50 שנה למותה: האובססיה הגוברת למרילין מונרו

חצי מאה אחרי שמתה באורח מסתורי, התעשייה לא מרפה מהאישה שהבינה לפני כולן ש"בהוליווד ישלמו לך אלף דולר עבור נשיקה, ו-50 סנט עבור נשמתך". משהפכה לאייקון של שמלה עם מחשוף, מי בכלל זוכר שמונרו קיוותה להיות אייקון פמיניסטי?

נטע אלכסנדר, עכבר העיר
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
נטע אלכסנדר, עכבר העיר

באחת הסצנות המטרידות בהשבוע שלי עם מרלין, השחקן והבמאי לורנס אוליבייה (בגילומו של קנת בראנה) מתייאש מהניסיון לגרום לשחקנית הצעירה מרילין מונרו (מישל וויליאמס) לדקלם את השורה שלה, וצועק לעברה בנוכחות אנשי צוות רבים "למה את לא יכולה פשוט לעשות את מה שאת יודעת הכי טוב - להיות סקסית?". חסרת טקט ככל שתהיה, ההערה הזו מבטאת במידה רבה את היחס המשפיל שמונרו קיבלה מבמאים ואנשי תעשייה במהלך הקריירה ההוליוודית שלה, שנקטעה במפתיע בעקבות מותה המסתורי ב-5 באוגוסט, לפני 50 שנה בדיוק.

במהלך 36 שנות חייה, מונרו (שנולדה בשם נורמה ג'ין מורטנסן) התייחסה פעמים רבות לשובינזם ההוליוודי ולנטייה להתייחס לנשים כמוה כאל בובות ברבי. "בהוליווד ישלמו לך אלף דולר עבור נשיקה, ו-50 סנט עבור נשמתך", אמרה פעם, והסבירה שהיא "שונאת להיות חפץ". אבל ניסיונות ההתנגדות שלה לא הצליחו למנוע את הפיכתה לסמל סקס אמריקאי. אחרי שכיכבה על השער של הגיליון הראשון של "פלייבוי", לאף אחד לא היה אכפת אם היא סובלת מעודף חשיפה או מרגישה שהיא גוף נטול-נשמה.» הסדרה שהרגה למונרו את המיניות

כמו כוכבים רבים אחרים (האחרונה בהם היא איימי ויינהאוס), המסתורין סביב מותה של מונרו, שרבים רואים בו התאבדות, העצים עוד יותר את פרסומה והפלישה לחייה. נדמה כי בחמשת העשורים האחרונים אין פיסת רכילות הקשורה אליה שלא פורסמה, עלתה לדיון ציבורי ונטחנה עד דק. "השבוע שלי עם מרלין" (2011), הפקת ענק בריטית עמוסת כוכבים, גוללה את סיפור יחסיהם של מונרו ועוזר במאי צעיר וחסר ניסיון שהתאהב בה על הסט של "הנסיך ונערת השעשועים". סדרת הטלוויזיה סמאש בהפקתו של סטיבן שפילברג עוסקת במאחורי הקלעים של מחזמר בשם "מרילין" שאמור להעלות בברודוויי. ספר חדש בשם "מרילין: התשוקה והפרדוקס" עלה לאחרונה לכותרות בזכות הטענה שמונרו היתה לסבית בארון – וזו רק רשימה חלקית של יצירות עכשוויות העוסקות במונרו.לסבית בארון? השבוע שלי עם מרילין:

קל להבין מדוע הכוכבת הבלונדינית מספקת השראה ליוצרים ובמאים גם חמישה עשורים לאחר מותה. חייה הקצרים והאומללים נשמעים לפעמים כמו מלודרמה של דאגלס סירק: התעללות מינית והזנחה בילדות, תחילת הקריירה כדוגמנית וסמל מין, הניסיון להפוך לשחקנית אופי מהשורה הראשונה, הנישואים הכושלים למחזאי ארתור מילר וההתמכרויות לאלכוהול וכדורי הרגעה. מונרו היא דוגמה קיצונית לסיפור "עלייתה ונפילתה", ומותה-התאבדותה מספק סיום דרמטי שממשיך להדביק צופים למסך הגדול והקטן.

בין "מד מן" ל"סמאש" אבל הסיבה לפופולאריות העצומה של מונרו דווקא במאה ה-21 חורגת מסיפור חייה הבלתי ייאמן. הייצוגים העכשוויים של הכוכבת משתמשים בה באופן מתוחכם שמבקש לתעד את תדמיתה כאובייקט מיני ולבקר אותה באותה עת. דמותה מאפשרת לכותבים להתרפק על הימים שבהן כל בלונדינית נחשבה לבובת ברבי מטומטמת, ובמקביל ליצור ריחוק ביקורתי מסוים שאמור לחשוף את העוול שנעשה למונרו ולשחקניות אחרות.

במילים אחרות, יוצרי "השבוע שלי עם מרלין", "סמאש" ויצירות אחרות שעסקו לאחרונה בדמותה הצבעונית מבקשים לעשות מה שיוצרי מד מן עושים בהצלחה כבר חמש עונות: לייצר אמירה פמיניסטית באמצעות שימוש בדמויות שובינסטיות. בהתאם, ההתעקשות של אייבי לין (מייגן הילטי), הכוכבת הבלונדינית של "סמאש", לנסות ולפתות את במאי המחזמר מוצגת במלוא נלעגותה, ומשמשת תמונת ראי לקארן (קת'רין מרפי), כוכבת המשנה שחורת-השיער שמסרבת בתוקף לשכב עם אנשי הצוות כדי לקבל את התפקיד הראשי (ואפשר לנחש בקלות שעד סוף העונה היא תקבל קידום גם בלי להתפשט).כרוניקה של ליהוק ידוע מראש. סמאש:

הבעיה היא שמרוב הפוך-על-הפוך לפעמים קשה להבחין האם האמירות הסקסיטיות בסגנון בראנה הן ביטוי לתפיסת עולם מיושנת שרואה בנשים אובייקט מיני – או ביקורת חברתית חריפה על גברים שעדיין חושבים שהמהפכה הפמיניסטית היא אגדה אורבנית. האם הצופים נהנים מהאפשרות להזדהות עם דמויות שחוקי התקינות הפוליטית לא חלים עליהן, או שהם מבינים את האירוניה ומצליחים להבחין בממד הביקורתי גם בסצנות שבהן אייבי דופקת על דלתו של במאי "מרילין" באישון לילה ומתחילה להתמזמז אתו?

מונרו קיוותה להיזכר לא רק כבחורה יפה עם קול יפה, אלא כאדם מעורר השראה שהצליח להתגבר על ילדות איומה באמצעות כמויות אינסופיות של אמביציה וכשרון. למרבה הצער, נראה שהעיסוק הנוכחי בדמותה מעדיף להנציח אותה כמודל של מיניות ולא כאייקון פמיניסטי, ואחרי 50 שנה של פרסום חסר תקדים אפשר להתחיל לקוות שהיא תזכה לייצוג מורכב יותר.   

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