רווקות פלוס: סרטים שמקדשים את הלבד

בעשורים האחרונים חל גידול היסטרי במספר האמריקאים שחיים לבד. עכשיו יש סוף סוף כמה סרטים שמבינים את הנשים שבוחרות לוותר על חתונה מרצונן, כולם בכיכובה של נסיכת האינדי גרטה גרוויג

נטע אלכסנדר, עכבר העיר
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
נטע אלכסנדר, עכבר העיר

מיליוני אנשים לבד, אז למה לא רואים אותם על המסך הגדול? השאלה הזו מתבקשת לאור העובדה שכמעט כל סרט הוליוודי מסתיים באיחוד זוגי כזה או אחר. בניגוד לשנות ה־50 (או לפנטזיות של מיט רומני), שבהן האיחוד הקולנועי הוא תמיד בין גבר ואשה (רצוי מאותו גזע), בשנים האחרונות התרבות הפופולרית פינתה מקום לקליימקס שמתבסס על איחוד בין שני גברים, שתי נשים או אפילו שני חברים־הכי־טובים ("סופרבאד"). השינוי הזה מעיד על פתיחות לכאורה, אבל בעצם הנוסחה המתמטית הקלאסית, שבה אחד הופך לשניים, עדיין מתפקדת כמבנה התסריטאי הבסיסי של כל סרט הוליוודי.

אפילו סרטי הברומאנס הפופולריים, שמתמקדים בקשר ההדוק בין שני באדיז, מסתיימים בדרך כלל כשאחד החברים מצליח להתבגר, להתמודד עם רגשותיו ולבנות סוף סוף קשר אינטימי עם בחורה, כפי שקורה ב”טיפש, מטורף, מאוהב”, ב”אנשים מצחיקים” או ב”טד”. באופן אירוני, התרגום העברי העילג לסדרת סרטי “The Hangover”, שהפך את השם האמריקאי הקליט ל”בדרך לחתונה עוצרים בווגאס”, דווקא משקף נאמנה את המניפסט ההוליוודי: אפשר – ואפילו רצוי – “לעצור” לכמה לילות של הוללות, רגרסיה אינפנטילית וכיף חסר אחריות, כל עוד הגיבורים והצופים זוכרים שהאחווה הגברית המענגת היא בסך הכל תחנת ביניים “בדרך לחתונה”.

אפשר כמובן לטעון שהנטייה הזו פשוט משקפת את המציאות, שבה כולנו חיים בתיבת נוח אחת ענקית, אבל לפחות בארצות הברית הטענה הזו איבדה בעשורים האחרונים מתוקפה. בכתבה מעוררת הדים שפורסמה ב”ניו יורקר” באפריל האחרון, תחת הכותרת “למה כל כך הרבה אמריקאים חיים לבד?”, נטען כי בעוד שב־1950 ארבעה מיליון אמריקאים חיו בגפם, ב־2010 יותר מ־30 מיליון אמריקאים חיו ללא בני זוג. הנתונים האלו נלקחו מתוך ספר חדש בשם “Going Solo”, שבו הסוציולוג אריק קליננברג מאוניברסיטת ניו יורק מראה כיצד התנועה לשחרור האשה, ההתפתחות הטכנולוגית והעלייה בתוחלת החיים האריכו משמעותית את תקופת הרווקות והביאו לעלייה באחוזי הגירושים. במילים אחרות: מיליוני אנשים אכן חיים לבד, ובניגוד לדימוי שלהם על המסך הגדול הם לא בהכרח נכים רגשית ו/או רוצחים סדרתיים א־לה טרוויס ביקל (המתבודד התמהוני שרוברט דה נירו מגלם ב”נהג מונית”).

