יוצר "הסופרנוס" עובר לקולנוע

דיוויד צ’ייס, האיש שהביא לכם את הסדרה הכי טובה בטלוויזיה, מוציא פיצ’ר ראשון על להקה כושלת בסיקסטיז. בתפקיד האבא השמרן: טוני סופרנו

נטע אלכסנדר, עכבר העיר
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
נטע אלכסנדר, עכבר העיר

יש משהו מנחם בידיעה שדיוויד צ’ייס, מי ששינה במידה רבה את האופן שבו אנחנו חושבים על טלוויזיה עם הסופרנוס, הרגיש רוב חייו כמו כישלון מהלך. אחרי שש עונות, אינספור פרסים (בהם שבעה פרסי אמי), ניתוחים וספרים שהוקדשו לסדרה שיצר, צ’ייס בן ה־67 הגשים סוף סוף חלום ילדות ישן וביים את סרט הקולנוע הראשון שלו, “Not Fade Away”, שנחשף לראשונה במסגרת פסטיבל הקולנוע ה־50 של ניו יורק בתחילת אוקטובר. מצד אחד מדובר בסרט עם קאסט מוביל צעיר ואנונימי כמעט לגמרי, ומצד שני קשה לחשוב על סרטי ביכורים שמגיעים למסך עם משא ציפיות כבד כל כך על הכתפיים. למרות הרצון לשפוט את “Not Fade Away” (שיעלה לאקרנים בארצות הברית ב־21 בדצמבר וטרם נרכש להפצה בישראל) כיצירה נפרדת, ההשוואה ל”סופרנוס” בלתי נמנעת. לזכותו של צ’ייס ייאמר שהוא החליט לשמח את מעריצי הסדרה במקום להתנכר אליהם: ג’יימס גנדולפיני (טוני סופרנו) מגלם בסרט אב משפחה איטלקי־אמריקאי שמתקשה להתאושש מהמיתון הכלכלי, סטיבן ואן דאנדט (סילביו דנטה מ”הסופרנוס” ומוזיקאי מוערך בזכות עצמו) חתום על הסרט כמפיק וכעורך מוזיקלי, ומקום ההתרחשות הוא פרברי ניו ג’רזי, מרחק יריקה מהווילה ההיא של משפחת סופרנו. וכפי ש”הסופרנוס” הציגה פרשנות חדשה ומבריקה לז’אנר סרטי המאפיה, “Not Fade Away” עושה שימוש מקורי בקונבנציות של סרטי התבגרות הוליוודיים וסרטי רוקנרול כמו “כמעט מפורסמים” של קמרון קרואו. התוצאה היא דיוקן מוזיקלי סוחף של הסיקסטיז, שמצליח להיות מלנכולי ואופטימי בו בזמן. במסיבת העיתונאים שליוותה את הקרנת הבכורה של הסרט הסביר צ’ייס כי “זה סרט על כל מי שיש לו חלומות, ועל מה שדרוש כדי להגשים אותם. רוקנרול הוא הלב של הסרט, כי בעבור חלק מהדמויות, רוק הוא אמצעי להתעלות רוחנית ולהגשמה אישית”.

דיוקן מוזיקלי סוחף של הסיקסטיז. Not fade away:

