רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ביריות, נוצות והרבה מוזיקה: יחסי האהבה-שנאה בין המיוזיקל לקולנוע

עלייתו לאקרנים של "בורלסק", מיוזקל בכיכובן של כריסטינה אגילרה ושר, מזכיר שלעשות מחזמר בקולנוע זה עסק לא פשוט בכלל. איך הכל התחיל? מה השתבש בדרך? ולמה לא עושים מיוזיקל ישראלי?

תגובות

כשהקולנוע התחיל לדבר הוא גם התחיל לשיר. "זמר הג'אז" אי שם ב-1927, היה יותר מהסרט המדבר הראשון – הוא גם היה הסרט המוזיקלי הראשון. מאותו הרגע הז'אנר הקולנועי המוזיקלי לא עזב. היו עליות ומורדות, לפעמים היה חלק בולט יותר בתרבות הפופולרית ולפעמים לא. אבל הוא תמיד שם. במהלך שנות ה-80 של העשור הקודם, הז'אנר המוזיקלי עבר אבולוציה מסוימת, ובמקום המחזמר  הקלאסי נצפו סרטים כמו "פוטלוס", "פלאשדנס" או "ריקוד מושחת". אלה, שימשו כמעין מחזות זמר לטנטיים, בהם הסיפור הדרמטי מתקדם על רקע שירים, כשהדמויות פועלות על פי ביט מוזיקלי המתאר את תהליכי נפשם - הכל רק בלי באמת לשיר. באותו עשור גם הייתה אינפלציה של סרטים אשר המוזיקה היא חלק מהעולם הריאליסטי של הסיפור. "ביתו של כורה הפחם", "תהילה" ו"ויקטור/ויקטוריה", בין היתר, היו סרטים שהתעסקו בעולם המוזיקה לפני ומאחורי הקלעים.העשור הציני שהגיע ישר אחריו, דחק את מחזות הזמר אל עולם סרטי הילדים. כנראה שבאותן שנים, דמות שפוצחת בשירה ספונטנית ועמוסת רגשות לא עברה את מחסום הטולרנטיות. מעבר ל"אוויטה" – שעל אף פאר ההפקה שלו וזכייה בגלובוס הזהב לא הצליח אפילו לשריין לעצמו מועמדות לפרס הסרט באוסקר – לא נצפו שיאים בז'אנר הפופולרי. וכך נראה הסרט המוזיקלי הראשון, זמר הג'אז:

לא נפסיק לשיר: המיוזקל משנה את פניו וכובש את הקהל הפוסט-מודרניזם שהביא אתו המילניום החדש שינה את זה. סנונית אקספרימנטאלית ראשונה הגיעה דווקא מהכיוון הפחות צפוי. ב-200 שחרר לעולם במאי הדוגמה הדני לארס פון טרייר את סרטו "רוקדת בחשיכה", שעשה הדים בקהילת הארט-האוס העולמית. שנה לאחר מכן התאגדו כמה מהמוכשרים בתעשיית הקולנוע האמריקנית והאוסטרלית ליצירת "מולאן רוז'". הפקת הענק לסרט המתרחש בפריז של סוף המאה ה-19 לא הביאה עימה פס-קול מקורי, כמו רוב המיוזיקלס. במקום זה, שיבצה בפי דמויותיה גרסאות כיסוי לשירים פופולריים של אמנים כגון מדונה, קווין ופוליס. הסרט היה להצלחה אדירה, והפך למחזמר הראשון שהיה מועמד לפרס הסרט הטוב ביותר מזה 22 שנה. "מולין רוז'" הכין את הקרקע, אבל פריצת הסכר האמיתית קרתה בשנה שאחרי. "שיקאגו" יצא למסכי הקולנוע מתהדר בכוכבים כגון רנה זלווגר, קתרין זיטה-ג'ונס וריצ'ארד גיר, והביא גם את גדולי הציניקנים לחזות באנשים רוקדים ומזמרים על המסך. הסרט הפך לאירוע משמעותי, גרף שישה פרסי אוסקר, והבהיר לנו שהמחזמר פה בשביל להישאר. בנוסף להשרשת המיוזיקל בקופות הכרטיסים, "שיקאגו" גם החזיר לתודעה את מי שביים את הגירסה מברודווי, הבמאי והכוריאוגרף הגאון בוב פוסי שהיה אחראי על "קברט"."בורלסק", וגם "ניין" לפניו, נראים כמו שהם נראים אך ורק בגלל השפעתו הקיצונית של פוסי הענק. רוקדים ומזמרים, שיקגו - גירסת הסרט:כולם רוצים לעשות שיקאגו: פרץ של מיזוקלס חדשים מביא להדרדרות כמובן שהצלחתו של "שיקאגו" הביאה לכך שכל אולפן בהוליווד כבר התחיל לפשפש בהיסטוריה של ברודווי כדי למצוא לעצמו את המחזמר המנצח שלו. אך אליה וקוץ בה: ההתלהבות והמהירות שבהם יצאו הסרטים לאוויר העולם כדי לתפוס את הטרנד החם הפכו את מחזות הזמר, שנראו לרגע כניצחון בטוח, למשהו כמעט מאוס. אפילו מכתב פומבי שהפיצה קתרין זיטה-ג'ונס ובה ביקשה מהאנשים שמנהלים את הוליווד להירגע קצת ולא להתיש את הז'אנר לא עזר. בין השנים 2004 עד ל2009, השנה שבה הפסיקו מחזות הזמר להביא רווחים, הופצצו בתי הקולנוע בעשרות סרטים מוזיקליים ביניהם "פאנטום האופרה", "המפיקים", "רנט", "נערות החלומות", "מעבר ליקום", "היירספריי", "סוויני טוד", "מאמא מיה", "ניין" - רובם ככולם סרטים בעיתיים שלא עמדו ברמת מקורם הבימתי. הקהל והביקורת החלו להדיר את רגליהם ואת כיסם ממחזות הזמר ולראייה, הקולנוע ההוליוודי הממוסחר עומד מאחורי מיוזיקל אחד בלבד השנה שאינו מונפש – "בורלסק".בינתיים תקף המיוזיקל את עולם הטלוויזיה. "היי סקול מיוזיקל", סרט הטלוויזיה של וולט דיסני, נהפך בקלות לתופעה תרבותית והשילוב שלו ושל הצלחת "אמריקן איידול" הביאה גם להפקת זוכת גלובוס הזהב האחרון "גלי" ולשינוי משמעותי של מצעד ההשמעות וההורדות.

