רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

שמו ברז לצופים: סרטי התיכון הכי טובים שלא ראיתם

החל מהגיבורים המפותחים מדי לגילם של "המירוץ לצמרת של מקס פישר" ו"הטרוצקי", וכלה בנערים המתוסבכים והמסתבכים של "בריק" ו"קידס". הילדים שלא חברים בשום מועדון ארוחת בוקר

תגובות

למקם סרט בתיכון זו בדרך כלל בחירה קצת בעייתית – בעיקר כי לרוב התלמידים נראים קרובים לגיל של המורים שלהם, מדברים בשפה שהיא לא תיכוניסטית בעליל והאינטריגות והדרמות מרגישות מוגזמות ולא סבירות לגילאים הצעירים של הגיבורים. עם זאת, הז'אנר הצמיח מספיק קלאסיקות – לרוב, דווקא בגלל זה, בתחום הקומדיה. ג'ון יוז ("מועדון ארוחת הבוקר", "שמתי ברז למורה") היה, כמובן, המאסטר הבלתי מעורער של התחום.

אבל נעשו גם סרטים שניגשים לתיכון מזווית אחרת לגמרי. חלקם הופכים אותו לזירה אלימה ומוגזמת (החל מ"דוני דארקו", דרך "סיוט בחדר המורים" וכלה ב"מלכות הכיתה"). גם גל פיגועי הירי בבתי ספר ששטף את ארצות הברית בשנות ה-90 (בעיקר הירי בתיכון קולומביין) השפיע על כך והוליד סרטים כמו "אלפנט" של גאס ואן סנט ואת "מוכרחים לדבר על קווין" שעתיד לצאת בהמשך השנה. וישנם גם סרטים אחרים לגמרי – כאלו שהסתכלו על בתי ספר כעל זירה חריגה, מוזרה, כל אחד דרך הפריזמה האישית שלו. הם לרוב לא הפכו להצלחות מסחריות, אבל הרוויחו לחלוטין את מעמד הקאלט.

מי הזיז את ההרואין שלי? "בריק"

כמות אדירה של סרטי תיכון מערבבת פנימה סמים – גדולה כמעט כסרטי התיכון שבסופו של דבר, מציגים את הילדים כמלאכים מבולבלים ותמים. אולי מתוך "בהלה מוסרית", אולי מתוך רצון לספר מוסר השכל, אולי מתוך ניסיון להציג את כל התמונה. רובם, בסופו של דבר, לא עושים זאת טוב – לרוב מתוך איזושהי עילגות תסריטאית שכבר שנים לא מחוברים לתיכוניסטים, ויוצא להם משהו כמו "12" המביך של ג'ואל שומאכר. בכלל סרט נואר. "בריק":

"בריק" עושה זאת מצוין. סרטו הראשון של ריאן ג'ונסון ("הנוכלים בלום"), שהופק עצמאית בתקציב מגוחך של 475,000 אלף דולר, הוא בעצם מותחן נאו-נוארי, שנכתב בהשראת הספרים של דשיאל האמט ("הנץ ממלטה"). אבל התוצאה של ערבוב זה בין עולם התיכון לבין העולם המותחני-בלשי לא אומר שזה "ורוניקה מארס". "בריק" לוקח את עצמו במאה אחוז רצינות, מתחקה אחר התערובת הקלאסית של הרואין גנוב וגופת נערה. אין פה מורים וצלצולים, ולמעשה היה אפשר לצלם אותו גם עם גיבורים בני 20 ומשהו. אבל הידיעה שאלו הם חיי הלילה הסודיים של הגיבורים מרחפת כענן שחור מעל התסריט המסועף הזה, שלא גולש למחוזות בלתי סביריים או פארסיים אפילו לרגע.

גאון בעיני עצמו: "המירוץ לצמרת של מקס פישר"

ב-1998 ווס אנדרסון עדיין לא היה ווס אנדרסון של 2001. ב-2001 הוא היה יכול כבר לרשום לזכותו את "משפחת טננבאום", אבל ב-98' הוא ביים את סרטו השני – "Rushmore" (בעברית, למרבה הצער, "המירוץ לצמרת של מקס פישר"). אנדרסון כתב את התסריט (יחד עם אוון וילסון) באווירה שהוא כינה "מציאות מוגברת" – התיכון שלו מרגיש מציאותי ומצועצע בו זמנית, ומקס פישר (התפקיד הראשון של ג'ייסון שוורצמן, אז בן 17 בלבד) מקים בו חוג סיף, מועדון גרמנית, נלחם נגד (ואז בעד) הוראת הלטינית, מתחרה על ליבה של אחת המורות בבית הספר ונכשל בכל המקצועות.שאיפות גבוהות. "המירוץ לצמרת של מקס פישר":

אבל גולת הכותרת האמיתית של הסרט היא המחזות המורכבים שהוא מעלה יחד עם חבריו לכיתה, בין היתר עיבוד ל"סרפיקו" (בלי אל פאצ'ינו) וגם מחזה עתיר פירוטכניקה המתרחש במלחמת וייטנאם. המחזות האלה הם שילוב של שאפתנות חסרת תקדים עם אמצעים מצומצמים ואווירה לא מציאותית – כמו הסרטים של אנדרסון עצמם.

