשארו תקועים בעבר. דגן ואלד חושב שזו לא הייתה שנה טובה

תגובות

נתחיל מהסוף: בשורה התחתונה, שנת תשע"א לא הייתה שנה טובה לקולנוע המקומי. אם בשנה שעברה סרטים רבים הצליחו לעבור את רף מאה אלף הצופים, וזאת עוד מבלי להזכיר את השיאים של "זוהי סדום", השנה, פרט להערת שוליים של יוסף סידר, ובוקר טוב אדון פידלמן של יוסי מדמוני, קשה להניח את האצבע על סרט משמעותי מהשנה האחרונה שייזכר לשנים הקרובות.

לא צריך להתייאש. שנת תשע"א הייתה שנת מעבר; ההייפ שאחרי ההפקות הגדולות כמו "זוהי סדום", סרטים תקופתיים כמו "פעם הייתי" ו"הדקדוק הפנימי" וסרטי מלחמת לבנון, ירד והצטמצם לשני סוגים: סרטים קטנים, על סיפורים קטנים וטרגדיות גדולות, ומנגד סרטים אפוקליפטים, שאפתניים, הנוגעים בעל טבעי. עד אז, הנה שמונה נקודות שכדאי לשים לב אליהם מהשנה האחרונה, ושווה אולי לעבור תיקון וייעול לעונות שלאחר מכן.1. טיימינג, טיימינג: הפצה מאוחרת או סתם בעיות לו"ז

בעיה קבועה של הקולנוע הישראלי: סרט מצולם, עובר פסטיבלים ואז תופס אבק על המדפים ומחכה להפצה. בדרך אל החתולים, למשל, חיכה עד שנתיים עד שהופץ בקיץ האחרון; אנדנטה של אסף תג'ר שזכה ב-2010 בפרס הפסקול בפסטיבל ירושלים, הופץ רק קיץ בסינמטקים ברחבי הארץ וגם סרטים של יוצרים ותיקים כמו דן וולמן ויקי יושע (גיא אוני ועוד אני הולך) גם הם הסתפקו בסינמטקים, חודשים ארוכים אחרי הקרנת הבכורה בפסטיבלים בארץ.

  2. שלדים בארון משחקים סקווש: מה, שוב דרמה משפחתית?

זה כבר עשור שהדרמה משפחתית היא הז'אנר המצליח ביותר בישראל: כך גם השנה, אלא שבניגוד לדרמות המלוות בטון יותר חמים (ע"ע "כנפיים שבורות", "הכוכבים של שלומי"), הפעם הסרטים תפסו תפנית אפלה יותר: מלחמת הדורות התבלטו בין האבות לבנים, הן במלחמת הפילולוגיה של משפחת שקולניק ב"הערת שוליים" ובמלחמת הירושה של משפחת פידלמן ב"בוקר טוב אדון פידלמן". ועל כך שנבו קמחי משום מה משחק סקווש בשני הסרטים, כבר נכתב מספיק.מלחמת האקדמאים הגדולה. "הערת שוליים":

סידר בנה מתח אובססיבי ופרנואידי על הציר בין שמרנות לפופוליזם באמצעות בימוי דינאמי בקרב רב עוצמה בין אב, בנו וכן חוקר תלמוד מתסיס נוסף (בגילומו של מיכה לוינסון הנפלא) על קבלת פרס ישראל לחקר התלמוד. זהו קרב יצרי שמגיע להתרה יחסית מפוספסת מבחינת הבימוי, אך עדיין מותירה טעם של קרב פילולוגי של דיו ודם. במשפחת פידלמן, שם היחסים נרפים יותר, אדון פידלמן (ששון גבאי), שלאחר מות שותפו נותר הבעלים היחיד של עסק לשחזור רהיטים, נקרע לבין היורש ביולוגי או אלטרנטיבי (נבו קמחי והנרי דוד בהתאמה). אך כאן המאבק הוא אנמי יותר, בנאלי ואפילו פשוט משעמם, כנראה בעקבות בעיות ליהוק לא משכנעות (דוד וקמחי), וכן תסריט לא מרתק במיוחד, שעוסק ברובו בשחזור פסנתר עתיק.

