רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

על כסא הבמאית: סופיה קופולה חוגגת את הנשיות

הזכייה של קת'רין ביגלו באוסקר, וההצלחות של ליסה צ'ולודנקו וג'ולי טיימור, היו יכולות לבשר על עידן חדש בקולנוע האמריקאי. למרות הכל, רק סופיה קופולה מצליחה לייצר בעקביות סרטים שחותרים תחת המיינסטרים

תגובות

גבר צעיר ונאה מזמין זוג חשפניות בלונדיניות ומבקש מהן לרקוד מולו בחדר מלון נובורשי. השתיים רוקדות בחושניות כשהן לבושות בשמלות ורודות וקצרצרות, אבל בניגוד לקלישאה ההוליוודית שאמורה להוביל לאורגיה סוערת - הגבר בוהה בהן באדישות מוחלטת. באותה מידה, הוא היה יכול לבהות בצבע מתבייש. הסצנה הזו, המופיעה בסרטה החדש של סופיה קופולה, אי שם, שעולה היום לאקרנים, היא דוגמה אופיינית לכל הדברים שהפכו את קופולה לאישה האמריקאית הראשונה שהיתה מועמדת בקטגוריית הבימוי באוסקר: היכולת לברוא אווירה של ניכור אורבני, ההתרכזות בחלל מוגדר (בית מלון ב"אבודים בטוקיו" ו"אי-שם", ארמון ב"מארי אנטואנט") וכמובן – האנטי-גיבור המדוכא והחלול שלא מצליח לחוש שום דבר מלבד אדישות קיומית, גם כאשר שתי בלונדיניות מהממות מבצעות את זממן בעמוד במרחק נגיעה ממנו. אי שם - מועדי הקרנה

בשנתיים האחרונות היה נדמה שמשהו משתנה בנוכחות הנשית בהוליווד: האוסקרים של קתרין ביגלו ומטען הכאב (שהותירו את בעלה לשעבר, ג'יימס קמרון, ללא אף פסלון חשוב) נראו כמו ניצחון פמיניסטי, ההצלחה היחסית של הילדים בסדר, סרטה של ליסה צ'ולודנקו בכיכובן של אנט בנינג וג'וליאן מור, עוררה תחושה שנזכה לעוד ייצוגים של לסביות בקולנוע, וג'ולי טיימור ("פרידה", "טיטוס") חזרה לקולנוע עם סרט רביעי שבו הגיבור הקלאסי של "הסערה" של שייקספיר הפך לגיבורה – מכשפה בכיכובה של הלן מירן.

אבל ההצלחות האלו עלולות להטעות. למעשה, למעט קופולה אין כמעט במאיות שהצליחו ליצור גוף עבודות מרשים ועקבי ולזכות להצלחה קופתית וביקורתית. מאז סרט הביכורים שלה, "חמש ילדות יפות" מ-1999, קופולה הקפידה להוציא סרט כל שלוש-ארבע שנים: "אבודים בטוקיו" ב-2003, "מארי אנטואנט" ב-2006 ו"אי-שם" ב-2010. אומנם גם טיימור הוציאה ארבעה סרטים בעשור האחרון ("טיטוס", "פרידה", "מעבר ליקום" ו"הסערה"), אבל הם היו לא אחידים ברמתם, והשניים האחרונים נקטלו לחלוטין על ידי המבקרים. קופולה, לעומת זאת, הפכה תוך עשור לסוג של "אוטר" – במאית עם טביעת אצבע ייחודית. במילים אחרות, כשאתם רואים סרט אווירה מלנכולי עם צילום מרהיב ומוקפד, עלילה מינימליסטית עד לא-קיימת וגיבורים על סף אובדן – רוב הסיכויים שאתם צופים בסרט של קופולה. בהתאם, שונאיה של קופולה מתלוננים על היעדרו של "סיפור" במובן הקולנועי הקלאסי, בעוד שאוהביה מתענגים על המסע החזותי ועל הסירוב להיכנע לקונוונציות קולנועיות.

