חינוך רע: המורים על המסך סובלים לא פחות

מצב מערכת החינוך על הפרצוף, ולא רק בבתי הספר. גם בסרטים, בסדרות ובספרים כבר קשה למצוא מורים כמו מישל פייפר. מ"חיוך של מונה ליזה", דרך "glee" ו"שובר שורות" ועד  "נוילנד", מה עובר על המורים בתרבות?

כתבי עכבר העיר
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
כתבי עכבר העיר

מורים נבוכים: אפילו הקולנוע ההוליוודי התייאש ממחנכים עם תחושת שליחות

אחרי אינספור סרטי חינוך אמריקאיים שהציגו נסים חינוכיים (מ”לסניור באהבה” ב־1988, דרך “סיכון מחושב” ב־1995 ועד “חיוך של מונה ליזה” ב־2003), מגיע לספריות הווידאו סרט חדש שמציג את מערכת החינוך האמריקאית באור קצת פחות הוליוודי. שנים של קיטש ורדרד עם הפי אנד שבו כל ילד זוכה להגשים את הפוטנציאל שלו נמעכות בסרטו החדש של טוני קיי ("America X"), "ריחוק" ("Detachment"), שהוקרן אשתקד בפסטיבל הקולנוע חיפה, שמציב מראה אפלה וקודרת מול כיתות הלימוד של הימים האלה. אם אתם מורים, הורים לילדים בגיל בית ספר או בני נוער בתיכון, עשו טובה ואל תצפו בסרט הזה בשבועות הקרובים.

הנרי בארת (אדריאן ברודי) הוא מורה מחליף, כזה שמגיע בכל חודש לתיכון ציבורי אחר כדי לחפות על המורה התורן שנשאר בבית בעקבות התמוטטות עצבים. בארת הוא מורה נהדר, אבל אדם כבוי, מנותק, מנוכר ועצוב רוב שעות היום. תפקודו כמורה מחליף מאפשר לו לשמור על עצמו מפני קשרים ארוכי טווח. “השקעתי הרבה זמן בלא להתמודד ולא להתחייב”, הוא אומר למצלמה, בקטע שמדמה סרט דוקומנטרי, “אני מורה מחליף, וככזה, אין לי אחריות אמיתית ללמד, אלא לשמור על המשמעת ולדאוג שהם לא יהרגו אחד את השני עד סוף הסמסטר”.

