אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

סופרת כבשים: איך הפכה ג'ודי פוסטר לאחת השחקניות הבררניות בהוליווד

20 שנה אחרי שכיכבה כסוכנת קלריס סטארלינג ב"שתיקת הכבשים", ממשיכה ג'ודי פוסטר להיות אחת השחקניות המסקרנות, האמיצות והבלתי מתפשרות על המסך הגדול. נטע אלכסנדר על אישה שיודעת לבחור תפקידים

תגובות

החיים יכולים להיות כל כך הפכפכים. תחשבו רגע על כל אותם אנשים מוכשרים שעשו טעות אחת קטנה – ושילמו עליה במשך חיים שלמים: הסוכן הספרותי שדחה את "הארי פוטר ואבן החכמים", המתופף המקורי של ה"ביטלס", וכל אותם שחקנים ושחקניות שדחו את תפקידי חייהם. קחו לדוגמה את מישל פייפר. ב-1991, לפני 20 שנה, הציעו לה לככב בדרמה פסיכולוגית אפלה וכתובה היטב. אחרי שהחליטה לדחות את התפקיד, פייפר הצעירה בוודאי אמרה לעצמה משהו בסגנון "נו באמת, איך בכלל מותחן על התעללות וקניבליזם יכול להיות להיט קופתי? עדיף לי לשחק ב'פרנקי וג'וני' עם הבחור המבטיח הזה, אל פאצ'ינו". ובכן, במבט לאחור "פרנקי וג'וני" התברר כקומדיה נשכחת במשקל נוצה, והוכחה ניצחת לכך שלמרות "אישה יפה", לא כל מה שגארי מרשל מביים הופך ללהיט. "שתיקת הכבשים", לעומת זאת, אותו מותחן אפל שפייפר החליטה להשאיר לג'ודי פוסטר, חוגג החודש 20 חורפים של פרסים, מאמרים, תעשייה של סרטי המשך ופולחן הערצה לקלריס סטארלינג, דמות נשית אחת שהיוותה השראה למיליוני צופות (וצופים) ברחבי העולם.                        

מצד שני, נראה שכך מתנהלים החיים בהוליווד. פוסטר עצמה, שהחלה לככב בפרסומות בגיל שלוש, והפכה עד מהרה לילדה-כוכבת ולמפרנסת היחידה של משפחתה החד-הורית, דחתה במהלך השנים לא מעט תפקידים נשיים מיתולוגיים. היא סירבה לגלם את הדמות הנשית ב"נדודי שינה בסיאטל"  (ואפשרה למג ראיין להתאהב בטום הנקס), וגם דחתה את ג'ון יוז פעמיים – בהתחלה כשהוא רצה ללהק אותה לתפקיד שגילמה מולי רינגוולד ב"מועדון ארוחת הבוקר", ומאוחר יותר כשהציע לה את התפקיד הראשי ב"יפה בוורוד" (שהלך, בסופו של דבר, לרינגוולד).

20 שנה אחרי תפקידה המיתולוגי כסוכנת FBI שמצליחה לדובב את הרוצח הקניבל חניבעל לקטר (אנתוני הופקינס), פוסטר עדיין מצליחה לשמור על רף גבוה מאוד של תסריטים אפלים, מלחיצים ומערערי מוסכמות. כמי שפרצה לתודעה בתור זונה בת 12 בתפקידה הבלתי נשכח ב"נהג מונית" (1976), נדמה שמאז היא לא הפסיקה לחפש תפקידים שיאתגרו אותה ואת צופיה. למרות גיחות ספורות למחוזות הקומדיה (עם Home for the Holidays שהיא עצמה ביימה ב-1995) ולתפקידי אורח ב"פרייזר" וב"משפחת סימפסון", פוסטר נמשכת לתפקידים קודרים כמו שג'וליה רוברטס נמשכת לקומדיות גרועות על העצמה נשית. אין עוד הרבה שחקניות בהוליווד ששיחקו באופן משכנע קורבן של אונס קבוצתי (ב"הנאשמים", שאף זיכה אותה באוסקר הראשון שלה), סוכנת FBI שמשחקת משחקים פסיכולוגיים סדיסטיים עם פסיכיאטר שאכל את קורבנותיו, אם חד-הורית שמנסה לגדל לבדה ילד גאון (ב"איש קטן ושמו טייט", סרט הביכורים של פוסטר כבמאית), צעירה שננטשה וגדלה ביער ומנסה להתרגל לציוויליזציה ("נל"), אמא ספק אובדנית-ספק חולת נפש (במותחן הקלסטרופובי  Filghtplan), שדרנית רדיו שיוצאת לנקום בגברים מזדמנים לאחר שחבורה אלימה תקפה אותה ואת בן זוגה – וזו רק רשימה חלקית.     

באופן טבעי, מי שיחפש יוכל למצוא את פוסטר בסרטים בינוניים – אבל לזכותה ייאמר שהיא מעולם לא כיכבה בסרט מביך. בהתאם, במשך שנים ארוכות היא התרחקה כמו מאש מעיתוני הרכילות ומהברנז'ה ההוליוודית ושמרה בקנאות על פרטיותה. הסלידה של פוסטר מפרסום נובעת, בין השאר, מטראומה קשה: בעת שלמדה לתואר הראשון בספרות באוניברסיטת ייל היוקרתית מעריץ אובססיבי שלה ניסה להתנקש בחייו של רונלד רייגן כדי להרשים אותה. אחרי שירה שישה קליעים ברייגן ופמלייתו, המעריץ אומנם נתפס ונשלח למוסד פסיכיאטרי לשארית חייו, אבל נדמה שהאירוע הותיר בפוסטר צלקת עמוקה.

