אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

עושה פאנלים, מצחצחת מצפון: על הגזענות הסמויה של "העזרה"

"העזרה" מתיימר להיות דרמה תקופתית המתעדת את ימיה האחרונים של הגזענות הממוסדת בארצות הברית. אבל כעת מבקרים וצופים רבים מתאחדים נגדו בטענה שהוא לא רק מציג את האפליה אלא גם משמר אותה - ואפילו רוחץ את ידיה

תגובות

האם סרט שמטיף נגד גזענות וצרות אופקים עלול לעורר תחושות גזעניות בצופיו? השאלה הזו מעסיקה בשבועיים האחרונים מבקרי קולנוע אמריקאיים בעקבות ההצלחה הקופתית של הסרט החדש העזרה, שיעלה בסוף השבוע לאקרנים בארץ. הסרט, המבוסס על רב המכר של הסופרת קת'רין סטוקט, מתרחש בתחילת שנות השישים ומגולל את סיפורה של סקיטר (אמה סטון), צעירה לבנה שחוזרת לעיירת הולדתה אחרי לימודים בקולג' בתקווה להפוך לעיתונאית וסופרת. חדורת אמביציה ורצון למצוא השראה היא מתחילה לראיין את עוזרות הבית השחורות בג'קסון, מיסיסיפי, בתקופה שבה "מדיניות ההפרדה" בין לבנים ושחורים טרם בוטלה. באופן לא מפתיע, המוטיבציה של סקיטר לחשוף את האמת מאחורי הגזענות האמריקאית פותחת לא מעט תיבות פנדורה ומעוררת סערה בעיירה.העזרה - מועדי הקרנה

הסרט מחזיר את הצופים לתקופה חשוכה בהיסטוריה האמריקאית: במסגרת התפיסה המשפטית של "חוקי ג'ים קרואו" (שבוטלו ב-1965) המדינה אכפה הפרדה גזעית בבתי ספר, תחבורה ציבורית, שירותים ציבוריים ובתי עסק. באחת הסצנות החזקות ב"העזרה" עוזרת הבית השחורה אייבלין (ויולה דיוויס) נוסעת הביתה ולפתע איש לבן עוצר את האוטובוס ומצווה על כל השחורים לרדת ממנו מיד כי "מישהו נרצח". אייבלין יורדת מהאוטובוס בבהלה ומתחילה לרוץ בכל כוחה, ורק מאוחר יותר היא מגלה שהאיש שנרצח הוא פעיל זכויות האדם מדגאר אוורס, שנורה בחצר ביתו במיסיסיפי ביוני 1963. האזכור ההיסטורי הזה מצטרף לשורה ארוכה של אירועים מההיסטוריה רווית הדם של התנועה לזכויות האזרח, שמשמשת רקע לסיפורים האישיים של הדמויות.

ברור שהגיבורה לבנה. "העזרה":

שיעור חינוך בנושא סובלנות אבל "העזרה" הוא לא סתם דרמה תקופתית. למרות – ואולי בגלל – שהסרט מתיימר לחנך את הצופה העכשווי ולגרום לו להבין מדוע גזענות היא פסולה, מבקרים בולטים טענו שהוא מתנשא, מעוות את ההיסטוריה ולמעשה מציג סיפור גזעני במסווה של מעשיית מוסר. בכתבה נרחבת שפורסמה ב"האפינגטון פוסט" נטען כי "הדבר היחיד שהסרט הזה מנסה לעשות הוא לגרום לצופיו להרגיש טוב עם עצמם – וגם בזה הוא נכשל".

הסצנה שעוררה את מירב הזעם היא סצנה שבה עוזרת בית שחורה בשם מיני (אוקטביה ספנסר) מנסה להסביר למעסיקה החדשה שלה, סיליה (ג'סיקה צ'סטיין), שהיא לא יכולה לתפקד כ"עוזרת סודית" ללא ידיעתו של הבעל הלבן. הסיבה: לפי חוקי ג'ים קרואו לשחורים אסור היה להיכנס לבתים של לבנים ללא אישור, ומיני חששה שאם בעלה של סיליה יבחין בה בטעות הוא פשוט ינסה לירות בה. אבל ההסבר המדכא הזה הופך להיות פאנצ'ליין קומי, ובסצנה הבאה הבעל אכן חוזר הביתה ומיני בורחת ממנו במה שנראה כמו קומדיית טעויות, ולא כמו דרמה היסטורית. לפי ה"האפינגטון פוסט", "מיני רצה. הגבר רודף אחריה. כולם צוחקים. עכשיו דמיינו לעצמכם סצנה דומה שבה יהודי בורח מנאצי והקהל מתפקע מצחוק. למה אסור לנו לצחוק על השואה אבל מותר לצחוק על מדיניות ההפרדה הגזעית?"בואי, אני אספר לך בדיחה על גזענות. "העזרה"

