שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

זהירות, אינטרנט: למה הקולנוע עדיין מפחד ממחשבים?

למרות שהאינטרנט כבר מזמן לא שייך לסוטים, דחויים או חנונים, בקולנוע הוא עדיין מוצג כעולם מוזר ומאיים. האם התסריטאים יודעים משהו שאנחנו לא, או שהם סתם מפחדים?

נטע אלכסנדר, עכבר העיר אונליין
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
נטע אלכסנדר, עכבר העיר אונליין

מתבגרת יפיפיה בת 14 מנהלת רומן וירטואלי עם נער בן גילה בשם '"צ'ארלי" ומחליטה שמדובר באהבת חייה. צעיר אמריקאי בן 24 מתיידד עם ילדת פלא בת שמונה דרך פייסבוק, ומתאהב מרחוק באחותה למחצה, זמרת צעירה בשם מייגן. ילד בן ארבע חולק את הפנטזיות המיניות שלו עם אישה וירטואלית וקובע להיפגש איתה בפארק כדי לממש אותן ביחד. לא צריך להיות שרלוק הומלס כדי לדעת איך כל אחד מהסיפורים האלו ייגמר. לפי הקולנוע העכשווי, כמעט כל מה שמתחיל באינטרנט נגמר בקומדיה של טעויות במקרה הטוב (כמו ב"יש לך דואר" או "אני, אתה וכל השאר") או בפרשיות מפוקפקות ומזעזעות במקרה הרע - והנפוץ יותר.קאטפיש - כל הפרטים שני סרטים שהופצו בשנה האחרונה – "אמון" של דיוויד שווימר (רוס מ"חברים") וקאטפיש של יניב ואריאל שולמן – הציגו את הרשת כגן עדן לסוטים, חריגים וסתם אנשים עם בעיות רגשיות קשות ונטייה לשקרנות כפייתית. הם גם הוכיחו שוב שגם אחרי יותר משני עשורים של אינטרנט הקולנוע עדיין מתקשה להעביר את המורכבות של העולם הווירטואלי והצורות המגוונות שבו הוא נוכח בחיינו.אורון שמיר לא מבין למה להפיץ עכשיו את "קאטפיש" בארץ. ביקורת

מה שלא מצטלם טוב - לא טוב מה לעשות - מסכים, מקלדות, אייפונים ושאר מכשירים שהפכו לחלק בלתי נפרד מההוויה המודרנית פשוט לא מצטלמים טוב. במאים ותסריטאים שוברים את הראש איך להפוך את העולם החדש לקולנועי יותר בלי שהמסך הגדול יראה כמו חדר צ'ט מתחילת שנות ה-90. הבעיה היא שקשה להיגמל מהפוטוגניות הקלאסית של "העולם הישן": איך בדיוק סופרמן אמור להחליף חליפה בגלימה ובגד גוף צמוד בלי תא טלפון? ואיך גיבורי אקשן אמורים לקבוע עם הנבלים בפינות חשוכות כשבכל סמטה צץ מישהו עם אייפון בוהק? וכמובן - למה שגיבורים היצ'קוקיים יבהו במשך שעות מהחלון האחורי שלהם אם יש להם גישה לצילומי האוויר של גוגל ולצ'אט-רולט? במילים אחרות, שימוש בטלפון חוגה פשוט יוצר יותר מתח מחיוג דרך מסך מגע, ומעטפות מקומטות עדיין נראות מסתוריות ומרתקות יותר ממיילים.מחשבים? זה בכלל לחנונים מהרווארד. "הרשת החברתית"

אז איך בכל זאת מציגים סיפור קולנועי שמתרחש בעולם וירטואלי? אחת המטפורות הויזואליות החזקות של העולם החדש הופיעה ב"רשת החברתית" של דיוויד פינצ'ר. בזמן שצוקרברג וחבריו המגה-חנונים עוסקים בתכנות, הם יושבים מול המחשב עם גב כפוף, זוג אוזניות ומבט חלול בעיניים. כפי שחבריהם מכנים אותם, הם "מחוברים". האינטרנט, לפי פינצ'ר, הוא עולם שיוצר יצורים אוטיסטים. לפי המסר הלא ממש מפתיע של "הרשת החברתית", בזמן שאתה "מחובר" – אתה למעשה "מנותק". בהתאם, כשצוקרברג לוחץ שוב ושוב על כפתור הריפרש בסצנת הסיום המטרידה, הוא מפגין ניתוק רגשי וחוסר יכולת ליצור קשרים חברתיים בעולם האמיתי.

