בין רחוב ג'אמפ לאדם סנדלר: דיקטטורת הקומדיות המפגרות

בלי עלילה, אפיון דמויות או קשר בסיסי בין סצינה אחת לשנייה, הקומדיות של הקיץ מוכיחות שבעזרת הומור ירוד (אבל מצחיק) ניתן להתגבר אפילו על העובדה שאתם צופים בסרט איום. את אורון שמיר זה כבר לא משעשע

אורון שמיר, עכבר העיר
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אורון שמיר, עכבר העיר

בימים אלה מציג בהצלחה בבתי הקולנוע הדיקטטור, שיתוף הפעולה החדש של הקומיקאי סשה ברון כהן והבמאי לארי צ'רלס. עד כה, נדמה כי הקהל מגיב היטב לסרט, שזונח לראשונה את נוסחת בוראט/ברונו ויוצא מגבולות המוקיומנטרי אל מחוזות הקולנוע הנורמטיבי יותר. בהגדרה (של ברון כהן, לא משנה כרגע אם יש לכך הצדקה או לא ) זו כמובן קומדיה מטורפת ופרועה, אבל "הדיקטטור" הוא ללא ספק קודם כל סרט "רגיל" יותר מקודמיו. כזה שמביא אל המסך את סיפורו של הרודן הבדיוני גנרל אדמירל אלאדין, שמוצא עצמו חסר כל באמריקה שהוא כה מתעב. ברון כהן אמנם מתרוצץ ברחובות ארצות הברית מחופש לזר עם מבטא משעשע, אבל לא באמת יטריד את העוברים והשבים או יחשוף בעזרתם את פרצופה האמיתי של ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות והדעות המוגבלות עד מאוד. הפעם הכל מתוסרט, מבוים ומופק, כאשר ברון כהן מנסה להוכיח את עצמו בתפקיד ראשי מחוץ לפורמט ההסתלבטויות אותו הוא עצמו בנה ולשאת את הסרט על כתפיו כשחקן לכל דבר.» הדיקטטור - כל הפרטים ומועדי הקרנה» זה הבן שלי - כל הפרטים ומועדי הקרנה

בראיונות ובקטעים קצרים שמסתובבים באינטרנט - חלק מקמפיין שיווק שבדיעבד מבדר יותר מהסרט עצמו - הוא כן משמר את הטוטאליות שלו בגילום הדמות, כמו גם את תחושת האלתור והתגובה האותנטית של האנשים הפוגשים אותו. אבל הסרט עצמו, איך לומר זאת בעדינות, הוא לא בדיוק פאר היצירה. למעשה, הוא אפילו לא סביר או בינוני, אלא למטה מכך. עם זאת, יש לו נקודת חוזק נצחית ובלתי מנוצחת - הוא מאוד מאוד מצחיק. והצופים תמיד סולחים לסרט שהצחיק אותם. על הכל. שיווק במקום עלילה. הדיקטטור - טריילר:

