רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

כשהאינדי הופך למיינסטרים: מה קרה לפסטיבל סאנדאנס?

מה שהתחיל כאירוע לקולנוע עצמאי ואמנות שוליים, הפך בשנים האחרונות לעוד התפלגות של התעשייה ההוליוודית המשומנת. ישי קיצ'לס נזכר בבמאים שהתחילו את דרכם בפסטיבל של רוברט רדפורד

תגובות

באמצע שנות ה-80, כוכב הקולנוע הבלונדיני רוברט רדפורד, החליט שמה שחסר לו בחיים זה פסטיבל קולנוע. אז הוא השיג לו אחד כזה. לזכותו ייאמר שהפסטיבל, שזכה להיקרא "סאנדאנס", על שם הדמות הבלתי נשכחת שרדפורד גילם בסרט "קיד וקאסידי", הפך תוך כמה שנים לפסטיבל הקולנוע החשוב ביותר בארצות הברית. אט אט, הוא צבר מעמד כגורם מרכזי בהתהוותו של גל אדיר של סרטים אמריקאיים עצמאיים, שהופקו, על פי רוב, ללא מעורבותם של האולפנים ההוליוודיים.

סרטים אלה, שהצליחו לכבוש את המבקרים מצד אחד, ואת הקהל הרחב מצד שני, זכו עד מהרה להיקרא סרטי "אינדי". הם היו זולים, הם היו כנים, הם היו טרנדיים וחלק גדול מהם אפילו הוקרן בארץ. למשך תקופה קצרה ומזהירה, סימלו סרטים אלה את כל מה שהוליווד לא העזה לסמל. אבל אז, כשהאולפנים הבינו את הפוטנציאל העסקי שטמון בפלח השוק ה"איכותי", ופתחו חטיבות "עצמאיות" משל עצמם, החגיגה פחות או יותר נגמרה. במילים אחרות, נשארנו עם סרטים כמו "ג'ונו".

אני מגזים כמובן. כי למרות שהאינדי האמריקאי כפי שהכרנו אותו בימיו היפים, נלעס ונבלע על ידי האולפנים כבר לפני מספר שנים, ולמרות שבימינו רוב הסרטים העצמאיים שמופקים כלל אינם זוכים להיות מוקרנים בבתי הקולנוע (במקרה הטוב הם יוצאים ישר ל-VOD), האינדי עדיין איתנו ברוחו ובנשמתו. הוא אמנם כבר מזמן אינו עצמאי, אבל הוא יכול להתנחם בכך שהפך לתת ז'אנר הוליוודי לכל דבר. למעשה, הוא הפך לשם קוד ל"סרטים שזוכים במלא מועמדויות לאוסקר", ולחלק בלתי נפרד מהמכונה המשומנת. בסופו של דבר, ברוב המקרים (לא כולל "ג'ונו"), צריך להודות שהמכונה המשומנת מנפיקה סרטים ברמה גבוהה יותר בזכותו, ובזכות הבמאים, התסריטאים והשחקנים שלקחו בו חלק ו/או התחנכו על ברכיו.

בעונת פרסים הנוכחית, המגמה הזאת, של השתלטות השוליים על המרכז, בולטת באופן מיוחד. שכן כמה וכמה מהבמאים שעומדים מאחורי הסרטים המדוברים והמוצלחים ביותר של השנה, ושמייצגים כרגע את חוד החנית של הקולנוע האמריקאי, התחילו את דרכם בפסטיבל של רדפורד. אז, היה זה תור הזהב של האינדי, בסוף שנות ה-90  - תחילת שנות האלפיים. לכבוד מהדורת 2011 של פסטיבל סאנדאנס, שתיפתח מחר (חמישי), יהיה בהחלט מתגמל מבחינה רוחנית להיזכר בהם, ובסרטים ששמו אותם על המפה לראשונה.

הבמאי של המותחן הפסיכולוגי המצוין ברבור שחור הגיע לסאנדנס ב-1998 עם "פיי" - מותחן מלחיץ ועתיר מספרים ואותיות, אודות מתמטיקאי פרנואיד בשם מקס, שבונה מחשב-על, מגלה באמצעותו את סוד היקום ונרדף בשל כך על ידי גורמים שונים.