ההישגים של קופולה, שקטפה בגיל 32 את האוסקר לתסריט הטוב ביותר על "אבודים בטוקיו", מרשימים עוד יותר בהתחשב בעובדה שהיא כותבת את כל סרטיה. בהתאם, לא קשה למצוא מוטיבים משותפים ודפוסים חוזרים שהפכו את קופולה לתופעה ייחודית בנוף ההוליוודי. לא תמצאו אצלה "הפי-אנד" במובן ההוליוודי הקלאסי (אלא אם כן התאבדות משפחתית יכולה להיכנס לקטגוריה), וגם לא עלילות רומנטיות מהזן הנפוץ בסרטי מיינסטרים. התאהבות או תשוקה יובילו תמיד לפרידה (כמו ב"אבודים בטוקיו") או טרגדיה ("חמש ילדות יפות"), המשפחה היא כר פורה לתסכולים, אלימות גלויה ומוסווית ופערי דורות והחברה הקפיטליסטית המערבית היא סוג של גיהינום מצופה זהב.

אבל, צפייה חוזרת בסרטיה של קופולה מעלה שהדברים מורכבים יותר. בתוך הייאוש הקיומי מבצבצים רגעי חסד קטנים. בתוך האדישות מתגלים איים של עניין, ואפילו מערכת יחסים עמומה בין שחקן מבוגר שבא לככב בפרסומת לוויסקי בטוקיו, וביןצעירה בלונדינית שנגררה לעיר בעקבות בעלה יכולה, להוליד רגעים קולנועיים שיעלו לחלוחית בעיניכם. בנוסף, בניגוד ל"במאי דיכאון" גברים כמו לארס פון-טרייר או דארן ארונופסקי, נדמה שקופולה לא לוקחת את עצמה יותר מדי ברצינות. קשה לומר שהסרטים שלה "מצחיקים", אבל יש לה הומור ייחודי שיכול לרגש ולשעשע דווקא מתוך אווירת הדיכאון הכללית.

כפי שמבקר הקולנוע האמריקאי רוג'ר איברט היטיב להגדיר, "קופולה היא במאית שרואה". ואכן, מעל לכל הסרטים של קופולה הם מפגן כוח של עיצוב, צילום ואופנה. "מארי אנטואנט" הוא ממתק עיניים של יותר משעתיים, וגם "אי-שם" מצולם בווירטואוזיות שהופכת את בית המלון "שאטו מארמונט" (Chateau Marmont) לחלל מורכב ומרתק.       

בניגוד לקתרין ביגלו, שגוללה ב"מטען הכאב" את סיפורם של חיילים אמריקאים בעיראק, הנושאים של קופולה יכולים להיחשב ל"נשיים" יותר: יחסי הורים-ילדים, התבגרות נשית, מיניות ומערכות יחסים. גם האובססיה שלה עם אופנה (במקביל לקולנוע, היא גם מעצבת מדי פעם לחברות שונות) עלולה להראות כתכונה נשית שמזוהה עם שטחיות. אבל, סירובה של קופולה להפנים וליישם את כללי המשחק ההוליוודים הגבריים בכל הנוגע לסיפור, עריכה, עיצוב דמויות ומסרים (שעוצבו, בין השאר, בטרילוגיית "הסנדק" המפורסמת של אביה, פרנסיס פורד קופולה) הוא דוגמה נדירה לאפשרויות הבלתי מוגבלות של נשים במאיות. דווקא ההתרחקות מהמיינסטרים, והנאמנות המוחלטת לסגנון אישי מובהק וויזואלי, הפכו אותה לבמאית שכדאי לעקוב אחריה.      בהתחשב בהצלחותיה הקודמות ובשושלת המשפחתית המפוארת שממנה הגיעה (בין השאר, היא אחייניתן של ניקולאס קייג' וג'ייסון שוורצמן, ומשפחתה זכתה באוסקר במשך שלושה דורות רצופים), אין זה מפתיע ש"אי-שם" התקבל בחמימות על ידי המבקרים. אומנם היו ביקורות שהתלוננו על העדר העלילה וטענו שקופולה מתחילה למחזר את עצמה, אבל מרבית המבקרים האמריקאים החמיאו לקופולה והמליצו לראות את הסרט.

ב-25 בינואר, כאשר המועמדים לאוסקר 2011 ייחשפו, נוכל לדעת האם קופולה זכתה למועמדות נוספות לפרס היוקרתי. בינתיים, נראה כי גם ללא פרסים היא כבר הפכה לבמאית מרתקת וייחודית שהצליחה להשתחרר מדפוסי בימוי קלאסיים (או "גבריים", איך שתרצו לקרוא להם), וליצור סגנון בלתי ניתן לחיקוי. בעולם שבו ניתן לספור את הבמאיות בהוליווד על כף יד אחת, מדובר בהישג מרשים בהחלט.  אי שם - מועדי הקרנה

*#