אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

טריילר פארק: קלישאות הטריילרים הגדולות

העריכה המהירה-מדי, הפסקול של "רקוויאם לחלום" וגרסה פשוטה לאמריקאים: למרות שהמטרה של הטריילרים היא דווקא לבדל את הסרטים זה מזה, שוב ושוב הם נערכים בצורה צפויה ואחידה

תגובות

אמנות יצירת הקדימונים אמנם לא עתיקה כמו אמנות הקולנוע עצמה, אך היא ותיקה מספיק בכדי שגם בה יצטברו קלישאות הנוגעות לעשייה. ובזכות התמורות המהירות שחלו בתחום בעקבות עידן האינטרנט והשיווק הויראלי, אותן קלישאות מזינות וממחזרות את עצמן ביתר שאת.

העורך בהתקף אפילפסיה: ריצודים מהירים, קאטים לשחור

טריילרים מטבעם נועדו לקדם את בואו של סרט שטרם עלה לאקרנים. לפעמים הם יוצאים חודשים רבים לפני מועד ההקרנה הנקוב, כאשר הסרט עוד בשלבי עריכה מתקדמים. מכיוון שכדאי להראות כמה שיותר, נדמה שלעיתים נבחרים לקדימון פריימים בודדים שהספיקו להיות מושלמים ברמת הגימור והאפקטים, כדי שהקהל יגיד "וואו". מכיוון שלא יהיה נכון מבחינת עריכה לדחוס אותם האחד אחרי השני, מוכנסים ביניהם רווחים שחורים. התוצאה היא רצף מהיר ומסחרר מדי עבור המוח האנושי, של תמונות עמוסות פרטים וריבועים שחורים לסירוגין. לפעמים, זה אפילו מגיע עם ליווי מוזיקלי שמגביר את הקצב.

להבין משהו בטריילר הזה? משימה בלתי אפשרית:

אם הצופה חוזה בקדימון על מחשבו הביתי, יש ברשותו, אמנם, את האפשרות להקפיא את התמונה ולנסות ולהתרשם ממה שאמור לקרות בסרט, לעזאזל. אך צופי הקולנוע שנלכדו באולם בו הם מתעתדים לראות סרט ולפתע מותקפים על-ידי מקבץ פרומואים, נדרשים שלא למצמץ למשך שניות ארוכות. התקפי הריצוד הללו, בדרך כלל מגיעים בחלקו השני או המסיים של הטריילר, אחרי שנחשפנו כבר לקווי הסיפור הכללים ולפרצופים המוכרים. תופעת לוואי אחרת של העריכה הזאת היא "האקשן המוגזם", סיטואציה שבה עורכים סרט בלי יותר מדי קטעי פעולה או פיצוצים כך שבטריילר יראה כאילו מדובר מינימום בקאמבק של שוורצנגר. מהמחלה הזאת סבל, במפתיע, "אומץ אמיתי" של האחים כהן - הטריילר ממש לא מציג תמונה מהימנה של המערבון האיטי הזה.לא באמת סרט אקשן. "אומץ אמיתי":חכו, יש עוד! הבונוס שאחרי הקרדיטים

כאמור, טריילרים הם יצירות העומדות לעיתים בפני עצמן. ככאלה, יש להם התחלה, אמצע וסוף המזכירים סרט קולנוע שכבר הפכו בעצמם לשבלונות. אחרי הגבלת הגיל מגיעים הלוגואים של האולפנים, סיפור המעשה ובסיום קרדיטים קצרים ותאריך עלייה מיועד. לעיתים תכופות מדי, מופגזים הצופים בתמונה נוספת ו"מפתיעה" מיד לאחר כתוביות הסיום, בהתאם לז'אנר. סרטי אימה בדרך כלל מעיפים משהו על המסך בתוספת סאונד מהיר. בקומדיות זו עוד בדיחה, בדרך כלל הומור פיזי, או שנינה קצרצרה. הבעיה שכמו כל הפתעה, ברגע שחוזרים עליה יותר מדי פעמים הקהל מתחיל לצפות לה. לאחר מספיק זמן, אפשר כבר להתרגז אם בוששה לבוא, או לעקם את האף כאשר שוב טרחה להגיע.אכן, שמרו את הבדיחה הכי טובה לסוף. "מורה רעה":

יצאו מכל החורים באוזניים: פסקול צפוי

רוב הסרטים לא משתמשים במוזיקה מתוך הפסקול המקורי שלהם בקדימון. זו סוג של מוסכמה. לכן, הם נאלצים להשתמש במוזיקה המזוהה עם סרטים אחרים, בנעימות קלאסיות, בשירי פופ למיניהם או בשילוב של כל הנ"ל עבור חלקים שונים באותו הטריילר. עבור צופה הקולנוע בעל הזיכרון לטווח הארוך, תמיד ישנו הרגע הזה בה קטע מוזיקלי מסויים נשמע פעם אחת יותר מדי. באמת שאני אוהב את הפסקול של קלינט מנסל לסרט "רקוויאם לחלום" ובמיוחד את נעימת הנושא שלו - "Lux Aeterna". נדמה שאם ינוגן הקטע הזה בזמן שכל מה שרואים על המסך הוא אדם מנמנם על ספה, יהפוך הרגע הקולנועי הזה למרגש, דרמתי ועוצמתי. זהו כוחו של פסקול מעולה. אבל הפעם האחת-יותר-מדי שהפכה את הקטע הזה מאהוב למאוס עבורי, היה הטריילר ל"סאנשיין" של דני בויל.