למרות כל האמור לעיל, בארת מתברר בתור האופטימי מבין חברי הסגל. אחד המורים נאחז במשך שעות בגדר מגרש הכדורסל של בית הספר ובוהה החוצה בייאוש. כשמישהו פונה אליו, הוא נדהם לגלות שרואים אותו; בכיתה הוא כבר התרגל להיות בועת אוויר שקופה. מורה אחר לוקח כדורי הרגעה על בסיס יומיומי כדי לא “לרצוח את כולם ולעזור להורים שלהם לזרוק אותם מהחלון”. גם יועצת בית הספר (לוסי לו) נשברת ואומרת לתלמידה שמולה את כל האמת: “אלוהים, את יצור שטחי ודוחה. את לא תהיי דוגמנית כמו שאת חולמת כי אין לך שום אמביציה. הכישרון היחיד שלך הוא לגרום לגברים לדפוק אותך. החיים שלך יהיו מסיבה של כאב בלתי פוסק, וכשלא תוכלי לסבול את זה, ולו יום אחד נוסף, ולו שעה אחת נוספת, זה יהפוך להרבה יותר גרוע. כל יום אני מגיעה למשרד הזה ושומעת אתכם הילדים מחרבנים לעצמכם את החיים. זה דורש אומץ ואופי לעשות משהו עם עצמך, ולך פשוט אין את התכונות האלו. צאי החוצה!”.כבר אין עיניים בגב. ריחוק - טריילר: "ריחוק" מספק טקסטים כנים כאלו אחת לכמה דקות. מורה אחר בצוות משאיר הודעה במשיבון של המנהלת, ספק התראה על יום מחלה ספק מכתב התאבדות: “זו עבודה בזויה, חיים של ריתוק, עיכוב, השעיה, ישיבות צוות, חתכי נייר, הורים ריקניים וילדים מרושעים שיורקים על נשמתי. הילדים מתעללים בנו, מעמידים אותנו למשפט. זה טירוף. כאילו לכל ילד יש ערך והוא ראוי לחינוך פרטי. ילדים מזוינים בלי תשוקה, בלי אש בעיניים, בלי שכל”.איכזבנו את כולם זו לא הפעם הראשונה שסרט שעוסק בחינוך מרשה לעצמו להציג תמונה בוטה וקשה של כישלון כלל מערכתי, אלא שהטון של "ריחוק" מפתיע בקדרותו. אל תתפסו אותי במילה, אבל נדמה לי שזה סרט החינוך המבאס ביותר שנוצר אי פעם, וזו משימה לא פשוטה. כבר ב־1984 הציג הסרט “מטורפים, מטורפים המורים” בית ספר לא מתפקד, שעומד בפני תביעה משפטית לאחר שתלמיד אנאלפבית קיבל בו תעודת בגרות, מורה להתעמלות הכניס את אחת התלמידות להריון ואחד המורים, חולה שברח ממוסד לחולי נפש, לימד היסטוריה באורח יצירתי מדי. באחת הסצנות הנפלאות בסרט הקלאסי ההוא אחד המורים נפטר בתחילת יום הלימודים, אך ממשיך ללמד עוד שעות ארוכות. מדובר במורה מנומנם ומותש, שוויתר על אינטראקציה עם התלמידים ופשוט מניח להם בכל שיעור חומרים לעבודה עצמית על שולחנו. בוקר אחד, לוקה המורה בלבו ומתמוטט על השולחן. השעה הראשונה עוברת כסדרה, וכך גם אלה שאחריה. כמו שניתן להבין מהסינופסיס, “מטורפים, מטורפים המורים” היתה קומדיה פרועה, ולכן קלה יחסית לעיכול. ב"ריחוק", לעומת זאת, אין רגע של הומור לרפואה. “חלקנו מאמינים שאנו יכולים לשנות משהו ואז מתעוררים ומגלים שנכשלנו”, מסכם הנרי בארת את החוויה הבית ספרית שלו, “זו האחריות שלנו להנחות את הצעירים כדי שלא יתפרקו לרסיסים, ייזרקו לשוליים, יהפכו לחסרי משמעות. ואנחנו נכשלים. איכזבנו את כולם, כולל את עצמנו”. 

אם לתאר את הסרט במילה אחת, נדמה שהמילה “צרפתי” תתאים: יותר מהכל, מדובר בסרט חינוך שמתנתק מהמסורת הסכרינית של סרטי החינוך האמריקאיים ומרשה לעצמו להיות מדכדך כמו המקבילות הפרנקופוניות, כמו “בין הקירות” ("Entre les murs") מ־2008, שתיאר כרוניקה של כישלון ידוע מראש בכיתה עמוסת מהגרים או “יום החצאית” מ־2009, שהציג מורה שמלמדת מחזה של מולייר באיומי אקדח, אחרי שכל שיטות הלימוד האחרות כשלו.כישלון ידוע מראש. בין הקירות - טריילר:בשנים האחרונות פגשתי אלפי מורים במסגרת הרצאות על קולנוע שהעברתי בבתי ספר. למרות שכולם היו רוצים להרגיש כמו מישל פייפר או רובין ויליאמס, האשליה של רובם מתנפצת עוד לפני שנשמע הצלצול. על הרקע הזה, לא מפתיע לגלות שאת התסריט של “Detachment” כתב קארל לאנד, מורה לשעבר בבית ספר תיכון. תמונת הסיום של הסרט אומרת הכל: ברודי נשען על שולחן המורה וקורא ספר. מולו כיתה הרוסה וריקה. השולחנות הפוכים, הכיסאות שבורים וספרים קרועים מתעופפים ברוח וזרוקים על הרצפה. “סיכון מחושב”, לשם ההשוואה, הסתיים כשהתלמידים מתוודים בפני מישל פייפר שהיא האור בחייהם. ב”חיוך של מונה ליזה”, התלמידות רודפות באופניים אחרי ג’וליה רוברטס, כדי לזכות בעוד מבט אוהב.