גם בלי מעריצים פסיכוטיים חייה של פוסטר היו קודרים לא פחות מהסרטים שבהם היא בחרה להשתתף. אביה עזב את אמה שישה חודשים לפני שפוסטר נולדה, והיא נאלצה לפרנס את האם ואת שלושת אחיה הגדולים מגיל צעיר. אחיה, באדי פוסטר, פרסם ב-1997 ביוגרפיה מאוד לא מחמיאה שהכפישה את פוסטר וגרמה לה לכנות אותו במספר ראיונות "כאב הלב הגדול והמתמשך ביותר של אמי" ולנתק איתו את הקשר לחלוטין. במקביל, פוסטר ניהלה רומן של כ-15 שנים עם שותפתה לחיים, מפיקת הקולנוע סידני ברנרד, אבל יצאה מהארון רק ב-2007. חודשים מעטים לאחר שהכריזה בפומבי שברנרד היא בת זוגה, השתיים נפרדו ופוסטר החלה לצאת עם הכותבת המצליחה סינתיה מורת' (שכתבה, בין השאר, פרקים ל"רוזאן", "וויל וגרייס" והסדרה האיכותית והנועזת Tell Me You Love Me). הרומן בין השתיים הניע גל שמועות על כוונתה של ברנרד לתבוע משמרת על שני ילדיה של פוסטר, שזהותו של אביהם מעולם לא נחשפה. בינתיים השתיים מגדלות את הילדים ביחד, אבל המהפכים האישיים יכולים להסביר למה פוסטר מעולם לא היתה שחקנית עמוסה במונחים הוליוודים (במהלך רוב הקריירה הבוגרת שלה היא עשתה סרט כל שנה או שנתיים).

"אני שונאת חולשה מכל סוג", פוסטר אמרה בריאיון מ-1995, "לא אמרו לי לא לבכות כשהייתי קטנה, אבל הבנתי את זה לבד. אתה מבין לבד דברים כשאתה המפרנס היחיד במשפחה". אולי בזכות החינוך הנוקשה והלא סנטימנטלי שקיבלה פוסטר נמשכה תמיד לדמויות נשיות חריגות וחזקות. קצת כמו טילדה סווינסטון, שחקנית שמזוהה גם היא עם סרטים אפלים יחסית, הדמויות שפוסטר מגלמת תמיד נקלעות למצבים קיצוניים ומצליחות לצאת מהם בזכות שילוב של חוכמה, נחישות ובעיקר הרבה אומץ. באחד מסרטיה האחרונים, "האמיצה", פוסטר הצליחה לשרטט דיוקן מורכב של אישה שמאסה באימפוטנטיות של שלטון החוק בניו יורק ויוצאת למסע נקמה בכוחות עצמה. התסריט החכם (שנכתב על ידי מורת') נשא מסר רדיקלי למדי: במצב הנוכחי, לנשים אין ברירה אלא להשתמש באלימות. כשאדם לאדם זאב, נשים חייבות להיות זאבות. למעשה, מאז שגילמה קורבן של עולם הזנות האכזר ב"נהג מונית", פוסטר התעקשה לגלם נשים חזקות ועצמאיות שפועלות מחוץ לעולם הכללים הגברי. ב"הנאשמים" (1988), סרט שכלל סצנת אונס קשה ונועזת מאוד לזמנו, פוסטר גילמה את שרה טוביאס, צעירה שיוצאת לבילוי בבר שכונתי ונאנסת באכזריות על ידי שלושה גברים. בהמשך האנסים מנסים לעשות לטוביאס רצח אופי ולטעון שבגדיה הפרובוקטיביים והרגלי הסמים שלה "הזמינו" אקט מיני. פוסטר, שקטפה אוסקר ופרס גלובוס הזהב, על התפקיד, הצליחה להעביר מסר חד-משמעי נגד ניצול נשים בסרט הוליוודי לחלוטין.

לצד קריירת המשחק, פוסטר הקימה חברת הפקות עצמאית וביימה שלושה סרטים באורך מלא. סרטה האחרון, The Beaver, בכיכובו של חברה הקרוב מל גיבסון, הוא קומדיה שחורה על גבר בלתי מתפקד שמתחיל לתקשר עם סביבתו באמצעו בובת יד בצורת בונה. לפי הטריילר נראה כי מדובר בסרט שונה למדי מהקולנוע הקודר של פוסטר, אבל אפשר לסמוך עליה שיהיו בו נגיעות דרמטיות אפלות

בנובמבר הקרוב פוסטר תחגוג 50. כבר שני עשורים שהיא מדורגת כמעט בכל רשימה של "השחקניות הטובות ביותר בכל הזמנים" ו"התפקידים הנשיים הגדולים בקולנוע", ולאחרונה היא אמרה שהיא התעייפה ממשחק ומעדיפה לביים: "ככל שהזמן עובר, אני רוצה לגלם דמויות מבוגרות יותר. אני מפחדת להפוך למפלצת בוטוקס". לאור העשור האחרון, פוסטר יכולה להירגע. האיום הגדול ביותר על שחקניות הוליווד – להיהפך לפתטיות – הוא לא רלוונטי כלפיה. להפך, נדמה שעם השנים היא מרשה לעצמה לגלם (או לביים) דמויות שמשלבות פגיעות וחוזק, ולא קריקטורות הוליוודיות של "נשים חזקות". אין ספק שקלריס סטארלינג היתה גאה. 

*#