מבקרת הקולנוע של ה"וושינגטון פוסט", אן הורנדיי, טענה אף היא שהסרט מתיימר לספר את סיפורן של הנשים השחורות, אבל את העלילה מניעה דווקא סקיטר - אישה לבנה. מבקר הקולנוע האמריקאי הנחשב רוג'ר איברט כתב ביקורת חיובית יחסית אבל הסכים גם הוא שמדובר בסרט שעוסק, בסופו של דבר, בנשים לבנות. בתום שעתיים של צפייה, הוסיף איברט, נשארים עם סיפור על צעירה לבנה שהצליחה לכתוב רב מכר בזכות העדויות שאספה מנשים שחורות.

בנוסף, מרבית הדמויות לא מצליחות להתעלות מעבר לרמת הקריקטורה. הילי (בריס דאלאס הווארד), עקרת בית לבנה וגזענית שאוסרת על העוזרת השחורה שלה להשתמש בשירותים של בני המשפחה גם כשסופת הוריקן משתוללת בחוץ, היא קריקטורה שמתאפיינת במשחק המוגבל של הווארד. במקום לקבל דיוקן מורכב של היחסים בין הלבנים לשחורים בשנות השישים, הצופים מקבלים שחקניות שחורות שמנסות להצחיק ושחקניות לבנות שנעות בין דמות קדושה (סקיטר) לדמות שטנית (הילי).

ההבדל לכאורה בין אז להיום מספק לאמריקאים נרטיב ליניארי של התקדמות – מישן לחדש, מרע לטוב. אבל כפי שה"האפינגטון פוסט" מזכיר לקוראיו, לפי מחקר של אוניברסיטת UCLA מ-2009, כ-95 אחוזים מעוזרות הבית בארה"ב הן נשים שחורות, היספניות או מהגרות. שורה ארוכה של נתונים לגבי היחס בין אחוז האסירים השחורים לחלקם היחסי באוכלוסייה הכללית, אחוז השחורים במשרות בכירות ובתארים מתקדמים ועוד מוכיחה שהגזענות היא לא תופעה שאפשר להגדיר כנחלת העבר. גם עם נשיא שחור, היא חיה וקיימת ברוב הערים האמריקאיות במאה ה-21. העובדה ששחורים נקראים היום – בהתאם לכללי התקינות הפוליטית – אפרו-אמריקאים, לא בהכרח אומרת שהם מקבלים יחס זהה ללבנים.

בסופו של דבר, "העזרה" מעלה פעם נוספת את הדילמה שכל צופי מד מן מכירים היטב: אם יש סדרה תקופתית שמציגה עולם סקסיסטי, גזעני והומופובי בצורה נוסטלגית וסקסית – האם היא מבקרת את הערכים הללו או דווקא מקדמת אותם במעין הפוך על הפוך? במקרה של "מד מן" התחושה היא שהסדרה מורכבת ומתוחכמת מספיק כדי להכיל את הביקורת הזו ולייצר את התחושה האמביוולנטית והמדכאת למדי ש"הכל השתנה – אבל כלום לא השתנה". "העזרה", לעומת זאת, רוצה כל כך לספק "הפי אנד" ולהביא את כל המשפחה לקופות עד שהוא מאכיל אותנו בכפית במסר ההפוך – "פעם הכל היה נורא, אבל היום אנחנו חיים בתקופה אחרת". או כפי שרוג'ר איברט היטיב לסכם, "זהו סרט שעוסק בכאב, אבל מבקש לא להכאיב לצופים שלו".העזרה - מועדי הקרנה

*#