רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הבריחה מניו יורק: העיר שהבמאים הכי אוהבים להרוס

בעוד שהעיר שהפכה לאחד מהסמלים המובהקים של תרבות המערב מתמודדת עם הוריקן ורעידת אדמה, סמוך לציון עשור לפיגועים ששינו אותה לנצח - הקולנוע ממשיך להחריב אותה בכל דרך אפשרית. איך הפכה ניו יורק לשדה הקטל האהוב על הוליווד?

תגובות

גורילות, חייזרים, הצפות, מטאורים, רעידות אדמה וזומבים – נדמה שהדרכים השונות להשמיד את הכרך הניו יורקי לא מפסיקות לשלהב את דמיונם של עשרות מיליוני צופים. משהו בגורדי השחקים מלאי הגאווה של מנהטן מעורר תאווה לא מוסברת לראות אותם נופלים. כפי שהפילוסוף סלבוי ז'יז'ק טען בספרו "ברוכים הבאים למדבר של הממשי", המגה-פיגוע במגדלי תאומים נחווה כספקטקל טלוויזיוני או "מופע-ראווה", ולא בהכרח כמציאות. אחרי שנחשפנו כל כך הרבה פעמים לדימויים קולנועיים של חורבות ניו יורק, האסון הקולוסאלי בלב העיר הפך את הפנטזיה הזו לממשות.

מעבר לתשוקת ההרס האנושית וליצר המוות הפרוידיאני, חייבים לשאול מדוע דווקא ניו יורק? מה יש בעיר הזו שהופך אותה למטרה מתבקשת לכל איום אמיתי או מדומיין על קיומה של האנושות? תשובה אפשרית מסתתרת בספרו המרתק של הארכיטקט רם קולהאס, "הזיית ניו יורק". בספר עב הכרס, שיצא בעברית בהוצאת בבל בשנה שעברה, קולהאס מבקש לנסח את עקרונות ה"מנהטניזם" – תפיסה ארכיטקטונית-פילוסופית שביקשה לברוא "עולם שהוא כולו מעשה ידי אדם". התפיסה הזו, שעמדה מאחורי מרבית ההחלטות התכנוניות החשובות שהפכו את ניו יורק למה שהיא, שמה לה למטרה להתנתק מהטבע, או פשוט "לחיות בתוך פנטזיה".

המניפסט מאיר העיניים של קולהאס מצליח להבהיר, לפחות חלקית, מדוע ניו יורק (ובעיקר מנהטן) מזוהה כל כך עם עתידו של המין האנושי כולו. אם זו העיר הראשונה בעולם שנבנתה תוך כדי מחשבה פונקציונלית על צרכי תושביה (מבלי להתחשב, למשל, בתוואי המקורי של האי או במשאבים הטבעיים באזור), ברור שהיא תהיה הראשונה שתושמד במקרה של מלחמת כל בכל. בדיוק כמו הסיפור התנ"כי על מגדל בבל, הקולנוע שואב הנאה מתמשכת מהטלת עונשים שונים ומשונים על מיליוני הניו יורקיים שהתקבצו מכל קצוות תבל כדי לגרד את השמיים ולשחק בתפקיד אלוהים.

נמלטים מהמטרופוליס. פוסטר "הבריחה מניו יורק"

קודם ניקח את מנהטן

אחד הדימויים הקולנועים הזכורים ביותר בהקשר הזה הוא סצנת הסיום הקלאסית של הסרט המקורי בסדרת "כוכב הקופים" (1968). אחרי שבמהלך הסרט כולו חבורה של אסטרונאוטים משוכנעת שהיא נחתה על כוכב לכת שנשלט על ידי קופים, הגיבור טיילור (צ'רלטון הסטון) רוכב על חוף הים ונתקל בפלג גופו העליון של פסל החירות. הסצנה, שמצולמת מבעד ל"כתר" של פסל החירות, נכנסה כבר מזמן לפנתאון, בין השאר בגלל המונולוג קורע הלב של הסטון (כ-20 שנה מאוחר יותר, ג'ון קרפנטר ישתמש גם הוא בדימוי של הראש הערוף של פסל החירות בסרט הקלאט "הבריחה מניו יורק").