"ריחוק" הוא סרט חשוב, שמצטרף לסרט אמריקאי אחר ובו מורה מאוד לא אופיינית, גם הוא מ־2011 – “מורה רעה”, בכיכובה של קמרון דיאז. דיאז מגלמת את תמונת המראה המושחתת של המורה האמריקאית שהתרגלנו לחבק: היא מקללת בלי סוף, עולבת בתלמידים על בסיס יומיומי, מעשנת סמים, משתכרת, מתערטלת בפומבי ומקנחת בגניבה פלילית של מבחני הערכה ארציים, תוך התחזות וסימום פקיד חינוך. כשמישל פייפר חולמת לחלץ את התלמידים המופרעים שלה מגן העדן לגנגסטרים שלהם, דיאז מפנטזת על שתלי סיליקון חדשים שיעזרו לה למצוא את הבעל המושלם שייחלץ אותה בשעה טובה ממערכת החינוך. חולמת על הסיליקון. מורה רעה - טריילר:

"ריחוק" ידכא אתכם איפה שמורה רעה יצחיק אתכם, אבל אולי האמת המטרידה ששניהם יורקים לנו בפנים מסמנת את תחילת הדרך לקראת הצלחה או גאולה בעולם האמיתי. כל עוד הקולנוע המיינסטרימי נצמד לסיפורים חד פעמיים ומאוד יוצאי דופן של מורים ש”עשו את זה”, הוא הקל עלינו את ההתעלמות מהבעיות המבניות והערכיות של מערכת החינוך (לא שזה קשה מאוד גם ככה). דווקא העיסוק הכואב בכישלון היומיומי שכרוך במקצוע עשוי לנער קצת את הצופים – תלמידים, הורים ומורים, ואולי אפילו את מי שמקובל לקרוא להם היום “מקבלי ההחלטות”.  (נועם פיינהולץ)סתם לוזרים: מיסטר שוסטר שובר שורות האמת היא שעולם הטלוויזיה ומערכת החינוך ניהלו מערכת יחסים די סבוכה מאז ומעולם: מהשאלה הגדולה של מי באמת מחנך את הילדים ועד השאלה הטכנית של מה עושים קודם, שיעורי בית או רואים “בברלי” – תמיד היה נדמה שמורים וסדרות טלוויזיה באים זה על חשבון זה. וכמו שבכיתה התעלמו מהמקלט הקטן עד שכבר ממש לא היתה ברירה, ככה גם בצד השני של המתרס השתדלו לשכוח שיש מורים בעולם. וזה לא שלא היו בסביבה סדרות שצולמו בבתי ספר: מ”בברלי הילס”, “תיכון הלבבות השבורים”, “הצלצול הגואל”, “דגראסי” ו”תיכון סוויט ואלי”, דרך באפידוסון קריק ומופע שנות ה־70 ועד “שקרניות קטנות” וגוסיפ גירל - סדרות הנעורים העדיפו (ואפשר להבין אותן) לחפור ולסבך למוות את חיי הטינאייג’רים הסוערים מאשר להתמקד בדמותו המבוגרת והמבאסת של המחנך.

