מדע בזיוני: העתיד של "לופר" נשמע זוועה

סרטו של ריאן ג'ונסון שובר את המסורת המסוגננת של סרטי מד"ב ומסע בזמן ומציג תמונה אפרורית יותר של עתיד שלא הולך לשום מקום

דנה שוופי, עכבר העיר
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
דנה שוופי, עכבר העיר

אחד מסרטי המסע בזמן היפים ביותר שצולמו הוא "Happy Accident” משנת 2000, שבו מריסה טומיי, רווקה עם עבר עשיר של מערכות יחסים כושלות, פוגשת סוף כל סוף בחור נחמד, והכל נפלא - עד שהוא מספר לה שהוא הגיע משנת 2470. בשלב הזה היא לא בטוחה אם הוא דובר אמת, חולה נפש, או סתם עוד גבר חרא. למרות העלילה הלכאורה עתידנית הזו, אין בסרט ולו רמז לתרבות מד"ב. ההווה הוא ההווה הרגיל, ואין שום דבר שיעיד על כך שיש עתיד או מכונות זמן מלבד העובדה שמספרים לנו על כך. האסתטיקה של הסרט היא כשל סרט אינדי אמריקאי שצולם בברוקלין.מיותר לציין שזהו יוצא הדופן ולא הכלל. רוב הסרטים שעוסקים בעתיד או במסעות בין זמנים, ממדים ומצבי תודעה, מתאפיינים באובר־סטיילינג של המציאות שהם מתייחסים אליה וממש לא בחוסר סגנוניות. בין היתר, זו בדיוק הנקודה שהופכת את לופר, החדש של ריאן ג'ונסון ("בריק"), לכל כך מעניין: עתיד שאין בו עתיד (כמעט). עתיד שיש בו גם עבר, או לפחות רגרסיה תרבותית ואסתטית חמורה.» לופר - כל הפרטים ומועדי הקרנה» אחד משיאי השנה הקולנועיתג'וזף גורדון לוויט מגלם חבר בארגון פשע בשנת 2044, שאחראי על חיסולם של קרימינלים משנת 2074 (אז כבר יהיה, לפי הסרט, מסע בזמן), שנשלחים להירצח 30 שנה אחורה כדי שיהיה קל יותר להיפטר מגופתם. הוא עושה זאת בנחת עד שהוא נתקל בעצמו מן העתיד, או - כפי שהם קוראים לזה - ב"לופ" שלו.שנת 2044 בעולם של "לופר" קצת דומה למחנה פליטים מודרני. העוני שולט ברחובות עמוסי האשפה ומבליט את הפערים הבלתי נסבלים שעלולים להיווצר בין עשירים לעניים בעוד כמה עשורים אם לא נעצור את עצמנו. מעבר לכך אין שינויים רבים: המכוניות הן אותן מכוניות, הדיינרים הם אותם דיינרים, האופנה פחות או יותר נותרה זהה וגם הז'רגון לא השתכלל במיוחד.

עתיד שנראה כמו ההווה. "לופר" - הטריילר:

זה לא שהזמן קפא על שמריו. ישנן התאמות קטנות כמו אופנועים מרחפים, סמים שמטפטפים דרך העיניים וכמובן – אם מחכים 30 שנה – גם מכונת זמן, אבל השימוש בה הוא עלוב ומשקף את המציאות העלובה עוד יותר (שבה דווקא סין היא המקום הלוהט ביותר בכדור הארץ). אבל בגדול מדובר בעולם מוכר, לואו־טקי אפילו, שלא מקבל כמעט כלום מהחזון השאפתני שהוצג לנו אצל יוצרי מד"ב כמו ז'ול ורן ואלדוס האקסלי, או בסרטים כמו "בחזרה לעתיד", "בלייד ראנר", או "האלמנט החמישי", ובוודאי נטול המניירות של "התחלה" (המעצבן).

משנה את הגדרות התפקיד של הז'אנר

בדלות החומר הזו יש אמירה מעניינת, דיסטופית לחלוטין, על המקום שאליו אנחנו צועדים. זוהי אלגוריה (בלתי פשטנית) מהסוג שביים ניל בלומקמפ בסרטו מ־2009 "מחוז 9", שבו פלישה מסיבית של חייזרים בדרום אפריקה מיתרגמת במהרה לכדי מחנה פליטים, מהסוג שאנחנו מקימים עכשיו בנגב. ריאן ג'ונסון והקולגות שלו אומרים לנו שהעתיד אינו אייפון – או לפחות לא רק – העתיד הוא מקום מסריח, תרתי משמע, שבו מכוניות פאר דורסות ילדים קטנים בזמן שהם עולים על אוטובוס לבית הספר. אגב, זה לא כזה שונה מגות'אם סיטי: הייטק וסלאמס באריזה אחת.

אמירה מעניינת ואקדחים. ברוס וויליס וג'וזף גורדון לוויט (צילום: יח"צ)

חלק מהתלונות שנשמעו אודות "לופר" היו שהוא לא עתידני מספיק, לא מכיל בתוכו כושר המצאה יוצא דופן. אבל זה לא בהכרח התפקיד של ז'אנר המסע בזמן או המדע הבדיוני היום. אם בעבר מיטב המוחות האמנותיים, הפילוסופיים והמדעיים חלמו על עולמות עתידיים מלוטשים, לעתים אף מצועצעים – ש"2001: אודיסיאה בחלל" של קובריק הוא האבטיפוס שלהם – אז היום מתפקידם לעשות סוג של תיאום ציפיות ולחזות את העתיד על פי כל המידע שצברנו בינתיים, שהוא לעתים מידע מטריד ואף מפחיד. זה כבר לא רק עניין של מה מצטלם הכי טוב, כבר לא עניין של אורות ניאון ורובוטים – כבר יש לנו כאלה, והם לא כזה ביג דיל.

» לופר - מועדי הקרנה

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