בארבעת העשורים שחלפו מאז "כוכב הקופים" זכה ללא פחות משש גרסאות קולנועיות נוספות, האחרונה שבהן, כוכב הקופים: המרד בכיכובו של ג'יימס פרנקו, עלתה לאחרונה לאקרנים בארץ וזכתה לשבחי הביקורת. סרטי הסדרה השונים לא אחידים ברמתם (העיבוד של טים ברטון מ-2001 הוא ככל הנראה הגרוע מבין כולם), אבל למרות ההבדלים כולם מגוללים את אותו סיפור על שאננותם של בני אדם שהביאו להשמדת החברה האנושית במו ידיהם, אחרי שהם התעקשו לשחק בתפקיד אלוהים.

אבל "כוכב הקופים" המקורי לא היה הסרט הראשון שהשתמש בקופים כדי להרוס את הכרך הסואן. "קינג קונג" מ-1933 השתמש בקוף הענק שמתקשה להתמודד עם רגשותיו כדי להרוס את העיר כולה בהתקף זעם שמגיע לשיאו בטיפוס על בניין האמפייר סטייט. היום הדימוי הזה הפך לקלישאה, אבל בשנות השלושים, זמן קצר לאחר שהבניין מעורר המחלוקת נחנך בלב מנהטן, הסרט סייע לחזק את תדמיתו כעתיד האדריכלי של העיר ולהעביר את המסר החד משמעי לפיו ניו יורק המודרנית חזקה מספיק כדי לשרוד כל איום חיצוני, אפילו אם מדובר בגורילה ענקית.

ברימייק של פיטר ג'קסון ("שר הטבעות") מ-2005, המסר של "קינג קונג" היה אופטימי פחות. בעשור שאחרי אסון התאומים חלה אינפלציה משמעותית בסרטי האסונות, ובעיקר כאלו שמתרחשים בתפוח הגדול. בניגוד לאווירה האופטימית ואפילו רומנטית של "קינג קונג" המקורי, בסרט הארוך והאפל של ג'קסון הדגש העיקרי הוא על תאבת הבצע של בני האדם שרוצים ללכוד את קינג קונג ולהציגו לראווה בברודוויי, ולא על סיפור האהבה הייחודי בין הגורילה לשחקנית הצעירה (נעמי ווטס). ההרס הידוע מראש הוא עונש הולם לקפיטליזם האמריקאי שהשחית כל חלקה טובה.

בדומה לסרט של ג'קסון, סרטי אסונות עכשווים מבקשים לייצר דיוקן מורכב של חוזק ופגיעות. מצד אחד הם חוגגים את הטכנולוגיה האנושית שמאפשרת לערוך ניסויים גנטיים בבעלי חיים (כמו ב"כוכב הקופים: המרד"), ומצד שני הם מתריעים מפני השאננות הכרוכה בכך.

טיפשות ודעה קדומה

הטיפשות והגאווה האנושית מככבות גם בשוברי הקופות של רולנד אמריך, במאי שבמידה רבה חייב את הקריירה שלו להנאה שאנחנו שואבים מהשמדתה הקולנועית של מנהטן. כרזת "היום שאחרי מחר" מ-2004, שבשיאו ניו יורק נאלצת להתמודד עם גלי צונאמי אימתניים, מתכתבת באופן ישיר עם סצנת הסיום של "כוכב הקופים" ומציגה אף היא את חלקו העליון של פסל החרות כשהוא מכוסה בקרח וערוף ראש. כמו מייקל ביי ("רובוטריקים"), גם אמריך הוא במאי שלא ממש מאמין בניואנסים, והסרט טוען בדרכו הוולגרית שסירובם של בני האדם להכיר באחריותם להתחממות הגלובלית ולשינויי האקלים תמיט עליהם אסון קטלני. אמריך גם היה הראשון שפרץ את סכר העמימות שנבנה סביב ניו יורק בשנים שמיד אחרי הפיגועים - בעוד שסצינות של פיצוצים צונזרו מסרטים שנים לאחר ספטמבר 2011, אמריך קפץ על הרימון - וספג על כך ביקורת. עם זאת, הוא היה מוכן לקבל אותה בלב שלם, ואף אמר ש"זה היה הכרחי להציג את ניו יורק נהרסת, דווקא בגלל ה-9/11, בשביל להראות את האחדות האנושית בפני אסון".