לוזר. וולטר וויט ב"שובר שורות" (צילום: יח"צ yes)

בשנים האחרונות צצו בכל זאת כמה עדויות טלוויזיוניות לכך שההוראה היא מקצוע בעולם, כזה שעומדות מאחוריו דמויות של ממש, עם עניינים משל עצמן ודברים שקורים להן גם לפני ואחרי שהצלצול מגיע. “גלי”, “מזל סרטן” ו“שובר שורות” הן דוגמאות בולטות, ולכולן מכנה משותף אחד אדיר – הלוזריות החריפה. המורים שמככבים בכל אחת מהסדרות האלה, השונים מאוד זה מזה, הם כולם הנגטיב של מה שמקובל לקרוא לו “סיפורי הצלחה”. והם לא סתם לוזרים – הלוזריות היא התכונה המרכזית שלהם, זאת שמגדירה אותם ומניעה את העלילה: וולטר וייט בשובר שורות כושל בניסיון לפרנס את משפחתו, ולכן מתגלגל בנסיבות שונות לבישול קריסטל מת’, עד שהוא הופך למפלצת; קת’י ג’יימיסון ממזל סרטן חיה חיים של אפסית, ולכן כל כך מזדעזעת כשהיא מגלה שהיא חולה בסרטן ולא נשאר לה עוד הרבה זמן לעשות משהו עם החיים שלה; ודמותו של מיסטר שוסטר ב גלי נשענת כולה על היותו הבטחה לא ממומשת מימי התיכון, שהיתה אמורה לעמוד במרכז הבמה ונאלצת להסתפק בהדרכת מקהלת בית ספר נידחת באוהיו. גם ב”איסטבאונד אנד דאון” ההוראה מסמנת את ההתרסקות של קני פאוארס – היא העונש שלו, אות הקלון על מצחו של מי שניסה לעשות את זה ולא הצליח ונאלץ לחזור לעיירה הקטנה ולשמש מורה מחליף להתעמלות, במקום להיות כוכב הבייסבול שהוא אמור היה להיות.

במבט לאחור, יכול להיות שהיה עדיף למחנכים להמשיך להיות המפלצת השולית שמזנבת בבני נוער פוחזים, או סתם לעמוד בפינה ולחשוב על מה שהם עשו, מאשר לכבוש את תשומת הלב בתור הסמל הכי גדול לעלבון הכי נורא של החברה המודרנית – כישלון. אבל כמו שכל טינאייג’ר יודע, אף אחד לא באמת שואל אותם. (איילה פנייבסקי)

עוד אחד. מיסטר שוסטר ב-glee (צילום: יח"צ yes)מות המחנך: הספרות העברית חיבקה את המורה, בעטה לו בתחת, ואז שכחה ממנו אם לא היו לנו כל כך הרבה מורים בספרות, לא היינו ראויים להיקרא עם הספר, אבל האמת היא שבכל מה שקשור למעמד המורה, בספרות ומחוצה לה, אין לנו הרבה במה להתגאות. אם נצמצם את המצב למשפט אחד, אפשר לומר בצער שגורלו של המורה בספרות העברית מזכיר מאוד את גורלו במציאות הארצישראלית – מדכדך.

למורים היה תפקיד מרכזי משחר ימי הספרות העברית: מהמלמדים בחדר של ביאליק (“מאחורי הגדר”) וברנר (“בחורף”), דרך המורים בגימנסיה של עגנון (“בדמי ימיה”) ועד המורים הירושלמים בשנות ה־30 של יצחק שלו (“פרשת גבריאל תירוש”) או המורים בבתי הספר החקלאיים של ס. יזהר (“הו הו הזלזלת”, “מקדמות”). המורה הספרותי היה אז דמות סמכותית משכמה ומעלה, טוטלי, מלא להט והשראה, וכמובן, אידיאולוגי מאוד. הוא לימד תנ”ך וטבע או כל דבר ועניין שעובד לטובת הציונות וערכי ההתיישבות העובדת. דמות המורה לא היתה נטולת חולשות ולא נמלטה מהשנאה העצמית שברנר התיז על גיבוריו או מחוסר המודעות שהיתה מנת חלקן של הדמויות שברא עגנון, אבל עדיין, נשמר מעמדה כדמות מחנכת, וככזו היתה לה הילה מסוימת של מי שלפחות באופן כלשהו, אוחזת במפתח להבנה של הדברים שמעבר.