אבל אוטיזם רגשי הוא רק סכנה אחת בעולם החדש. לפי "קאטפיש", שמשתמש בצילומי מסך רבים של אתרים כמו פייסבוק, גוגל ויוטיוב כדי לקדם את העלילה, האינטרנט מנקז אליו את כל נדכאי העולם. קשה להאמין שמישהו מהצופים הפוטנציאליים עדיין לא יודע איך הסרט נגמר (בהתחשב בכך שהוא הופץ בחו"ל לפני כשנה והוקרן ב"יס" לפני הפצתו המסחרית בקולנוע) – אבל אפילו לא חייבים להרוס את ההפתעה בשביל להגיד שבאינטרנט של הקולנוע - הדברים הם אף פעם לא כמו שהם נראים. כל קשר וירטואלי שהוצג בקולנוע בשני העשורים האחרונים הסתיים בחשיפה מטרידה ולעיתים מזעזעת של "האמת שמאחורי המסך".אינטרנט? עזבו, אין מה לחפש שם. "קאטפיש":

גם "אמון" של שווימר הוא סרט צפוי כמעט כמו רובוטריקים 3. הסיכוי שמשהו טוב ייצא מקשר וירטואלי בין ילדה תמימה ויפה (לינה ליברטו המעולה) ל"נער" בגילה דומה לסיכוי שיום אחד ג'יימס בונד ייכנס לבר ויזמין ערק. בקיצור – יש דברים שפשוט לא קורים בקולנוע.

לא חייב להיות מוסר השכל חוסר הפוטוגניות של האינטרנט והנטייה להשתמש ברשת בקומדיות רומנטיות או בסרטי מתח ואימה הפך אותה לקלישאה קולנועית, דווקא בנקודה בזמן שבה היא הדבר המגוון ביותר בנמצא. אחד הסרטים שדווקא הצליחו להימלט מהייצוג הסטריאוטיפי של העולם הווירטואלי הוא "אני, אתה וכל השאר" של אמנית הוידיאו מירנדה ג'ולי (2005). בסרט הביכורים של ג'ולי ילד בן ארבע בשם רובי (ברנדון רדקליף) מתחיל להתכתב עם אישה בצ'ט וחולק איתה פנטזיה מינית שמערבת צרכים. בזמן שרובי רואה בבקשתו דרך תמימה ומקורית ליצירת קשר אנושי, השותפה הוירטואלית שלו מספרת שהוא "מחרמן אותה" ומציעה לו להיפגש בפארק. בסצנת הסיום של הסרט רובי מגיע למקום הפגישה ומוצא שם אוצרת אמנות מתוסכלת ואנטיפאטית שמתקשה להאמין שהיא חשפה את הפנטזיות שלה מול ילד מתולתל בן ארבע. במקום להפוך את המפגש לסיוט פדופילי מהסוג הגרוע ביותר, ג'ולי מביימת את הסצנה ברגישות ומציגה את האינטרנט כמקום שמאפשר לאנשים עם פחדים וחסמים רגשיים להיות כנים ופגיעים מול אדם אחר. במקום גיהנום, האינטרנט ב"אני, אתה וכל השאר" הוא סוג של גן עדן טכנולוגי שיש לו פוטנציאל לחסד אנושי.האינטרנט הזה מלא בבני אדם. "אני, אתה וכל השאר":

אבל ג'ולי היא היוצאת מן הכלל שמעידה על הכלל. "אמון", "קאטפיש" ואף "הרשת החברתית" מזכירים שלפי הקולנוע, האינטרנט עדיין מאוכלס בפדופילים, סוטים ואנשים נכים רגשית. בעשורים הבאים קולנועים ידרשו להתמודד עם האתגר הכפול של העולם הווירטואלי: איך לצלם באופן מרתק עולם שבו מרבית התקשורת נעשית על גבי מסכים ואיך להציג את העולם הזה על כל מורכבותו בלי ליפול לקלישאה של סרטי אימה. נכון שתמיד אפשר להימלט לדרמות תקופתיות של העולם הפרה-דיגיטלי (מ"ג'יין אייר" עד "מד מן"), אבל אולי עדיף לחשוב מחדש איך אפשר לאתגר את הצופים ולגרום להם לבחון באופן ביקורתי את התנהלותם בעולם שבו מספר הלייקים בפייסבוק או מספר המעגלים בגוגל פלוס הופכת להיות חזות הכל.קאטפיש - כל הפרטים

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