חתונה “מפתיעה”

למרבה השמחה, בחודשים האחרונים עלו למסכים בארצות הברית שלושה סרטים עצמאיים שמציעים אלטרנטיבה מרעננת לסצנות הסיום השגרתיות שכוללות חתונה “מפתיעה” (נטייה כל כך מושרשת שאפילו סדרה חתרנית כמו “גירלז” לא הצליחה להימנע ממנה): “לולה ורסוס”, “עלמות במצוקה” ו”פרנסס ה”. שלא במקרה, בשלושתם מופיעה גרטה גרוויג, שחקנית שצמחה בז’אנר ה־mumblecore (קולנוע רב דיאלוגים ודל תקציב שמצולם מהר).ב”לולה ורסוס” של הבמאי האמריקאי הצעיר דריל וויין מגלמת גרוויג את הגיבורה לולה, צעירה ניו יורקית בת 29 עם חבר מושלם והורים תומכים. בתחילת הסרט נראה שלולה, שכותבת דוקטורט על מוטיב השתיקה בשירה באוניברסיטת קולומביה היוקרתית, היא התגלמות האושר: היא צעירה, יפה, מוכשרת, מוקפת חברים והדובדבן שבקצפת – לוק, החבר הבלונדיני שלה, בדיוק הציע לה נישואים, כך שתוכל להיפטר מרווקותה המעיקה לפני גיל 30. אבל האושר השברירי הזה נקטע באכזריות כשלוק מבטל את החתונה שלושה שבועות לפני המועד, ומודיע לה שהוא לא מוכן להתחייבות כרגע.

ההוכחה שאפשר גם אחרת. "לולה ורסוס" - הטריילר:בכל קומדיה הוליוודית אחרת התסבוכת הקטנה הזו היתה מובילה למסע של גילוי עצמי וחוויות מיניות כושלות (אך משעשעות) ומסתיימת – שימו לב לטוויסט הבלתי צפוי – בפגישה מקרית ברחוב, בנשיקה בלתי נמנעת שמציפה רגשות עזים, או סתם במסיבת סילבסטר שבה השניים מבחינים זה בזו משני עברי החדר. בעוד ש”לולה ורסוס” כולל את רוב המרכיבים האלה ומתמקד בניסיונה של לולה להשתקם מהטראומה ולהשיב לעצמה את ביטחונה העצמי באמצעות סקס מזדמן, הסוף מציע שבירה מרעננת של הנוסחה (זהירות, ספויילר): לולה מזמינה את חבריה הקרובים לפיקניק לכבוד יום הולדתה ה־30, לוק מגיע לאירוע, מתוודה שהוא לא מצליח להתגבר עליה ושהוא רוצה להתחתן איתה, ואז – לקול תשואות הצופות האמריקאיות שצפו בסרט בניו יורק בקיץ האחרון – לולה אומרת לו לא.

אם זה לא מספיק, התירוץ לסירוב הוא לא קשר רומנטי אחר - היא פשוט רוצה להיות לבד. כפי שלולה אומרת ללוק, “אני מרגישה שאני צריכה להיות במערכת יחסים עם עצמי כרגע”. המשפט הזה אמנם נשמע אגואיסטי ומנותק, אבל אחרי שהצופה עבר עם לולה מסכת ייסורים של 90 דקות, הוא נטען באפקט משחרר ואף משמח. מתברר שאפשר לסיים סרט בלי סצנת חתונה, ואף צופה לא ימות מזה.קהל שאי אפשר לזלזל בו