"גיא אוני", בעיבודו של דן וולמן לספרה של שולמית לפיד, מספר דווקא את סיפור שיבת ציון והקמתה של ראש פינה – שהפך בידיים של וולמן לסרט התבגרות נאיבי, שמקביל בדומה לספרה של לפיד הן התבגרות אנושית ונשית והן התבגרותה ולידתה של מדינה. למרות הבעייתיות שבהפקה דלת תקציב של סרט תקופתי, "גיא אוני" דווקא הצליח להפוך לאטרקטיבי אף יותר מהמקור הספרותי, עם בימוי דינמי ומינימליסטי ובעיקר בזכות צוות שחקנים אלמוני ורעב למדי וצילום נפלא של רן אביעד.לא בדיוק נושא שגרתי לסרט ישראלי. "גיא אוני":

סרט משפחתי נוסף היה המלודרמה העל-טבעית של מרקו כרמל, אחותי היפה, העוסק בניתוק משפחתי, הפעם בקשריהן של צמד האחיות ממוצא מרוקאי, כשמצד אחד ראמה, השומרת על כבוד המשפחה ויהדותה, ראמה (אוולין הגואל), למרות חיי ההפקרות של בעלה ובנה (משה איבגי ואיתי תורג'מן). ראמה מנדה את אחותה מארי (ריימונד אמסלם), בעקבות נישואיה לסוחר ערבי (נורמן עיסא). מארי מתה במפתיע וראמה מנסה להתמודד עם האבל, למרות היחסים הטעונים. למרות הקושי ליצור סרט פנטזיה בקולנוע הישראלי, הסרט מצליח לרגש בעיקר בזכות החמימות בבימוי של כרמל והזגזוג בין התרבויות והרגישות שהסרט מציע, ולהתגבר על התסריט הבנאלי.

 3. אפוקליפסה עכשיו במזרח התיכון

המדריך למהפכה של דורון צברי, שצולם במהלך ימי שלטונו האריק שרוני של ג'ו בראל, בעצם חזה את התדרדרות השידור הציבורי לידיו של ראש הממשלה. אבל למרות הנתונים המדכאים שנחשפו בסרט, הוא לא היה יכול לארוז אותם באווירה אפוקליפטית באמת כמו משה איבגי בסרטו וביום השלישי. גם "וביום השלישי" עוסק בין היתר בשחיתויות הון-שלטון, ובכלל, מתאר את ישראל הכי גרוע שאפשר- סטיות, תאוות בצע, שחיתות ואלימות - ולמרות זאת, ככל שהסרט יוצא מגדרו עוד ועוד בנסיון להציג את ישראל כסדום ועמורה מודרנית, נאבד מתוכו הרגש, במיוחד לנוכח הקלישאות הממלאות את הסרט – כאילו היה טוקבק אחד גדול.מי בכלל אישר את הטוקבק הזה? "וביום השלישי": יש משהו אפוקליפטי גם ב"עוד אני הולך" של יקי יושע, בכלבת של אהרון קשלס ונבות פפושדו ואף ב"אנדנטה". יושע מבטא ישראל טראומטית, ובדומה לסרטו של איבגי ואף יותר ממנו, ממשיך יושע בהשקפת שמאל רדיקלית על ישראל המיליטנתית המתדרדרת מבחינה מוסרית. הסרט הוא מעין מונולוג מתחבט וארוך על מצבה של המדינה. נושא הדרשה הזו, מיקי (דני גבע) משויך לכל קלישאה הרסנית שיש: שיכור, מהמר, שוביניסט, בוגדני, ומעל הכל אוכל את עצמו על שירותו בסיירת מטכ"ל. הבעיה היא שקולנוע פוליטי דוגמטי כל כך כיום מרגיש מגוחך, בטח אל מול יצירותיו המרשימות של יושע משנות ה-70 וה-ו80."אנדנטה" היה, ללא ספק, מההפקות המרשימות והשאפתניות שנראו כאן, במיוחד למראה הסט המושקע שיצר המעצב האמנותי יואל הרצברג. גם הסרט הזה בנוי על פטפוטים, הפעם בכל הנוגע ליכולת האדם לחלום, מה שמקשה להתרכז בו ברצינות. בבעיה דומה נגוע גם "כלבת", המתרכז במעלליהם של חבורת צעירים הנגררים לתוך מערבולת פאניקה ואלימות ביער בן שמן. הבעיה בסרט היא דווקא הניסיון המכוון שלו להיות סרט אימה פולחני קליל - מה שמסתרבל לנוכח ההתלהבות של היוצרים שלו משטיקים של צילום ועריכה.4. קולנוע בלי מיעוטים? זה כזה ניינטיז

