אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

יוסף שילוח: הקהל אהב, הממסד התעלם

הקהל אהב אותו בגלל הדמויות הקומיות, אבל הממסד חיבק אותו רק בגלל התפקידים הדרמטיים המאוחרים. יוסף שילוח ז"ל הוא גם סמל לפער ההולך וגדל בין צופי הקולנוע הישראלים ובין המבקרים והאקדמיה. אורון שמיר נזכר ונפרד

תגובות

אתמול נפרד עולם הקולנוע הישראלי מאחד האייקונים הגדולים שלו. יוסף שילוח הלך לעולמו אחרי מאבק ממושך במחלת הסרטן והוא בן 69. שילוח הותיר אחריו אישה ושלושה ילדים, אך גם עשרות רגעי קולנוע בלתי נשכחים, מן המצוטטים שביצירה המקומית. יותר מכל הייתה מזוהה עימו דמות הפרסי שהופיעה ב"משפחת צנעני" והלכה והתפחתה בסרטי אסקימו לימון (בעיקר “ספיחס” ו-”סבבה” אבל גם במוקדמים יותר) והגיעה לשיאה בתפקידו הקומי המוצלח מכולם – פארוק מן הסרט "אלכס חולה אהבה". אולם, קל להעריך את חשיבותן של קומדיות הקאלט הבורקסיות האלה בדיעבד. אך האם היה יוסף שילוח מחובק גם בזמן אמת? האם ייזכר גם בזכות תפקידיו הדרמתיים יותר, כמו למשל הפושע בסרט "השוטר אזולאי"? מבט מפוכח אל העבר מגלה שלא תמיד היו הדברים כפי שהם היום, רגע לאחר לכתו.יוסף שילוח הלך לעולמוהרגעים הגדולים של יוסף שילוחחברים נפרדים מיוסף שילוחהייתי רוצה לספר שכמו כולם, היכרותי הראשונה עם יוסף שילוח על המסך הייתה בשנות נעוריי ובאותם סרטי בורקס, בהם גילם את דמות הפרסי שלו. אבל האמת היא שזה לא נכון. הפעם הראשונה בה נחשפתי אל יוסף שילוח, לגמרי לא במודע, הייתה בגיל חד ספרתי, עת העניק את קולו לדמותו של אריק מ"רחוב סומסום". בנץ היה שלמה בראבא, למי שזוכר. רק אז הגיעו סרטי הבורקס, שנחשבו בזמנם לנחותים ועממיים מדי עבור מבקרי הסרטים והממסד בכלל. האם זכה שילוח בפרס אופיר מטעם האקדמיה הישראלית לקולנוע על גילום אותן דמויות אהובות שכולם מצטטים עד היום? לא. את פרס אופיר קיבל השחקן הנהדר על הופעתו בסרט "כיכר החלומות" משנת 2001, תקופה אחרת לגמרי. היו אלה סוף שנות ה-90 ותחילת האלפיים, שבהן חזר שילוח ארצה אחרי גלות מרצון ועבודה בחו"ל, אז השתתף בהפקות כגון "רמבו 3”. את הקאמבק המקומי שלו סימן סרטו של שמי זרחין "לילסדה" משנת 1995, שנחשב לאחד מתפקידיו הטובים ביותר. אך כאמור, ההערכה הביקורתית הניבה פרסים רק מספר שנים לאחר מכן.שילוח ב"אלכס חולה אהבה"