באופן דומה, “פרנסס ה”, סרטו החדש והמדובר של הבמאי האמריקאי נח באומבך (“חיים בין השורות”, “גרינברג”), מתמקד גם הוא באפשרות לבחור ברווקות, ולא משום שהגיבורה בת ה־27 (שוב בגילומה של גרוויג) לא מסוגלת לפתח מערכת יחסים. פרנסס, רקדנית כושלת שגרה עם החברה הכי טובה שלה ומחפשת את עצמה ברחובות ניו יורק, מגיעה לסיטואציה שבה עליה לבחור בין אופציה רומנטית ובין חיי רווקות, וגם היא – ממש כמו לולה – בוחרת לחזור הביתה לבד.המעלה העיקרית של “לולה ורסוס”, של “פרנסס ה” וגם של “עלמות במצוקה” (שעוסק בחבורה של צעירות שחיות בפנימייה ומנהלות מועדון שמסייע לצעירים עם נטיות אובדניות באמצעות ריקוד סטפס) היא שהיצירות האלו הן קומדיות שלא מציגות את הבחירה ברווקות כתבוסה או כאובדן, אלא כפתרון עלילתי מתבקש אחרי מסע של גילוי עצמי. בהתאם, החיים של הגיבורות כוללים לא רק מערכות יחסים רומנטיות, אלא גם התלבטויות מקצועיות, קשרים יציבים ועמוקים עם חברים וקשרי משפחה. במילים אחרות, הם לא העתק חיוור של החיים “האמיתיים”, או “חיים בהמתנה” שיגיעו למימוש מלא רק כשהגיבורות ימצאו חתן – החיים הללו הם עולם עשיר ומורכב לא פחות מזה שמצפה להן ככלות.

סטפס במקום התאבדות. "עלמות במצוקה" - הטריילר:בנוסף, הבחירה ברווקות לא מוצגת כבחירה בקריירה דורסנית כפי שקורה ברוב הקומדיות ההוליוודיות. ב”השטן לובשת פראדה” מריל סטריפ מגלמת עורכת ממורמרת ובודדה תואמת אנה וינטור, שלא מסוגלת לאהוב או להיות נאהבת. בקומדיית הסקס הפרועה לכאורה “קשר לא מחייב” נטלי פורטמן מגלמת צעירה קרייריסטית שעובדת בבית חולים ומחפשת יזיזות ולא אהבה, עד שבוקר בהיר אחד היא מבינה שהיא מאוהבת לחלוטין ביזיז שלה (אשטון קוצ’ר). ב”לולה ורסוס”, ב“פרנסס ה” וב”עלמות במצוקה”, לעומת זאת, נשים צעירות בוחרות לא לשעבד את עצמן לשום דבר – לא לקריירה ולא למערכת יחסים.באופן טבעי, שלושה סרטים עצמאיים שזכו עד כה להפצה מסחרית מצומצמת יחסית (“פרנסס ה” הוקרן בפסטיבל טורונטו ובפסטיבל ניו יורק, אבל טרם יצא להקרנות מסחריות) אינם תשובה הולמת לתעשייה שמייצרת מאות קומדיות רומנטיות בשנה, וכדאי להיות זהירים לפני שמבשרים על “מהפכת הרווקות בקולנוע האמריקאי”, שתתרחש, אם בכלל, עוד שנים רבות, ככל הנראה. אבל רגע לפני שהאמריקאים מתלבטים אם לבחור במועמד רפובליקני שמתייחס לנשים כאל דברים ששמים בקלסר (כפי שעולה מבקשתו מעובדיו למצוא לו “A binder full of women”, בניסיון לאייש משרה במשרדו בעובדת ולא בעובד), יש משהו מרענן באפשרות למצוא ביטוי, גם אם חלקי ומוגבל בינתיים, למספר ההולך ועולה של אמריקאים ואמריקאיות שבוחרים לחיות מחוץ לזוגיות. עם יותר מ־30 מיליון אמריקאים שמנהלים משק בית של אדם אחד בלבד, נראה שלסרטים הללו יש קהל שאי אפשר לזלזל בו. ומי יודע – אולי הנטייה הישראלית לשכפל כל טרנד אמריקאי חולף תצליח להצמיח בשנים הקרובות אפילו סרטים שיש בהם נשים רווקות עם עולם עשיר ומעניין, כזה שלא כולל סצנות אונס פרובוקטיביות (לידיעת הקורא דובר קוסאשווילי), אלא סתם סיפור שנון ואינטליגנטי שכתוב כהלכה.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