הבן של השכן יותר מצחיק בסוף השבוע הנוכחי עולה לאקרנים זה הבן שלי, התרומה של אדם סנדלר לשנת 2012. סנדלר תמיד יהיה קומיקאי בחסד, וגם שחקן לא רע, כפי שהוכיח לא מזמן באנשים מצחיקים. אבל במצב הנוכחי, אין ספק שהעצלנות משתלמת. כל עוד סנדלר יוציא סרט חדש כל שנה, המזומנים ימשיכו לזרום ולא תהיה לו שום סיבה להתאמץ. למה? כי הסרטים שלו, דלוחים ומטופשים ככל שיהיו, מספיק מצחיקים עבור הקהל (יש לציין שבדרך כלל גם עבורי). וכשמצחיק - סולחים. מבחינת סנדלר והצוות הקבוע עד משפחתי שלו, אין שום הבדל בין "אל תתעסקו עם הזוהן" ל"ג'ק וג'יל", גם אם הראשון הוא עבודה של שנים והשני (ששבר שיאים בראזי) של חודשיים וחצי. לסנדלר יש קהל קבוע שהולך אחריו עוד מתקופת "האפי גילמור" ו"בילי מדיסון", התקופה בה חיפש את דרכו הקולנועית ולכן העז והשקיע יותר, וכל עוד יש בעולם גברים שלא רוצים להתבגר - יהיה לו קהל, גם אם אותו קהל יודע שמגיע לו יותר. זה לא שיש צורך להרחיק עד הוליווד הקלאסית כדי למצוא קומדיה שקודם כל מתפקדת כסרט מעולה. כדי ליהנות מקומדיה כתובה ומבוצעת היטב, כזאת שניכר שמישהו אשכרה ביים אותה במקום להיכנע לתכתיבים של מספר בדיחות מקסימלי בדקה, מספיק להיכנס אל אחד האולמות האחרונים בארץ בהם עדיין מציג רחוב ג'אמפ 21. ועם זאת, הקומדיות העשויות לעילא הולכות ונהיות נדירות יותר ככל שמצליחות האחיות הצולעות שלהן. אמנם בכל שנה נתנונה יש לפחות יצירה מופתית אחת שלא מגיעה אל המסך הגדול ("פיינאפל אקספרס", "עקוב ודווח", "אבא שלך מלך"), אבל בשנים האחרונות המצב מגיע לשיאים חדשים של נואשות, עד כדי הסתפקות בקומדיות-שלא-במתכוון, כמו למשל באטלשיפ.» האינפנטיוליות הנצחית של דור ה-Yנצחק נסלח. זה הבן שלי - טריילר:מבט נוסף קדימה מגלה סימנים לאופטימיות זהירה, אם כי גם היא, כמובן, מהולה בחשש. פסטיבל הקולנוע ירושלים, לדוגמה, החליטו לרצות את הקהל מבעוד מועד, עם בחירתו של לרומא באהבה של וודי אלן כסרט הפתיחה. לא חשוב מתי בפעם האחרונה ראיתם סרט גדול של אלן (יש כאלה שיענו “חצות בפריז” מאשתקד ), שמו עדיין הולך לפניו ומאפשר לו לצלם רעיונות שהיה אולי מנקה בתירוץ של טיוטה ראשונה בתקופה אחרת בקריירה. ביום פתיחת הפסטיבל יעלה לאקרנים סרט אחר שניתן לתלות בו תקווה, למרות (או שמא בזכות?) השם העברי הדבילי שנבחר לו - עד החתונה זה יעבור. מדובר בקומדיה החדשה מאת הצמד שהביא לכם את קח את זה כמו גבר, הבמאי-תסריטאי ניקולס סטולר והשחקן-תסריטאי ג'ייסון סיגל. גם אם הסרט יכלול את כל בדיחות הפיפי-קקי הידועות לאדם, סביר להניח שיפעם במרכזו לב אנושי רחב, ושמבחינה קולנועית הוא לא ייראה כמו חלטורה. וגם אם כן, לפחות הכוכבת היא אמילי בלאנט.עד החתונה זה יעבור  - טריילר:

קשר מקרי בהחלט בכ-120 שנות קיומו, התגבשה בקולנוע המוסכמה לפיה שתי סצינות עוקבות צריכות להתחבר זו לזו, בקשר כלשהו, גם אם הצופה לא ממש מודע לקיומו. בהרבה יותר מדי קומדיות אמריקאיות בשנים האחרונות, המעברים בין הסצינות חורקים במקרה הטוב ואקראיים במקרה הרע. ישנה תחושת תלישות איומה, כאילו גם אם היו הבמאי והעורך שולפים החוצה סצינה מסוימת שכל מטרתה להצחיק, הסרט לא היה נפגע. ואם אכן ניתן לעשות זאת, מה בעצם הופך את אוסף הדאחקות הזה לסרט קולנוע?ב"הדיקטטור" המצב קיצוני - כמעט אף סצינה לא מתחברת לבאה אחריה ולרוב הסצינות אין באמת הצדקה עלילתית. הן שם רק בשביל הגאגים והסיטואציות. אם אנחנו לא סולחים לדבר כזה בסרטים כמו רובוטריקים, למה שהקומדיה תזכה מן ההפקר? נכון, זוהי אמנם מטרת הז'אנר - להשתמש במצבים שישרתו את הקומי ולא בהכרח את הדרמתי. אבל אפשר להפגין איזושהי מידה של רצון ליצור זרימה, קצב קולנועי או אחידות. לנסות לדבוק במבנה תסריטאי כלשהו. זה לא שרואים את התפרים הגסים בין הסצינות של “הדיקטטור”, אלא שאין תפרים כלל. כל חלקי הבגד מונחים זה לצד זה, אבל אם תרימו את הבגד ותבחנו אותו הוא יתפרק לפיסות בד רנדומאליות - עובדה שחצי מהבדיחות שהופיעו בטריילר הוחלפו בסרט עצמו בגרסאות שונות של אותו הדבר.