בשנתיים האחרונות זכה יוסף שילוח למספר מדהים של מחוות ופרסים על מפעל חיים, הן מצידה של האקדמיה הישראלית לקולנוע והן בפסטיבל ירושלים. החיבוק מן הממסד הגיע בשעה ששילוח נאבק באומץ במחלתו, בזמן שכולם ספרו את שעותיו ובזמן של לפחות שלושה אם לא ארבעה עשורים אחרי שיאו כקומיקאי. על הערכה בזכות תפקידים דרמטיים בסרטים כמו "הבית ברחוב שלוש" מתחילת שנות השבעים, למשל, אין מה לדבר. אבל לאחר שנפטר, או בתקופה בה קיצו התקרב, פתאום החלו כולם מכירים ומוקירים את גדולתו ותרומתו לתרבות הקולנוע בישראל. הסיבה לכך היא שאותם סרטי בורקס מסמלים את אחד הקרעים המשמעותיים ביחס בין קהל צופי הקולנוע, לבין המבקרים והממסד. מדובר בז'אנר שזכה לתהודה ביקורתית רק אחרי מותו. בתקופה בה מבקרים היללו את "הרגישות החדשה" אשר שאבה מן הקולנוע האירופאי, בתי הקולנוע היו מלאים בעם-ישראל שהגיע להיקרע מצחוק או לטבוע בדמעות של התרגשות. מדוע זה כך-כך מסובך לזהות גדולה בזמן אמת? אין לדעת. אבל ניתן לנסות ולעשות זאת, כלומר להביט באופן אובייקטיבי ככל שניתן, דווקא על התקופה הנוכחית.

ייתכן שאותו קרע בין הביקורת לבין הקהל נפער בשנית. חישבו למשל - מהו הסרט הישראלי הנצפה והאהוב של השנה? “זוהי סדום" כמובן, עם חצי מיליון רוכשי כרטיסים וכמות דומה של ביקורות קוטלות. הלהיט הישראלי הנוסף של 2010, דווקא מוכיח תמימות דעים בין הקהל והמבקרים. “פעם הייתי" של אבי נשר גרם למבקרי הקולנוע להתמוגג לא פחות מ-300 אלף הצופים שלו. אדיר מילר ומיה דגן כיכבו בטקס אופיר כשחקנים הראשיים, אבל האם אבי נשר היה מועמד לפרס הבמאי? לא. ממש כשם שהסרט לא זכה בתואר הסרט הטוב של השנה. גם "זוהי סדום" לא היה המנצח הגדול של הערב, כי אם "שליחותו של הממונה על משאבי אנוש". שבועות חלפו והסרט לא הצליח להתרומם בבתי הקולנוע, על אף ביקורות לא רעות והתווית של קראוד פליזר. אחר-כך הגיעו גם "הדקדוק הפנימי", עוד אהוב מבקרים שלא מיצה את הפוטנציאל שלו בקופות. אחריו הגיע הכישלון המהדהד של "המדריך למהפכה", סרט שרוב המבקרים הכתירו בתור "אהוב הקהל", אבל לא מצא מספיק קהל שיאהב אותו. אפילו "התגנבות יחידים", סרט של חביב הקהל דובר קוסאושווילי לא משך אנשים רבים אל האולמות.

אפשר להמשיך ולסיים עם "כלבת", הסרט הנוכחי שהיה אמור להיות להיט וכרגע מצליח מעל למצופה מן הז'אנר שלו, אבל מרגיש כמו אכזבה חלקית. הנקודה ברורה – ייתכן וזהו סופו של עידן בכל הנוגע לקונצנזוסים של טעם קולקטיבי. לסנכרון בין ביקורות מפרגנות, הצלחה בקופות וגיבוי מלוא החופן של פרסים מצד האקדמיה הישראלית לקולנוע. ואם אותה אקדמיה מעוניינת להיות רלוונטית ומחוברת באיזושהי רמה לקהל המממן אותה, היא מוכרחה להתחיל לשים לב לכאן ועכשיו, לטפוח על השכם למי שמגיע לו בזמן אמת. אחרת, תור הזהב של הקולנוע הישראלי מתקרב אל קיצו. ובעיקר בכדי שמקרים כמו ההכרה הכל-כך מאוחרת לה זכה יוסף שילוח, לא ישובו. כדי ששחקנים מוכשרים שכמותו יוכלו ליהנות מן התחושה שאוהבים אותם על מי שהם היום, לא על מה שהיו פעם ורק בדיעבד.

*#