בגזרת הפופ, אנשי הטריילרים בהוליווד עברו כמה פאזות עם אקשן (ממטאל בסוף שנות ה-90 להיפהופ בימינו אנו), לא אוהבים קאנטרי, אבל בהחלט סגורים על דבר אחד: כל סיטואציה חצי-אירונית שבה "החלשים" מתחילים להתאגד תלווה ב-"Takin' Care of Business" של Bachmann-Turner Overdrive. ולכל סיטואציה שבה רוצים להדגיש שמישהו הוא חזק, או מגניב, או חזק ומגניב, הוא יזכה לשיר של AC/DC שילווה את הפעולות שלו.הבנתם? רואים ברק ואז שומעים את "Thunderstruck" ברקע:"הכל... עומד... להשתנות". פרט לקריינות, כמובן

והנה מוזרות הוליוודית לשמה – מאות סרטי קולנוע מופקים בארצות הברית לבדה מדי שנה. המטרה המוצהרת של כל סרט וסרט, הוא להיות מובחן מחבריו (אלא אם מדובר בחיקוי זול של מותג מצליח). אבל משום מה, הרבה מאוד סרטים משתמשים באותה קריינות בדיוק בקדימון שלהם והופכים את עצמם לבלתי זכירים עבור הקהל הפוטנציאלי שלהם. אתם יודעים על מה אני מדבר: "בעולם בו לכל דבר יש מחיר, הוא יעשה הכל כדי להגן על המשפחה שלו (פאוזה) ברוס ויליס הוא (פאוזה) 'השניצולוג' (זה שם הסרט). בקרוב בבתי הקולנוע". האם האולפנים לא סומכים על הצופים שלהם שיוכלו לזהות סרט על סמך העובדה שהוא נראה כמו אחד ולכן רומזים להם על כך באמצעות קריינות עבשה? האם יש פואנטה בניסיון להסביר לנו את הסאבטקסט של הסיפור לפני שבכלל צפינו בסרט? לזכותם של האולפנים, ייאמר שהעניין לא רק פחת בהרבה לאחרונה, אלא אף הפך למנת חלקן של פארודיות בהרבה מקרים.

כמובן שיש כאלה שתוקפים את הקלישאה מזווית מקורית לגמרי:

האם אמריקאים באמת טיפשים יותר?

בכדי לשמור על הסרט בכותרות לאורך זמן, על האולפנים לשגר עוד ועוד גרסאות שונות של הטריילר לאותו הסרט, עד ליציאת הקדימון הסופי שילווה את הסרט בחודשים האחרונים לפני היציאה אל המסכים. אבל לעיתים ההבדלים בין הורסיות השונות הוא תהומי עד כדי תחושה שמדובר בשני סרטים שונים. בקטגוריה זו ראוי להזכיר טריילרים המכונים "Red Band", המכילים קטעים שאינם הולמים לצפייה עבור כל מי שטרם מלאו לו 18.

אך ברוב המקרים מדובר בהבדל בין הטריילר המקומי, המיועד לקהל הבית, לבין מה שקרוי לפעמים "טריילר בינלאומי", או "אירופאי" במקרה של סרטים אמריקאים. ניקח את הדוגמה הטרייה והמובהקת ביותר, כוכב הקופים המרדהטריילר הבינלאומי, שבהחלט עושה חשק לצפות בסרט:

אפשר לנחש מה קרה בישיבת הצוות בין עורך הטריילר ומפיקי הסרט. הוא הראה להם את הגרסה שמציגה את הסרט כסרט מדע בדיוני מרתק ומלא משמעויות כמו פעם אבל עם אפקטים מיוחדים של ימינו. המפיקים אמרו שזה נחמד מאוד עבור הקהל האירופאי למשל, אבל שעדיף לקחת את כל רגעי האקשן בסרט, לנתק אותם מהקונטקסט המקורי, להתעלם מהסיפור המעולה, לוותר על מילים מסובכות וחסרות סקס-אפיל כמו "אלצהיימר" - ופשוט לדחוף הכל יחד לבלנדר ולהגיש למטומטמים באמריקה שמחפשים בידור זול. רצוי עם צ'יפס ליד ושחלילה לא יחשבו שהסרט מעורר מחשבה. וזה מה שקרה."אלצהיימר"? איך מאייתים את זה?

פיצול הטריילרים של "כוכב הקופים: המרד" מצטרף לחלק מן הקלישאות שהוצגו לעיל ומהווה עוד חוליה בשרשרת של סרטים שרק רוצים להיראות כמו כל הסרטים האחרים, במקום להבליט את ייחודם ועליונותם, משום מה. ואם חשבתם שהבעייה נפתרה בסעיף הקריינות, נראה שלפנינו עוד דרך ארוכה.

*#