זכויות יוצרים: אצל מי הכוח, הצלם או המצולם?

איך קורה שדוגמן או שחקנית תורמים ימים וחודשים מזמנם ומכישרונם, אך לבסוף כמעט ואין להם שליטה על התוצר, שנברא בצלמם ובדמותם? שיחה עם עו"ד טוני גרינמן, מומחה לזכויות יוצרים

זהר וגנר, עכבר העיר
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
זהר וגנר, עכבר העיר

אל משרדו של עו"ד טוני גרינמן הגעתי לראשונה לאחר שנתקלתי בבעיית זכויות יוצרים במהלך עבודתי כבמאית. היו ברשותי חומרי גלם שבהם צולמתי מופיעה ורציתי לערוך אותם לתוך סרט, אולם הצלם טען שזכויות היוצרים שייכות לו והוא אינו מאשר לי את השימוש בסרטונים. אני מצדי טענתי שהזכויות דווקא שלי, משום שחלקה הניכר של אותה עבודת הווידאו הוא תוצר של היצירתיות שלי. למי באמת שייכות זכויות היוצרים של חומרי הוידאו? לי - במקרה זה, המצולמת - או לצלם? כשבדקתי את הסוגיה גיליתי שלכאורה, על פי החוק היבש, הזכויות שייכות לצלם ולא למצולם.» זהר וגנר מגישה תלונה על אונסזו היתה תגלית מאוד מכעיסה עבורי, מכיוון שמצאתי בחוק חיזוק לא הוגן ליחסי הכוח המעוותים גם כך בין צלם למצולם. פעמים רבות המצולם מרגיש מנוצל וחסר שליטה. מיד עלה בראשי חשד לגישה פטריארכאלית של המחוקק - הרי רוב הצלמים הם גברים והמצולמות הן נשים. חשבתי למשל על צלם סטילס ומודל. נניח דוגמנית. הצלם בחר את זווית הצילום והתאורה, למשל, ובחירות אלו הופכות את הצילום ליפה או מוערך. ומה בנוגע לעבודתה של הדוגמנית, שהכניסה ליצירה אלמנטים כמו יופייה, אישיותה, היכולת להביע את עצמה בעזרת הגוף, או אפילו השם שבנתה לעצמה?זכותה? בר רפאלי מצטלמת ל"מקסים מגזין", על תקן האישה הסקסית של השנה הפרשה שהצגתי לעיל נפתרה בהצלחה, בעזרת גרינמן שטען כי זכותי להשתמש בחומרים האלו בגלל שהחלק היצירתי שלי שווה לחלקו של הצלם, ובכל מקרה הוא נחשב כשימוש הוגן. אבל החוק ויחסי הכוח המשתמעים ממנו המשיכו להטריד אותי, ולכן חזרתי לגרינמן להעמקה בעניין. "הפסיקה הראשונה הנוגעת לצילום ניתנה ב־1884", הוא מספר, "כשצלם אמריקאי שצילם פורטרט של אוסקר וויילד תבע אדם אחר שעשה שימוש בצילום. בית המשפט נדרש אז להחליט מהו צילום. מכונה שהנציחה את אוסקר וויילד? הצלם המציא את אוסקר וויילד? אבל בית המשפט קבע שיש פה אמנות. מרכיבים כמו זווית צילום, תאורה, תנוחה, עיצוב הסט. אז במקרה הנ"ל, זכויות היוצרים נקבעו כשייכות לצלם. אבל את צודקת, יש פה באמת שני רבדים של זכויות. בפועל קורה לא פעם שפעולת הצלם פשוטה או טכנית והצד הקריאטיבי נובע מהמצולם. אז את באמת מעלה פה שאלה חשובה, מתי להגן על הצלם ומתי על המצולם".