לא בדיוק אוטוביוגרפיה “Not Fade Away”, ששאב השראה מגיל ההתבגרות של צ’ייס (“זה לא בדיוק אוטוביוגרפיה. הייתי קורא לזה סרט אישי”), מגולל את סיפורם של שלושה צעירים מניו ג’רזי שמחליטים להקים להקת רוק שתתחרה בלהקות מוכשרות פחות, בעיניהם, כמו הרולינג סטונס או הביטלס. הסרט, שנפתח לצלילי המנון התקופה, “I Can’t Get No Satisfaction” של הסטונז, מתמקד במתופף של הלהקה, דאגלס (ג’ון מגארו האנונימי יחסית, ששיחק ב”חוק וסדר” ו”האמיצה”), בן לאם היסטרית (מולי פרייס) ואב קשוח עם פתיל קצר (גנדולפיני), שבזים למוזיקת רוק ולכל מה שהיא מסמלת. לדאגלס גם אחות קטנה, שהסיפור מובא מנקודת מבטה. "אהבתי את הרעיון שבסרט יש דמות של ילדה קטנה שלא ממש שמים אליה לב, אבל היא שם לאורך כל הדרך", מסביר צ'ייס מדוע בחר לגולל את הסיפור מבעד לעיניה של דמות משנית שזמן המסך שלה מוגבל מאוד, "היא לא בלהקה, היא בעצם חלק מהקהל. והצופים נוטים להתעלם מהנוכחות שלה בעלילה כי 'היא רק ילדה'". “Not Fade Away” הוא לא סרט נוסחתי בסגנון עלייתם ונפילתם של, בין השאר כי אין ממש “עלייתם” במקרה של שלושת המוסקטרים השאפתנים מדי מניו ג’רזי. באופן משעשע למדי, צ’ייס מציג להקת רוק שיש בה הכל – משולשים רומנטיים, בגידות, שקרים, מאבקי אגו ומריבות על תפקיד הסולן – חוץ מהכישרון המוזיקלי הנדיר שיכול לרומם את המכלול הזה מקלישאה לאגדת רוק. במקום לספק עוד גרסה קולנועית לחלום האמריקאי, צ’ייס מתמקד במשמעויות ההרסניות, אבל גם החיוביות, של כישלון ועל הצורך לוותר על חלומות בעקבות סטירת הלחי שמבטיחה המציאות. למרות ההתעקשות של צ’ייס שלא מדובר באוטוביוגרפיה, העובדה שהוא עבד בצעירותו כמתופף והיה חבר בלהקה שניגנה, בדיוק כמו בסרט, בעיקר במרתף של הוריו השמרניים, מקשה להפריד בין סיפור חייו ובין סיפור ההתבגרות הכואב של האלטר־אגו שלו, דאגלס. כמו בסרטי סיסקטיז אחרים, גם כאן פער הדורות עומד במרכז העלילה ומעניק לסרט את מרכז הכובד הרגשי שלו. דאגלס הופך בהדרגה מנער ביישן להיפי מגודל שיער שמעצבן את אביו הפטריוט עם נאומים נגד המעורבות של ארצות הברית בווייטנאם. גנדולפיני מוכיח שוב שהוא שחקן מופלא, ומצליח לגלם דמות שמעוררת תיעוב ואמפתיה באותה מידה. כשהוא צועק על בנו, “אתה נראה כאילו כרגע ירדת מהאונייה”, ורומז בכך שהוא עבד קשה מדי להשתלב בחברה האמריקאית כדי שבנו המפונק יעז לבקר אותה, הפער בינו לבין מי שמאמין בכוחה של מוזיקה לשנות את העולם נראה בלתי ניתן לגישור.  

היפים מגודלי שיער. מתוך הסרט Not fade away (צילום: Barry Wetcher)מגארו עצמו מספר שחבל לו שהוא פספס את ההתבגרות בשנות ה־60. "אני חושב שזו היתה תקופה מרתקת לגדול בה", הוא אומר, "אבל הדור שלי בכל זאת גדל עם המוזיקה של התקופה, כי ההורים שלנו לא הפסיקו לשמוע את השירים האלה. מהבחינה הזו מדובר במוזיקה אמריקאית במהותה, ויש בה משהו שמגדיר את התרבות שלנו, ולכן היא בעצם על־זמנית". 

