באטמן לנצח: האביר האפל איבד את חוש ההומור

מהקומיקס של שנות ה־40 ועד לרצח ההמוני בהקרנת "האביר האפל": כך הרסו לנו את דמותו של באטמן

דנה שוופי, עכבר העיר
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
דנה שוופי, עכבר העיר

כל פעם שאיזה ווירדו אמריקאי בעל נטיות התבודדות קונה נשק בוול־מארט ויוצא למסע הרג חסר הבחנה, התקשורת וההמון המבולבל מנסים להבין מה גרם לו לעשות את זה. בסופו של דבר הרוצחים הללו בדרך כלל מתויגים כסוציופטים וחולי נפש. במקרה הטוב הם מעוררים מחדש את הדיון על אודות חוקי הנשק בארצות הברית. אבל לעתים המעשה שלהם נבחן לעומקו. עד כמה שזה מפתה לתייג את הירי בהקרנת החצות של עלייתו של האביר האפל בקולורדו כאקט רנדומלי של אדם מופרע, זאת תהיה טעות לעשות זאת. בפעולה כזו, של הרג אלמונים, תמיד יהיה גם אלמנט סימבולי. בדיוק כמו הבחירה במגדלי התאומים באירועי ה־11 בספטמבר, גם במקרה של הירי באולם הקולנוע ההתקפה היא לא רק כנגד אנשים, אלא הצהרה כנגד סמל. לפני 11 שנה זה היה קפיטליזם וכוחנות אמריקאית, השבוע זה היה באטמן. » עלייתו של האביר האפל - לכל הפרטים ומועדי הקרנה» עלייתו של האביר האפל: לא פחות מחוויה דתיתגיבור הקומיקס באטמן נולד בשנת 1939 מידיהם של האמן בוב קיין והכותב ביל פינגר, בהוצאה האגדית DC Comics. בניגוד לרוב המוחלט של גיבורי העל, לא היו לו שום כוחות מיוחדים מלבד יצר נקמנות, בעקבות היותו עד לרצח הוריו כילד. עובדת היותו אנושי תרמה רבות בהפיכה של באטמן לאחת הדמויות המשמעותיות בעולם הקומיקס של שנות ה־40 (וגיבור העל השני האהוב בכל הזמנים, אחרי סופרמן), וזאת למרות שהסיפורים שהוא היה מעורב בהם היו לרוב מגוחכים ומלאים בחייזרים ובעלילות קאמפ משונות. שלא לדבר על כנפי העטלף ועל האוזניים המצחיקות שהוא הסתובב איתן. מודל שנות ה-60:בשנות ה־60 באטמן קיבל לוק חדש ומעודכן יותר, כולל האליפסה הצהובה שמקיפה את סמל העטלף. כמו כן הוא קיבל סדרת טלוויזיה משל עצמו ברשת ABC יחד עם הסיידקיק רובין. הסדרה, כמו סרטיו המוקדמים של טים ברטון "באטמן" (1989) ו"באטמן חוזר" (1992) וניסיונותיו הפחות מוצלחים של ג'ואל שומכר ("באטמן לנצח" ו"באטמן ורובין"), הנציחה את דמותו כגיבור קאמפ קומי, מעט מגוחך אך חד לשון ובעל מודעות עצמית, שנלחם בפשע בעיקר באמצעות בדיחות קרש. גם ה"רעים" שרקחו מזימות סביבו היו מעין דמויות ליצנים מוקצנות ששיחקו בצורה חכמה על הרעיון של יפה=טוב, מכוער=רע. למעשה, עד שבאטמן נפל לידיו של יוצרי קומיקס כמו אלן מור ופרנק מילר (שאחראי על סדרת ספרי "האביר האפל") דמותו היתה סוג של בדיחה אירונית על גיבור העל והתגשמות מושלמת של קלישאת היוצר שממציא דמות שחיה חיים כפולים כדי לחפות על העובדה שהוא עצמו חסר כל כוחות. או אם להסתמך על עלילת ספרו המעולה של מייקל שייבון "ההרפתקאות המדהימות של קוואליר וקליי", אז יוצר הקומיקס של שנות ה־40 היה יהודי גלותי, חנון והומוסקסואל מודחק שממציא דמויות כל יכולות שדרכן הוא יכול גם לנקום בנאצים וגם להגשים את הפנטזיות המיניות שלו. לא מפתיע, אם כן, שבאטמן ורובין קיבלו אינספור פרשנויות תרבותיות כזוג נאהבים. כאמור, כל זה תם ונשלם עם הלוק החדש והאפל שבאטמן קיבל בקומיקס בסוף שנות ה־80 ובקולנוע באמצע שנות האלפיים. כריסטופר נולן, שאחראי על טרילוגיית האביר האפל, רוקן את באטמן לחלוטין מהקאמפיות, מההומור, מהאירוניה העצמית ומההומוסקסואליות הלטנטית. את המקום של הלשון המצוחצחת והחיוך הכל יודע החליפה דמות שתקנית, אגרסיבית ונקמנית, שהיא למעשה סוג של גרסת קומיקס לבלש הפילם נואר, רק עם קצת יותר ריבועים בבטן וקצת פחות וויסקי וסיגריות. מילר גם נפטר מהדמות של רובין כדי לבנות את באטמן מחדש כפרש בודד, מסתורי ואפל, שאמנם ממשיך להילחם בפשע, אבל הפעם יותר ממניעים אגואיסטיים ונקמניים מאשר מאידיאות גדולות על הצלת העולם. ולמרות כל היומרנות של נולן ליצור דמות מורכבת ואפלה, באטמן נשאר חתיכי והרעים סביבו עדיין נראים כמו תחת. אבל איפה אלון אבוטבול? האביר האפל, אותה דמות משמימה ונטולת שמחת חיים, הוא שכיכב בהקרנה בקולורדו שבה התרחש הירי האכזרי. הרוצח לא תקף את באטמן - גיבור פופ אלמותי - הוא תקף אדם מלא בתסכולים, לבוש בחליפה מגוחכת שהנקמה העבירה אותו על דעתו. ואולי הוא ראה מבעד למסיכה - את ברוס וויין, בסך הכל עוד טייקון וחזיר קפיטליסט מושחת שנלחם בעיקר על הכיס שלו. איך שלא יהיה, הוא הצליח לעשות מה שאפילו יוצרים כמו פרנק מילר וכריסטופר נולן לא הגשימו בעזרת הסגנון האפל שלהם: הוא הכתים את דמותו של באטמן בכתם שחור ועמוק שלא יימחק לעולם. » עלייתו של האביר האפל - לכל הפרטים ומועדי הקרנה

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