גדנ"ע אקסטרים: "באטל רויאל"

ב"באטל רויאל" יש רק סצינה אחת שממש מתרחשת בתיכון. אחר כך, במהלך טיול שנתי, נחטפים כל תלמידי הכיתה הבלתי אפשרית שנאלץ לחנך מר קיטאנו (טאקשי קיטאנו). ואז הם נזרקים לאי. ואז לכל אחד מהם נותנים נשק אקראי (החל מסיר וכלה במטול רימונים). ונותנים להם שלושה ימים להרוג אחד את השני, עד שנשאר רק אחד. וזו לא בדיחה חולנית – בעולם של "באטל רויאל", זהו פשוט עוד ספורט, כזה שמאושר על ידי הממשלה.תחרות בריאה. "באטל רויאל":

הנחת היסוד של "באטל רויאל" דורשת מהצופה פשוט לזרוק מהחלון כל מה שהוא יודע על היחס של החברה לילדים ולנערים. המבט שבו נבחנים תלמידי התיכון ביפן גורם ל"נבלות" להיראות כמו "קשישים חסרי מנוח" (עם תוספת קלה של "בעל זבוב"). אבל "באטל רויאל" הוא יותר מכל אלה: הוא בחינה קיצונית של דינמיקות שמתקיימות בתוך כל בית ספר תיכון, בדימוי אכזרי ואלים של הבחישה, הרכילות והתסכולים שהן נחלתו של כל "ילדות רעות" או מה שזה לא יהיה.

קום התנערה: "הטרוצקי"

קומדיה קנדית די אלמונית מ-2009 שהרוויחה את מעט תשומת הלב שלה זכתה בזכות הקונספט הבלתי סביר שלה: "הטרוצקי" עוסק בלאון ברונשטיין, תלמיד תיכון המשוכנע בלב שלם כי הוא גלגול הנשמות של המהפכן הקומוניסט לאון טרוצקי (לשעבר ברונשטיין) ומתכנן לחיות את חייו לפי חייו של המקור. זה כולל ניסיון ארגון ועד עובדים במפעל של אבא שלו, התאהבות באישה מבוגרת ממנו בעשור ותכנון הפיכה בבית הספר שלו.לדפני ליף אין כלום עליו. "הטרוצקי":

יש כמה קווי דמיון עלילתיים משונים ל"ראשמור" – גם כאן הגיבור מועבר מבית ספר פרטי יוקרתי לבית ספר ציבורי, גם כאן הוא מאוהב במבוגרת ממנו, גם כאן הוא מתנהג הרבה מעבר לשנותיו, הם מרכיבים משקפיים דומים. אבל "הטרוצקי" שונה מ"ראשמור" בתכלית. זו קומדיה שנונה, שמצליחה לאזן את העלילה המוזרה עם אווירה ריאליסטית לחלוטין, בין היתר בזכות המשחק המעולה של ג'יי ברוכאל ("היא מחוץ לליגה שלי"). מומלץ במיוחד בימי צדק חברתי אלו.

דפוקים וזרוקים: "קידס"

הסרט השערורייתי של לארי קלארק (שכתב הארמוני קורין, שיביים שנתיים מאוחר יותר את "גאמו") התיימר להציג בני נוער "כמו שהם", עם סגנון צילום ספק-דוקומנטרי (למרות שהסרט לא מנסה להיות מוקומנטרי) וסקס, סמים ואלימות כחלק בלתי נפרד מהחבילה. התוצאה הסופית קיבלה בארצות הברית את הדירוג הנדיר "NC-17" (מוגבל מגילאי 17 ומעלה, לעומת "R", המתיר צפייה מתחת לגיל 17 בליווי הורה – ונחשב גם הוא לדירוג קשוח).תכלית בתחתית. "קידס":

"קידס" הוא סרט אפל. לפעמים הוא קצת פרובוקטיבי בכוח, קצת מעוניין מדי להיות שערורייה, כנראה מתוך רצון להיות סטירת לחי לצופה. הילדים בני ה-15 וה-16 ולפעמים גם ה-13 שהם גיבורי הסרט קונים קטאמין במועדונים, מדביקים זה את זה באיידס, תוקפים אנשים זרים בלי סיבה מיוחדת. את הסרט קלארק צילם עם שחקנים לא מנוסים, שאותם, לדבריו "אסף מהרחוב בניו יורק". כנראה עוד הגזמה שנועדה לטשטש את הגבולות בין המציאות לסרט (אבל רצוי לציין שקלואי סוויני ורוזריו דוסון קיבלו כאן את התפקידים הראשונים שלהן), ובכל זאת – "קידס" הוא סיפור אפקטיבי על השילוב הנפיץ הזה, שיעמום והזנחה.

*#