אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אמש במהפכה: האם מיקי רוזנטל צריך להיות ראש הממשלה?

בין אוהלים מקושטים, מיצבים ומופעי מוזיקה הוקרן אמש במאהל ברוטשילד הסרט "שיטת השקשוקה". כך הפך עיתונאי דחוי לגיבור ישראל

תגובות

מחאת האוהלים: אם אתה לא שם אתה לא קיים. בתל אביב של אוגוסט 2011 מה שמתחולל בשדרות רוטשילד זה לא רק מאבק פוליטי - זו גם הגלריה הכי טובה בעיר, ההצגה הכי מעולה בעיר, מופע המוזיקה הכי שווה בעיר ואולם הקולנוע הכי מגניב בעיר. דפני ליף וחבריה הצליחו לא רק להגדיר מחדש את המושג מאבק, אלא גם להטעין את המושגים "אמנות" ו"תרבות" במשמעות חדשה. בשבוע האחרון נשמעו קולות שמגנים את ההתרחשות התרבותית במאהל, בטענה שזו מכסה על מטרות המאבק החברתי. אבל מחאה טובה, כמו שאמרה לי חברה, אמורה להיות המקום שהכי כדאי להיות בו. במילים אחרות, אם מחאה חברתית היא גם המסיבה שכולם רוצים להיכנס אליה, כנראה שעושים כאן משהו טוב.

» אמש בטלוויזיה: מה הקשר של טלי מורנו ואסי עזר למחאה?» שלשום במהפכה: מה גרם לעמיר לב להתרגש? » ומה יש לאמני ישראל להגיד על מחאת האוהלים? פסטיבל שנטיפי, גרסת שינקין שני מטר מהאוהל המרכזי שפותח את השדרה כולה עומד אוהל המסעדה. אמש (רביעי) הגישו קוסקוס עם ירקות. רוצים לאכול? תתכבדו, רק תקפידו לרחוץ את הכלים כשאתם מסיימים. לא רחוק משם, בפינת כרמייה, יושבים חמישה חבר'ה ומג'מג'מים עם תוף קטן, פיקולו והרמוניקה. קצת כמו המחאה הזו גם לג'ם שלהם אין שום יעד ברור או מסר אחיד, אבל הם מסתכלים אחד על השני בעיניים ומנסים למצוא אותו. ההתרחשויות המוזיקליות הן גם מוקד המשיכה הגדול ביותר של המחאה הזו, והן מקשטות בפסקול מלא קצב את העוברים ושווים. מנסים למצוא כיוון. מאהל המחאה ברוטשילד: קצת אחרי רחוב שינקין עומדת להקת "הדור האחרון" ומנסה לסחוף את כולם למעגל ידיים ענק. ברגע של הפסקה בין השירים חוצה את הפריים של כולם קבוצה של מפגיני ימין. הם לא רוצים פוליטיקה, רק לגמור את החודש. והלהקה מתחילה לנגן את "שירו של שפשף". במקום הכי חם ולח ביקום עשרות ישראלים קוצפים ושרים בכל הכוח "ונראה לעולם שביחד כולם". וההופעה הזו, על מחצלת מעופשת עם תאורה מתפרקת, נשמעת לא פחות טוב מהופעה סטרילית בין הקירות הממוזגים של הזאפה. אם כל האופוריה הזו לא הייתה כל כך מפחידה אפשר היה להתרגש מזה בשקט. אם כל הסיטואציה לא הייתה כל כך מרגשת, אפשר היה לחשוב שאנחנו במרכזו של פסטיבל שנטיפי. הביאנלה של רוטשילד "מדינה יש, עתיד אין" / "רחוב יקר-לי-בך" / "בוקר טוב מעמד הביניים" / "לא להאכיל את הטייקונים" / "שקוף זה לגמרי לבד" / "ל לח לחות לחיות בסיוט" / "העם רוצה צדק ציוני" / "משפחות פשע - אם אתה לא שם אתה לא קיים" / "כאן מוחים בכיף"אמנות הויכוח, אמנות הנאום, אמנות של אוהלים - הכירו את אמנות המחאה, הז'אנר החדש בסצנה התל אביבית השוקקת. לא רחוק מרחוב מאזה עומדת מודליסטית לבושה לבן. על כתפיה יש מקל שמשני קצותיו תלויות סלסלות עם גביעי קוטג' ריקים. מסביבה יושבים צעירים עם גליונות נייר גדולים ורושמים. מיד מאחוריהם ניצב אוהל האספה. לכל אחד יש שתי דקות לדבר. אם מסכימים עם דבריו מרימים את הידיים למעלה ומנענעים אותן. את הריקוד הסוקרטי הזה לא צריך ללמוד במשך עשרות שנים בסטודיו לבלט. הוא קל לתרגול, הוא מענג, מפעים ומרומם את הנפש. מי אמר שצריך ללכת לסוזן דלל בשביל לראות מחול?

 כולם יכולים להשתתף. אמנות במאהל המחאה:

הו, הא, מי זה בא?! גיבור הערב במחאה היה מיקי רוזנטל. לפני כמה שנים - האיש הכי דחוי בתקשורת הישראלית, זה שאף אחד לא רצה להתעסק איתו. ובאמת, מי ירצה להתעסק עם עיתונאי שיש לו אובססיה לסמי עופר? במאפיה קוראים לזה משאלת מוות. אבל אתמול, בפינה של רוטשילד ורחוב בר אילן, רוזנטל היה מלך ישראל. קולנוע המהפכה הקרין את "שיטת השקשוקה", שלאחריה עלו רוזנטל והבמאי אילן עבודי לדבר. "התקשורת בוגדנית", מסביר רוזנטל, "היום היא פה ומחר היא תתעניין במשהו אחר. אם המחאה הזו לא תהפוך לתנועה פוליטית לא יצא ממנה כלום". רוזנטל לא מוותר - "ביבי מספר לכם רק שקרים", הוא מטיח. בהמשך הוא פורש את משנתו הכלכלית - "קפיטליזם זה קצת כמו לוטו. כולם פועלים תחת המחשבה שאולי יום אחד יהיו עשירים ולא, הם לא רוצים שיגבילו את הפעולות שלהם. אבל בקפיטליזם כמו בלוטו, רק כמה בודדים מצליחים להתעשר. בינתיים, יש רק אנשים שלא גומרים את החודש". ברגע אחר הוא נבהל מהסיטואציה - "אוי, אני מדבר כמו פוליטיקאי". עבודי, שעומד מעט נבוך בצד - מפטיר לעברו "בקיצור, הצביעו מיקי". סוקרטס היה גאה. מאהל המחאה אתמול: אני מסיימת את הערב מאחורי המקרן שהציג את הסרט של רוזנטל. מיקרופון גבוה הועמד בו, וכל מי שרוצה יכול לבוא לשיר. במקרה או שלא עומד שם צעיר ושר קאבר ל"מחכים למשיח" של שלום חנוך. לצד כל סוגי האמנות שצמחו במחאה הזו, נראה שגם קולנוע חדש יקום כאן. לא רק זה שמוקרן על גבי מסכים, אלא זה שיווצר מאוסף הסצנות הסוריאליסטיות שהן הן המאבק. וגם אם המשיח לא בא, נראה שהוא כבר בדרך לפרסם איזה סטטוס בפייסבוק - "אני בא, תכינו לי אוהל".

*#