במיני סדרה של רון כחלילי, "סרט שחור לבן", שעסקה בעשור הזוהר והמצליח ביותר של הקולנוע הישראלי - תור הזהב של הבורקס בשנות ה-70 - מציג כחלילי את גלגוליו של דמות המזרחי במיינסטרים של הבידור הישראלי, כשהעדות לכך היא כיכובן של דמויות דומות בז'אנר הריאליטי. ייתכן מאוד שאחת הסיבות לכישלון הקולנוע הישראלי בשנה האחרונה, היא למעשה שהשנה לא הייתה התמקדות ברבגוניות החברה: רוב הדמויות הינן היו אשכנזיות, לבנות, גבריות, סטרייטיות, מבוגרות למדי, ואף מיזנטרופיות.אז מה הוא ששון גבאי. הוא עדיין פידלמן:

 אולי עכשיו, לאור המחאה החברתית, בה כל צבעי הקשת החברתית עלו מדרגה יתכן וגם יזכו לנקודת מבט חדשה עליהם. עם זאת, השנה בקולנוע בלטו רק המשפחה המזרחית ב"אחותי היפה", וכן צמד הגיבורות הלסביות בסרטה של רוני קידר, ג'ו + בל.כפי שהוכיח כחלילי, שלטון אנשי הקרנות בתעשיית הקולנוע הביא להרבה מאוד סרטים כושלים (מסחרית), שהביאו אלפים בודדים לקולנוע (לעומת הקולנוען המוביל של שנות השמונים, שהביא מאות אלפים, ללא שום תמיכה בקרנות – זאב רווח). גישת התמיכה של אנשי הקרנות והערוצים צריכה להתפתח למבט רחב וחשוב על קצותיה של האוכלוסייה הישראלית, כמו שקרה עם סיפור הסינדרלה של יוצרי "עג'מי".

פסטיבל קולנוע דרום האחרון נתן במה ורף לסרטי הקולנוע העצמאיים, על מנת להביע במה, לקולנוע שאינו נתמך בקרנות וכן יזכה גם להפצה משמעותית בשנים הקרובות: "ג'ו + בל" של רוני קידר, "פלנטה אחרת" של עידן זעירא, "2 בלילה" של רועי ורנר ו"חתולים על סירת פדלים" של יובל מנדלסון, יונתן בר גיורא ונדב הולנדר, שיפתח את פסטיבל אייקון בחג סוכות הקרוב.

שלא תהיה טעות: הקולנוע העצמאי היה כאן גם לפני תשע"א. עם אומץ וביצים, מבלי שהסרט יחכה על מדפי ההפצה ויצבור אבק, הקולנוען לומד שהיום בשיטה הוויראלית אפשר בקלות להפיץ את הסרט מפה לאוזן - אבל היום, כשאמצעי התקשורת שמים לב יותר ויותר להפצות שמתבצעות בצורה זו, סיכוייהם להפיק את המיטב מכך הולכים וגוברים.הסתדרו יפה מאוד בלי עזרה של אף אחד. "ג'ו + בל"

6. לחם ומחאה: הקולנוע יוצא להפגין כל מי שהסתובב בשדרות רוטשילד, או בשאר המאהלים ברחבי הארץ, סביר להניח שראה הרבה מאוד מצלמות מתעדות, מאשר, נניח... אוהלים. נושא המחאה החברתית, סוקר, מסוקר ועוד יסוקר במהלך השנה של הקולנוע הדוקומנטרי בשנה הקרובה.

