רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ריקוד מושחת 2011: בא דור חדש ואין לו טראש

במקום לייצר שורה נאה של מחזות זמר טראשיים עם פוטנציאל קאלט גבוה, האולפנים הגדולים מסוגלים להנפיק או פלופים נוסח "בורלסק" או רימייקים לקלאסיקות אייטיז כמו "ריקוד מושחת". מה השתבש?

תגובות

השבועיים האחרונים היו שעתם היפה של חובבי האייטיז: הטריילר הרשמי לעיבוד המחודש לדרמה המוזיקלית "פוטלוס" עלה לאינטרנט, ואולפני Lionsgate הודיעו שקני אורטגה, הכוריאוגרף של "ריקוד מושחת" מ-1987, יביים את העיבוד המחודש לסרט הקאלט. הפרויקטים האלו יצטרפו לשורה ארוכה של עיבודים מחודשים ללהיטים מוזיקליים, החל מ"רנט" (עיבוד קולנועי מ-2005 למחזמר מצליח שעלה בברודווי ב-1994) וכלה ב"היירספריי" (2007), שביקש להציל גם את הקריירה של ג'ון טרבולטה וגם את תהילתו של הסרט המקורי מ-1988 – ונכשל בשתי המשימות.

עם כל הכבוד לאורטגה, שמאז "ריקוד מושחת" הספיק לביים את סדרת סרטי "High School Musical" ואת הסרט על ימיו האחרונים של מייקל ג'קסון, "This Is It", ספק אם הגרסה המחודשת ל"ריקוד מושחת" תצליח להתעלות לגבהים של המקור, או לפחות לגובה זרועותיו החסונות של פטריק סווייזי.בדומה ל"פוטלוס", גם "ריקוד מושחת" הצליח לספק בידור מוזיקלי במשקל נוצה לצד ביקורת חברתית נוקבת. במקרה של הצמד גריי-סווייזי, הרומן בין הדמויות היה מעין סיפור רומיאו ויוליה שבו בת עשירים מפונקת מתאהבת ברקדן "פרוע" וחסר כל. היכולת של השניים לגשר על הפערים המעמדיים ביניהם באמצעות הריקוד ושורה של להיטים דביקים השתלבה יפה באתוס האמריקאי לפיו לא משנה איפה נולדת ולאיזו משפחה – כל מה שצריך כדי להצליח הוא להאמין בעצמך.

כמובן ש"ריקוד מושחת" לא המציא את הטרנד של "החלום האמריקאי", שהוליווד אהבה תמיד לעטוף במוזיקה וצעירים יפי-תואר. ג'ון טרבולטה חייב את הקריירה שלו לפס הייצור הזה, עם סרטים כמו "שיגעון המוזיקה" (שבו הוא מגלם פרחח שמתאהב בנערה ממעמד חברתי גבוה יותר) וכמובן "גריז".תרימו ת'ידיים. פטריק סווייזי וג'ניפר גריי ב"ריקוד מושחת"

אבל דווקא החזרה של טרבולטה לרימייק הכושל של "היירספריי" מ-2007 הוכיחה סופית שפס הייצור הזה הפסיק לתפקד. אחרי מסורת ארוכה של סרטים מוזיקליים מורכבים שהיטיבו לשלב בידור קליל וביקורת חברתית, נראה שבהוליווד שכחו איך לגרום לנוסחה הזו לעבוד.

מי שבכל זאת מחפש מיוזיקלס מקוריים ומעוררי השראה יכול לפנות לקולנוע העצמאי. אומנם טרם נמצא היורש הרשמי ל"מופע האימים של רוקי", אבל "הדוויג והשארית העצבנית" (2001), שעוסק בסיפורו של טרנסג'נדר גרמני שמנסה לחצות את חומת ברלין, צבר בעשור האחרון מעמד של קאלט וסימן את ג'ון קמרון מיטשל כבמאי מבטיח.

אלפי מילים כבר נכתבו על הנטייה העכשווית של הוליווד למחזר ולחזור אחורה, או פשוט לעבד כל ספר/מחזמר/שיר או הופעה שהצליחו – במקום להסתכן ולהמציא סיפורים חדשים. אבל דומה שהז'אנר הגוסס של קאלט מוזיקלי זקוק להחייאה מלאכותית יותר מז'אנרים אחרים, שאיכשהו התפתחו בעקבות העיבודים המחודשים (ע"ע כריסטופר נולאן וטיפולו המבריק במותג של באטמן). הרימייקים ל"פוטלוס" ול"ריקוד מושחת", כמו גם ההפקה המחודשת של הקלאסיקה "מצחיקונת" שהפכה את ברברה סטרייסנד לכוכבת, מעוררים געגועים עזים למקור. בניגוד מוחלט לסיסמה של "פוטלוס 2011", זה ממש לא "הזמן שלנו". זה "הזמן שלהם". ואולי עדיף לאפשר לאייטיז לנוח על משכבן בשקט וללכת לחפש אופקים חדשים ונועזים קצת יותר.

*#