עם תקציב של 60,000 דולר, ואסתטיקת שחור-לבן אקספרסיוניסטית, שעירבבה בין "הקבינט של ד"ר קליגרי" ל-MTV, "פיי" הותיר את הצופים בסאנדנס המומים ומוכי בחילה. וגם חבר השופטים, שהחליט להעניק לארונופסקי את פרס הבימוי באותה שנה, כנראה התרשם ממה שראה.

סרט הנוכחי ועטור השבחים, "Rabbit Hole", אולי עוסק בהורים שבוכים על מות בנם בתאונת דרכים, אבל ב-2001, מיטשל דווקא היה בחור קליל שחיפש לצחוק ולהצחיק. לראיה, הסרט שאיתו כבש את סאנדאנס, "הדוויג והשארית העצבנית" – אופרת רוק שמחה, פרועה וחתרנית אודות פנקיסטית טרנס-סקסואלית חובבת גלאם ממזרח ברלין, שכותבת להיטי פופ פילופופיים בעלי שמות בלתי נשכחים דוגמת "You, Kant, Always Get What You Want".

מיטשל, שגם כיכב בתור הזאתי עם הזה, קטף את פרס התסריט. אם לא די בכך, "הדוויג" גם הוכתר כ"חביב הקהל" של הפסטיבל באותה שנה.

12 שנה לפני שהגישה לנו את הדרמה הקומית הילדים בסדר, שבה ג'וליאן מור ואנט בנינג מבקשות לעצמן כמה טיפות של מרק רואפלו, צ'ולודנקו הגיעה לסאנדנס עם דרמה לסבית אחרת, שהייתה משעשעת הרבה פחות, וסקסית הרבה יותר.

"משולש מצולם" הציג לצופים את אלי שידי (זאת מ"תקלה מופלאה"), כצלמת ג'אנקית שאוהבת ללבוש גופיות ולשכב עם נשים, ואת ראהדה מיצ'ל (זאת עם הנקודת חן), כצעירה רגישה שנופלת בקוריה הדביקים. פטרישיה קלרקסון הנפלאה (זאת מ"עמוק באדמה"), גילמה דרמה קווין שבאה לבחוש בקלחת ולייצר קתרזיס. צ'ולודנקו חזרה הביתה עם פרס התסריט. 

קשה להאמין שרק עשר שנים חלפו מאז שכריסטופר נולאן הופיע בחיינו עם מותחן הרצח המתעתע והגאוני "ממנטו". אבל רק עשר שנים חלפו מאז שכריסטופר נולאן הופיע בחיינו עם מותחן הרצח המתעתע והגאוני "ממנטו".

ליאונרד השכחן (גיא פירס המצויין) מנסה להבין מי הוא, מה הוא, ולמה הוא. כמו כולנו, פחות או יותר. רק שליאונרד עושה את זה ברוורס. ותוך כדי, גם מנסים להרוג אותו. הסרט קטף את פרס התסריט בפסטיבל של שנת 2000, ונולאן, שהספיק להתקדם קצת במעלה שרשרת המזון מאז (ולעשות בלוקבסטרים שאפתניים וחבל"זיים כמו "האביר האפל" ו"התחלה"), ממשיך לספר סיפורים מורכבים, בדרכים מקוריות. כמה לא הוליוודי מצידו.

הבמאי הצבעוני של פייטר, סרט האגרוף עם מארקי מרק וכריסטיאן בייל, הגיע לסאנדנס ב-1995, עם "Spanking the Monkey". מדובר בקומדיה צנועה וחסרת תקציב שעסקה בבחור צעיר, באמא השווה שלו, ובמתח האדיפלי שנבנה ביניהם במהלך חופשת קיץ שאותה הם מבלים לבדם. כמה פשוט, ככה מטריד.

למרות שעל הנייר אין שום דבר מצחיק בגילוי עריות (או באוננות כפייתית), הקהל שצפה בסרט במהלך הפסטיבל היה על הרצפה. עד כדי כך שהסרט הפרובוקטיבי, בלשון המעטה, נרכש להפצה, ואף זכה להיות "חביב הקהל" של הפסטיבל באותה שנה.

*#