יס, עם שורה של במאים נבחרים בהם מויש גולדברג, טלי שמש, גל גדות ורן טל, הרימה את הכפפה בחודש האחרון ויצרה שורת סרטונים קטנים על המחאה החברתית. אלו בלטו לטובה באווירה מציאותית, מינימליסטית, לא משמימה, ואותנטית להביע לרוח המחאה, האזרחים והעובדים.זה מה שקרה פה באמת. "התעוררות": עם זאת, הסרט הדוקומנטרי המצליח של השנה היה דווקא "ארץ בראשית", סרט הטבע של משה אלפרט, שהצליח להביא לקולנוע בעיקר משפחות. בקיצור, שוב יש הפרש גדול בין מה שנתפס כ"חשוב" למה שתופס בפועל. מלבד זאת, כמו בפיצ'רים העלילתיים הנושא הדומיננטי היה כמובן הקרב על הדורות והמורשת המשפחתית: ארנון גולדפינגר ביטא זאת באומץ ובדקדוק בסרטו הדירה, "הצלמניה" של תמר טל ריגש עם הזכייה בדוקאביב 2011 וכן ראוי לציין לשבח גם את "עדות" האפקטיבי של שלומי אלקבץ שהצליח לעורר סערות אחרי שלימור לבנת עזבה בהפגנתיות את הקרנת הבכורה שלו בפסטיבל קולנוע דרום האחרון.7. מכאן לאן: ומה בתשע"ב? עם המהפכה והמחאה, יגיע סרט המבשר את פרוץ יבול סרטי המחאה, שיתכן שבעוד כמה שנים כבר לא נוכל לסבול: השוטר של נדב לפיד, שכזכור, זכה בפרס חבר השופטים בפסטיבל לוקרנו. הלהיטים הקולנועיים הצפויים השנה כפי הנראה יבואו בדמותם של "חתולים על סירת פדלים", "סיפורו של יוסי", סרט ההמשך של איתן פוקס ל"יוסי וג'אגר", בכיכובם של אוהד קנולר ועוז זהבי, ו"הפנטזיה הגדולה של סימקו הקטן" של אריק לובצקי. יש לצפות גם לשורת סרטים מבטיחים - הגר בן אשר ו"הנותנת", תאופיק אבו ואיל ו"תנאת'ור", ערן קולירין ו"ההתחלפות", איתי לב ו"מלח ים", עמי לבנה ו"תחנה מרכזית" וגם, אולי המצופה מכולם - "דוקטור פומרנץ", סרטו החדש של אסי דיין, שלא יעזור - הוא עדיין הקולנוען הישראלי החשוב ביותר העובד כיום.עם שם כזה, הוא חייב להצליח לפחות קצת. "הנותנת":8. צילו של סידר ,כצפוי, סידר יהיה בפעם הרביעית נציג האקדמיה הישראלית לפרס האוסקר הזר. אבל למה בסופו של דבר, משנה בה הוקרנו סרטים רבים בקולנוע הישראלי - דווקא "הערת שוליים" נשאר הסרט הבולט ביותר משנה זו? כנראה שזה הלקח שצריכים הקולנועים הנוכחים ללמוד: כיצד ליצור קולנוע דינמי ומעניין, שיצליח באמת לתפוס את העין וללמוד את הקהל שלו. "הערת שוליים" אולי עסק בנושא איזוטרי, אבל בזכות ההומור, המשחק והשפה הויזואלית המקורית, הצליח להפוך לשובר קופות אמיתי (שוב: בקנה מידה מקומי). הקולנוע הישראלי חייב להתייחס לקהל ולא להתרחק ממנו, לא להיגרר לשאפתנות יתר או ליצרים ילדותיים. הקולנוע בסופו של דבר צריך לדבר ולהיות פשוט. שנה טובה.

*#