איפה המורה שמילקיהו היום. "איה הג'ינג'ית" (צילום: יח"צ)טיפוס ביזארי שמסניף כלורופיל אבל הנחת היסוד הזו התמוססה די מהר. הציונות טיפחה מראשיתה את יהדות השרירים, ותמיד העדיפה את החקלאי המסוקס על פני האינטלקטואל החריף־אך־חלשלוש. המילה אינטליגנט הפכה לסוג של קללה, והבוז למורים חדר די מהר גם בין הכריכות. כבר ב”איה הג’ינג’ית” של פוצ’ו הפלמ”חניק מופיעה דמות המורה שמילקיהו, חוכמולוג מגוחך ופאתטי, משקפופר כמובן, שידיעותיו הרבות לא ממש עוזרות לו להתמצא בעולם.

בשנות ה־50 וה־60 הופיעו יותר ויותר דמויות נלעגות של מורים משכילים: ב”ילקוט הכזבים” של חיים חפר ודן בן־אמוץ התפרסם סיפור על מורה שטבע בכנרת, רק כי צעק “הושיעו! הושיעו!” ואף אחד לא הבין מה הוא רוצה. בשנות ה־70 היה נראה שהמהפכה הושלמה: מדמות שעומדת בלב החברה ומהווה אבן יסוד בה, הפך המורה לדמות גרוטסקית – אם זו המורה שוסטר של חנוך לוין, שמתעקשת ללמד את התלמידים שכדור הארץ שטוח (“המורה שוסטר”), או המורה אסיה של א.ב. יהושע, שמביאה את המאהב שלה לגור עם בעלה ובתה (“המאהב”). המורה הוא האאוטסיידר, וכזה שהמוסריות שלו עומדת בספק במקרה הטוב. התהליך הזה הגיע לשיא ב”הנה אני מתחילה” של יהודית קציר, שם המורה מנהלת יחסים אסורים עם תלמידתה בת ה־13, והפך לפרודיה מוחלטת ב”דולי סיטי” של אורלי קסטל־בלום, שם המורה הוא טיפוס ביזארי שמסניף כלורופיל.

מנטורינג איז דה ניו דיל. "נוילנד" (צילום: יח"צ)

בשנים האחרונות, כשכבר היה נדמה שאין לאן, דמות המורה הספרותי מידרדרת עוד – כלומר, פשוט נעלמת. מספר המורים שכיכבו בשנים האחרונות בספרות העברית נושק לאפס. האם כתשנו את המחנך עד שאיבדנו בו כל עניין? או אולי אנחנו כבר לא צריכים דמות סמכותית שתאיר לנו את הדרך? זה נשמע מוזר, אבל נדמה שבשנים האחרונות דמות המורה בספרות עברה גלגול ניו אייג’י ושנוי במחלוקת. במקום המורה, פנו מקום למנטור. אשכול נבו ב"נוילנד", חיים באר ב"אל מקום שהרוח הולך" וירון אביטוב, וגם אילן שיינפלד ויוכי ברנדס בספרים שייצאו לאור בקרוב – כולם שופעים שאמאנים, גורואים טיבטיים וקואוצ'רים אלטרנטיביים. ניצני התהליך נטועים כנראה עוד ב”השיבה מהודו” של א.ב. יהושע או בנזירים הבודהיסטים של יואל הופמן. כך או כך, יש מי שמאמינים כי המחאה החברתית תעיר כאן בקרוב גל של מורים ספרותיים חדורי שליחות ומוטיבציה. אנחנו נשלב ידיים יפה ונמתין. (נטע הלפרין)

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