שלוש שנים מאוחר יותר אנשי הפרסום של "קלוברפילד" חזרו על אותו טריק בהצלחה מרובה: כדי לקדם את הסרט, שצולם בסגנון מוקומנטרי בדומה ל"פרוייקט המכשפה מבלייר", הופצו כרזות שבהן פסל החירות נטול הראש צופה על קו הרקיע המעושן וההרוס של מנהטן. הסרט, שגולל את קורותיהם של צעירים ניו יורקיים שנקלעים להתקפה של מפלצת ענק על העיר בשעה שהם בסך הכל מנסים לחגוג, זכה להצלחה קופתית מרשימה וסיפק עוד שורה של דימויים של העיר החרבה לזיכרון הקולקטיבי.

הסרטים המאוחרים האלו, ובהם גם "אני אגדה" הפוסט-אפוקליפטי בכיכובו של ויל סמית', שונים משמעותית מסרטי האסונות של שנות התשעים, שבהם האיום החיצוני לא נבע מטעויות אנוש. ב"יום השלישי" (או "יום העצמאות", כפי שהוא נקרא במקור) מ-1996 ויל סמית' יוצא להציל את העולם, וגם את ניו יורק, מפני חייזרים אימתניים שמאיימים להשמיד את האנושות. שנתיים לאחר מכן אלייז'ה ווד גילם צעיר חובב אסטרונומיה שמגלה ששני מטאורים עומדים להתנגש בכדור הארץ ב"פגיעה קטלנית". התוצאה היא עוד סצנה נהדרת לפנתאון שבה פסל החירות (וגם מגדלי התאומים) סופגים פגיעה ישירה.

גישת שנות ה-90 לפיה "העולם התחרפן, ואנחנו חזקים מספיק כדי להגן עליו" הגיעה לשיאה ב"ארמגדון" המצליח של מייקל ביי מ-1998 שבו חבורה של אסטרונאוטים, אמיצים ונחושים כמו שרק ברוס ויליס ובן אפלק יכולים להיות, יוצאת להציל את המין האנושי מפגיעתו של מטאור קטלני. הסרט נפתח בסצנת הרס של הגרנד סנטרל ובניין קרייזלר במנהטן, שמרמזת בעדינות האופיינית לשוברי קופות הוליוודיים (ולקריירה של ביי) מה יקרה אם יפי הבלורית והטוהר יכשלו במשימתם.

כל במאי אוסמה

מאז, כאמור, שנות האלפיים הגיעו ואיתם אסון התאומים, אבל הכמיהה לחזות בהרס המוחלט של מנהטן אינה יודעת שובע. אחרי שמספר פרויקטים ובהם "ספיידרמן" הוקפאו או שונו מיד לאחר האסון, בשנים האחרונות המסך הגדול מוצף שוב בדימויים של קו הרקיע החרב של מנהטן. בריאיון ל"ניו יורק טיימס" לפני כשנתיים ג'יימס סנדרס, מחבר הספר "Celluloid Skyline" שמגולל את ההיסטוריה הקולנועית של ניו יורק, הסביר בפשטות שהפופולאריות של סרטי האסונות קשורה באופן ישיר לעליית כוחם של האפקטים המיוחדים. "עם כל הכבוד לרחובות בפרברים, אין הרבה טעם להשמיד אותם כי ברגע שראית רחוב אחד – ראית את כולם. ברגע שאתה לוקח את הסמל הוויזואלי המוכר ביותר בעולם לחברה אנושית ולעיר גדולה, ומבחינת האמריקאים ניו יורק תמיד תישאר "העיר הגדולה", קשה להתחרות באפקט הרגשי והפסיכולוגי שאתה יוצר".

אירועי השבוע האחרון –מרעידת האדמה המפתיעה ועד להוריקן "איירין" – מספקים אינספור רעיונות חדשים לסרטי האסונות של העשור הבא. הצורך לחגוג את הדקדנס הניו יורקי רק כדי להשמיד אותו בסצנות סיום גרנדיוזיות לא עבר מהעולם, ויחסי הגומלין המורכבים בין הפנטזיה לממשות ממשיכים להתפתח ולהשתנות על רקע נאומים מלאי פאניקה של אובמה ובלומברג.

*#