אתה ראשון יא קזה: קורותיו הקצריום של המיזיקל בקולנוע הישראלי מחזות זמר, מעצם הגדרתם, נוטים להיות הפקה יקרה ומסובכת. שלא נאמר, יקרה, מסובכת ומסוכנת מאוד. יהיה קשה מאוד למצוא את המפיק והמפיץ הישראלי שיניח לעצמו להיכנס במודע למלכודת הפיננסית שהיא הפקת מחזמר. אבל כנראה ישנה גם סיבה אחרת. אותה סיבה מדוע ישראל לא מייצרת מערבונים או סרטי פילם-נואר – המחזמר אינו מושרש בתוך התרבות הישראלית או היהודית. בזמן שלצרפתים יש את הופעות הקאן-קאן וה"פולי-ברז'ר'ה" ולאמריקאיים יש את תיאטרון הוודוויל, התרבות שלנו אינה קשורה באופן הדוק למוזיקה ולשירה ונוטה יותר למקורות ספרותיים מאשר פרפורמיים.עם זאת, מפתיע לגלות שבמהלך השנים הופקו לא מעט מחזות זמר ישראליים. כמובן ש"קזבלן" הוא הראשון שקופץ לראש. אחריו ימהר להגיע סרט הקאלט של אבי נשר "הלהקה". אך הם גם היחידים שהשאיר חותם ("לול" ו"שבלול" אינם נכללים בהגדרת הסרט המוזיקלי). "חמש-חמש", סרטי קונילמל, "כוכב השחר", "צומת וולקן", וסרטיהם המשעשעים של חברות הגשש "שלאגר" ו"הקרב על הוועד", גם הם הביאו את השירה למסך. הניסיון האחרון שנעשה בתחום רשום כנראה על שמו של שמי זרחין ("אביבה אהובתי"). אחרי הצלחת סרטו הראשון "לילסדה" עשה זרחין ניסוי אמיץ ולא מובן מאליו להביא (ולכופף) את הז'אנרים מהקולנוע העולמי למסגרת ישראלית. סרטו משנת 1998 "מסוכנת", היה פיוז'ן של פילם-נואר וקברט, ואפילו הביא לו את פרס הבימוי בפרסי אופיר של אותה השנה. אבל הסרט יצא בתקופה בה הקהל בארץ מיאן להגיע לסרטים תוצרת כחול-לבן ולא זכה לתהודה רבה.

כמו אצל האחות הגדולה ארצות הברית, ניתן למצוא את הז'אנר המוזיקלי דחוס בין צלעותיו של המסך הקטן. אפילו לפני "גלי" הפנומנאלית ראינו את נינט טייב ורן דנקר מתאהבים בדרמה-קומדיה-יומית-מוזיקלית "השיר שלנו" ולאחרונה צפינו בפרוייקט השאפתני של איתן פוקס "תמיד אותו חלום". אולי נמשיך כהרגלינו ונתפוס את הטרנד באיחור אופייני אחרי העולם. זה אומר שאולי בעוד כעשור יתחילו להפציע על מסכינו עיבודים קולנועיים ל"מרי-לו" ו"אל תקרא לי שחור". מי יודע.

*#