שחקנים נטולי כישרון מוזיקלי מעבר לעלילה הקצת־פשטנית שמתארת את סיפור הקמת הלהקה ומאבקי הכוח בין חבריה, הסרט מספק לצ’ייס ולוואן דאנדט כר פורה לאינספור מחוות מוזיקליות. אם ב”סופרנוס” העריכה המוזיקלית איפשרה לצ’ייס ליצור רגעים מבריקים כמו סצנת הסיום מעוררת המחלוקת לצלילי “Don’t Stop Believin’”, בסרטו הראשון נדמה לפעמים שהעלילה היא רק תירוץ לדחיסת שורה של להיטים למשך שעתיים וקצת. צופים אמריקאיים מדור הבייבי־בום צפויים להתענג על הבחירות המתבקשות יותר ופחות של צ’ייס. “כשכתבתי את הטיוטה הראשונה של התסריט, לפני די הרבה שנים, ניסיתי להיזכר בשירים שרציתי לדעת לנגן כנער”, הוא אומר, “אחת הסיבות שעשיתי את הסרט הזה היא שהחלק האהוב עלי ב’סופרנוס’ היה הניסיון להתאים בין צלילים לתמונות, כך שבמידה רבה זה המשך טבעי לסדרה. אני חושב שהתוצאה היא כמו אוסף של השירים שאני הכי אוהב”. בזמן שצ’ייס נותר חנוט בחליפה ושמר על חזות קודרת לאורך כל מסיבת העיתונאים, ואן דאנדט, שישב לצדו בז’קט סגול ובנדנה, סיפק לנוכחים וייב פחות מדוכדך. “התחננתי בפני דיוויד שננסה למצוא מוזיקאים שגם יודעים לשחק, אבל הוא אמר לי לשכוח מזה”, הוא מספר, “מבחינתו המשחק מעל הכל. אז הוא הצליח לאתר שלושה שחקנים נטולי כל כישרון מוזיקלי. לא היתה ברירה אלא להכניס אותם לטירונות בסטודיו שלי למשך שלושה חודשים, אבל אני חייב לציין שהם הפתיעו אותי ולמדו תוך כמה חודשים מה שלקח לי כמעט עשור ללמוד. אין לי מושג איך הם עשו זה”. הזיהוי המוחלט של צ’ייס בין מוזיקה לקולנוע מקבל ביטוי בסצנה שבה דאגלס והחברה שלו הולכים לקולנוע לצפות ב”יצרים” של אנטוניוני. אחרי שהוא מבליע פיהוק, דאגלס מפטיר “איזה מין סרט זה? כלום לא קורה, וגם אין בכלל מוזיקה”. בפרפראזה על האמירה הזו, “Not Fade Away” הוא סרט שהמון דברים קורים בו, וגם כל הזמן יש מוזיקה. כדי להישאר נאמנים לתקופה, הלהקה הפיקטיבית מתחילה את דרכה כלהקת קאברים שמופיעה בבתים פרטיים, ורק מאוחר יותר מעזה לנסות ולבצע חומר מקורי. לדברי ואן דאנדט, שמופיע כבר שנים עם הלהקה של ברוס ספרינגסטין, The E Street Band, “רוב הלהקות הגדולות בסיסקטיז, כמו הסטונס והביטלס, התחילו כלהקות קאברים. אני חושב שכל להקה צריכה להתחיל מלבצע שירים של אחרים ורק אז לעבור לחומר מקורי, אבל לצערי היום זה כבר לא כל כך קורה”.  

מעדיף שחקנים על פני מוזיקאים שיודעים לשחק. דיוויד צ'ייס (צילום:Barry Wetcher)

מתבגר מפונק בניו ג’רזי סרטו של צ’ייס מצטרף לטרנד העכשווי של סרטים שעוסקים ב”מהפכת האהבה” של שנות ה־60. בפסטיבל ניו יורק הוצגו לצד הסרט שלו גם “ג’ינג’ר ורוזה” של סאלי פוטר, סיפור אהבה בכיכובה של אל פאנינג, על זוג צעירים בלונדון של שנות ה־60, ו”Something in the Air” של הבמאי הצרפתי המוערך אוליבייה אסיאס, שעוקב – נכון – אחרי חבורת צעירים מהפכניים בצרפת של שנות ה־60. לצד הסרטים העלילתיים הוקרן בפסטיבל גם סרט דוקו גנוז שמתעד מסע הופעות של הרולינג סטונס ב־1965, כשמיק ג’אגר וקית’ ריצ’רדס עוד נראו כמו תיכוניסטים. “אני חושב שזה קשור כמובן לעובדה שיש דברים שאפשר לדעת רק בדיעבד”, אומר צ’ייס על הפופולריות הישנה־חדשה של הסיסקטיז על רקע המיתון שארצות הברית שרויה בו בשנים האחרונות, “במבט לאחור ברור שהסיקסטיז היו תקופה ייחודית של פריחה, אבל כמתבגר מפונק בפרבר של ניו ג’רזי זה לא מה שהרגשתי. בסופו של דבר, אנשים הרגישו שגנבו להם את המהפכה. נייק וחברות מהסוג הזה אמרו לעצמן ‘ניקח את זה ונמכור נעליים עם זה’, והתחושה הזו ליוותה אותי כשכתבתי את התסריט. היה לי מאוד חשוב להימנע מנוסטלגיה, ולא ליצור סרט שיקשקש על כמה שנות ה־60 היו נפלאות. אבל דבר אחד אי אפשר להכחיש: המוזיקה היתה מעולה, ואני שמח שהתמזל מזלי לחיות כאדם צעיר באחת התקופות הטובות ביותר של מוזיקה פופולרית בהיסטוריה. בעבורי ובעבור החברים שלי, המוזיקה היתה דלת לעולם שלם של רעיונות, תחושות וחלומות. דרך האהבה שלי למוזיקה למדתי על קולנוע, אמנות, שירה, הומור, פוליטיקה ואהבה – הכל התחיל שם”.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