תרגיעו את האלתורים בכלל, אלמנט האלתור התפשט כמו וירוס בקומדיות עתירות תקציב ופרצופים מוכרים. נהוג אפילו להוסיף רגעי פספוסים כבר במהלך הקרדיטים, בטח ובטח שבתוספות המיוחדות של מהדורת הדי.וי.די. אם הדיאלוגים בסרט מרגישים לכם לפעמים כמו הדבר הראשון שעבר בראש של השחקן או השחקנית, מגיעים אותם קטעי מאחורי הקלעים ומוכיחים שאכן כך היה. פשוט עושים כמה טייקים ובחדר העריכה בוחרים את המוצלח מכולם. מי צריך תסריט, או אפילו שורות דיאלוג שהוכנו מראש כדי לאפיין את הדמות? אפשר פשוט לסמוך על כושר האימפרוביזציה של השחקנים, אשר ממילא מגלמים גרסאות של עצמם בכל סרט שני שלהם (איזה קטע, גם אני חשבתי על סת' רוגן וג'ונה היל). הצרה היא שלא כל שחקן קומי היום הוא ג'ים קארי של הניינטיז. מחזירים את הכבוד האבוד. 21 ג'אמפ סטריט - טריילר:עוד בעניין הדיאלוגים בקומדיות מסוג זה, עם דגש קטלני על "הדיקטטור" - יותר מדי פעמים האקספוזיציה נאמרת בקול רם, באופן ישיר ומביך ממש. ברור שצריך לשפוט קומדיות ודרמות על פי קריטריונים אחרים, אבל זו ממש לא סיבה לתת לקומדיות רישיון שיטתי לעגל פינות. נסו לחשוב איך הייתם מגיבים לסצינה דרמתית שפתאום חושפת פרט עלילתי חשוב באופן מאולץ. או שזה מרגיז כי אתה מרגיש מפגר (ג'ון קרטר), או שזה יוצא קומי לגמרי בטעות  - רוב הפעמים בהן דמות א' מגלה לדמות ב' שהיא אבא שלה, ותשכחו מספויילרים. היוצרים יכולים להתחבא תחת האצטלה הקומית, משום שזה אכן מאוד משעשע להציף כך את הסאבטקסט, אבל זה ממש לא הופך את העניין לשום דבר אחר מלבד שיא העצלנות. לכן, מאכזב לגלות את שמותיהם של שלושה מהתסריטאים הקבועים של "סיינפלד" ותרגיע, לצד שמו של ברון כהן ברשימת הכותבים של הסרט. מי שהתמחו בהדגשה מכוונת של הנעשה בין השורות, שכחו את הכלל החשוב ביותר - חייבים שגם הטקסט יהיה טוב, אחרת אין כאן שום כפל משמעות.

עכשיו חישבו על כל הקומדיות, בעיקר האמריקאיות, מהשנים האחרונות. אלה שסלחתם להן על הכל, למרות שהרגישו מחופפות, מאולתרות, שטחיות, חצי אפויות ופשוט לא מספיק ברמה לה אתם מצפים מסרטי קולנוע בז'אנרים אחרים. נסו להבין למה עשיתם זאת, והאם העובדה שהצחיקו אתכם, או אפילו בידרו אתכם כהוגן, באמת סיפקה ומילאה אתכם. או שאולי ברגע שתמו הכתוביות (וקטעי הפספוסים) היתם מוכנים לצפות מיד בעוד סרט?

לפני מספר שנים, חבר יקר לימד אותי שאפשר להיקרע מצחוק לכל אורכו של סרט מסוים, ובו בזמן לצאת ממנו בדעה שמדובר בערימת אשפה מהבילה. אז איך "הדיקטטור" בעיניי? מאוד מצחיק, חרא סרט. כמובן שהוא קודם כל מצחיק ורק אחר כך נוראי, משום שבעזרת הומור ניתן להתגבר אפילו על העובדה שאתם צופים בסרט איום, אפילו תוך כדי החוויה העקומה. ואולי זו הסיבה שאנחנו תמיד - ברוב תחומי החיים ולא רק בקולנוע - אבל תמיד סולחים למי שמצחיק אותנו.זה הבן שלי - מועדי הקרנה

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