אני פה בגלל אישתי גרינמן, בשנות ה־50 לחייו, עסק בראשית דרכו בסחר בינלאומי, "אבל לא מצאתי שם סיפוק לנפש. נסעתי בעקבות עבודתה של אשתי לאמריקה, ושם גיליתי את מה שהאמריקאים מכנים 'דיני תעשיית הבידור'. מכיוון שאהבתי ספרות, קולנוע ואמנות, רציתי לעסוק בחומרים שאני אוהב, במקום לעזור לאנשים עשירים לשלם פחות מסים". בעוד צילום סטילס - המערב בדרך כלל שני גורמים, צלם ומצולם או מצולמים - הוא תחום משפטי פחות מורכב, בתחום הקולנוע זכויות יוצרים הוא נושא הרבה יותר מסובך. "בקולנוע יש הרבה ידיים שאוחזות בכלי יצירה והרבה מוחות. אבל עם זאת, הרי אומרים 'סרטו של הבמאי'. אז למה באמת נקבע שהבמאי הוא היוצר היחיד, אם זו בסופו של דבר יצירה משותפת? הרי יש תסריטאי, צלם, מוזיקאי, מנהל אמנותי ועוד. אבל בגלל שבכל זאת יש דרגים בהפקה, ובגלל שאי אפשר לפזר את הזכויות בידי כל כך הרבה ידיים, נקבע במדינות רבות שיש לרכז את הזכויות בידי הבמאי, או הבמאי והתסריטאי". ואז נכנס גורם חדש למשחק הכוחות. בעל ההון. והיוצרים והמפיקים נדרשים לא פעם לוותר על כל או מרבית זכויותיהם לטובת בעל ההון או מזמין העבודה."נכון. לפעמים הזכויות עוברות למפיק. ובארץ ישנם גם מצבים קיצוניים, שבהם גופי השידור דורשים את הזכויות לעצמם והיוצרים נשארים משוללי זכויות. וכך נוצר מצב שיוצר קולנוע או מפיק עצמאי לא יכול לאסוף לעצמו ספרייה של היצירות שלו ולהשתמש בהן באופן מסחרי, כי הוא לא בעל זכויות. זה מאפיין מובהק של מדינת ישראל, שבה יש ריכוזיות של כוח כלכלי וזכויות בידי בעלי ההון".משני צידי המצלמה. ימי הזהר - טריילר:האמנות של האמנות אני עדיין מנסה לטעון מול גרינמן שמבין העוסקים במלאכת היצירה, יש יותר מדי כוח לאנשים שמאחורי המצלמה, שמתבטא לא רק בטענה לזכויות על היצירה אלא גם בניצול המצולם לצרכים שלהם. שחקניות בסרטים חוות לא פעם את היחסים עם הבמאי כיחסי התעללות והשפלה. אפילו בסרט דוקומנטרי, העוקב אחר גיבור, זה האחרון עלול לא לאהוב את דמותו בסרט או להרגיש שדבריו הוצאו מהקשרם, אבל הוא נשאר חסר הגנה. "הוא חסר הגנה משום שחתם בתחילת הפרויקט על אישור לשימוש בחומרי הצילום", מסביר גרינמן, "מצד שני, שימי לב שדווקא בהוליווד הכוח נמצא בידי השחקנים. כדי לקבל מימון לסרט, צריך לחבר להפקה דבר ראשון כוכב. בארץ לא מתחילים ליהוק עד שאין כסף להפקה וכוכבי הקולנוע הם בדרך כלל לא פונקציה בגיוס כספים. המקום היחיד שבו יש בישראל כוכבים הוא בטלוויזיה ושם הכוח של הטאלנטים מתבטא בשכר. אבל בקולנוע הישראלי אין לנו כוכבים במובן ההוליוודי. יש שחקנים מוכרים, והחיבור בין כוכב לסרט לא משיג פה מימון".כשגרינמן חזר לארץ, בשנת 95', הוא פתח משרד לזכויות יוצרים וכתב את "זכויות יוצרים", שהיה למדריך הראשון בישראל לדיני זכויות יוצרים ושימש את עורכי הדין ואת פסיקות בתי המשפט בישראל. אחר כך הוא הקים את תל"י (חברת התמלוגים של יוצרי הקולנוע), וייצג את איגודי היוצרים בבג"צים נגד הרשות השנייה ונגד גופי השידור. "משפט הוא לא מדע", הוא אומר, "ויש מקרים שבית המשפט יכול לסתור את החוק היבש. החלטות בית משפט בנושאי זכויות יוצרים כרוכות בלא מעט סובייקטיביות ואם צד אחד מצליח לשכנע את השופט, אז לשופט יש שיקול דעת. משפטים זה בסופו של דבר אמנות. ותחום זכויות היוצרים הוא האמנות של האמנות".

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