רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אתמול בפסטיבל ירושלים: מה שיאיר לפיד לא סיפר לכם

המתקפה של יאיר לפיד נגד "אודם" התבררה כלא מבוססת ולא קשורה למתרחש בסרט, "השוטר" נוגע בנושאים מרתקים אבל טובע באמנותיות של עצמו וההפתעה הגדולה של הפסטיבל בכלל מגיעה מסרט קטן על חברת קיבוץ קשישה

תגובות

לאחר מה שנקרא סוף שבוע ארוך, הוצגו בפסטיבל הקולנוע ירושלים 2011 חמישה מתוך אחד עשר הסרטים הישראלים המתמודדים בתחרות העלילתית. זמן טוב לסכם כמחצית מן היבול השנתי, ללא ניסיון למצוא קשר ביניהם או לדוג תימות שחוזרות על עצמן. אלא אם ההקשרים פשוט מתבקשים.פסטיבל הקולנוע ירושלים 2011 - כל הפרטים

סוף השבוע הראשון של הפסטיבל: הניצחון הגדול של בלה טארערב הפתיחה של הפסטיבל: האכזבה של "סופר 8"המתחרה הראשון של השנה היה הסרט "אודם", שאל הצפייה בו לא הגעתי נקי - מצד שני, כמעט אף אחד לא. עוד בטרם ראה מישהו ולו פריים אחד מסרטו השני של יהונתן סגל ("קשר עיר"), יאיר לפיד כבר השמיץ אותו כעוכר ישראל ואף סיפק ספוילר וטען כי חיילים ישראלים אונסים בו נערות פלסטיניות. לאחר הצפייה בסרט, ומבלי לעשות כמוהו, אני יכול רק להגיד שהוא טעה והטעה. אם תעצרו את נשימתכם בציפייה לסצינה הזו לאורך כל הסרט, תמותו מחוסר חמצן.יהונתן סגל: "תגובת השרשרת נגד הסרט שלי גובלת במקארתיזם""אודם" בכלל מגולל את סיפורן של שתי נשים פלסטיניות, לשעבר מרמאללה וכעת מלונדון, חברות ילדות שהזמן הפריד ביניהן. לארה (קלרה חורי) נשואה לבעל משעמם ובוגדני ומגדלת את בנם המשותף, מעמידה פנים שהיא חיה את חייה. בוקר בהיר אחד נוחתת אצלה אינאם (נטלי עטיה) ומרגע זה מתחיל לזגזג הסרט בין שלוש נקודות זמן שונות – לונדון של עכשיו והיום בו באה אינאם לבקר את לארה, לונדון של פעם אליה רק הגיעו שתי החברות ורמאללה של ילדותן. ההווה מצולם דרך פילטר אפרפר המעניק תחושת קדרות ומחנק, בעוד העבר בהיר וצבעוני יותר, גם אם הוא מכיל לא מעט אופל וסודות חשוכים.

סודות ושקרים, אלא מה. "אודם"באופן אישי, היה לי מעט קשה עם שני אלמנטים עיקריים. האחד הוא העובדה ששפת הדיבור העיקרית בסרט היא אנגלית. כן, גם שתי החברות הותיקות מרמאללה משוחחות ביניהן בעגה לונדונית מצוחצחת. יש לכך צידוק עלילתי, אבל זה פשוט לא נדבק ומרגיש מאולץ, מוציא מריכוז. הדבר השני הוא אופן עיצוב הדמויות והתפתחותן. בשלב מוקדם מאוד של הסרט, הצופה לומד כי לארה הפכה לבריטית קפוצת ישבן, מניפולטיבית, אלכוהוליסטית, מתה מבפנים. בזמן שאינאם מוצגת כשקרנית כפייתית, אימפולסיבית, עטופה באנרגיה שלילית. איך אני אמור בדיוק לחבב את שתי הנשים האלה, או להתעניין בגורלן? העובדה שבמהלך הסרט אנו למדים עוד על עברן של הדמויות, אינה משנה הרבה כאשר הקשר הבסיסי בין צופה לדמות רעוע כבר מן הפתיחה. ברם, לאחר שהסרט נוטש את מסלול ההמראה ומקפל גלגלים, מתפתחת דרמה חזקה בהחלט. אבל דווקא העובדה שסיפור התבגרותן של הנערות מעניין יותר ממצבן הנוכחי, כאשר שתיהן כבר מדוכאות מן החיים בלונדון האפרורית, מדגיש את הפספוס הגדול. הייתי שמח לראות סרט שלם בכיכובן של מורן רוזנבלט וזיו וינר, המגלמות את הגרסאות הצעירות של לארה ואינאם. כן, אפילו אם הייתה בו הסצינה הזו שבה חיילים ישראלים מנסים להתחיל איתן באגרסיביות ואז קורה מה שקורה. קצת תזוזות לא נוחות בכסא וזה עובר. אפשר לחשוב שזה הסרט הישראלי הראשון שיש לו מה להגיד נגד הכיבוש, ועוד כל כך בקטנה.דבר אחד בטוח - לצלם יודעים פה "אחותי היפה" הוא סרטו השני של הבמאי/תסריטאי מרקו כרמל ("הסודות של מישל") והסרט השני בתחרות הישראלית שרק חצי מהזמן דיברו בו עברית. זהו סיפורה של משפחה מרוקאית עתירת סכסוכים ואמוציות, עם נגיעות מיסטיות לכל אורכו. ראמה (אוולין הגואל) לא מוכנה לדבר עם אחותה מרי (ריימונד אמסלם) מאז שבגדה בכבוד המשפחה ובחרה לה בן זוג ממוצא ערבי. גם כאשר מרי גוססת, ליבה של אחותה לא יוצא אליה. גם בבית המצב לא מזהיר – בעלה (משה איבגי) חובב זונות ובנה הצעיר (איתי תורג'מן) מספק חומרים פורנוגרפיים לכל תושבי השכונה. המין והזוהמה מקיפים את ראמה מכל עבר, אבל היא רק מוציאה את תסכוליה בשיחות נפש עם קיר בסלון ביתה.

מבחינת קולנוע נטו, מדובר בסרט אדיר. גיורא ביח שב ומוכיח שהוא כרגע הצלם הטוב ביותר בארץ, עם קומפוזיציות מפתיעות והטמעה מושלמת של האלמנטיים העל-טבעיים בתוך עולמן הדל והרעוע של הדמויות. הפסקול המופלא של אבי בללי משלים את החיבור בין הסאונד והתמונה, עד כי ברגעים מסויימים האגדה והמסורת קמים לחיים מול עיניי הצופים. שאפו ענק לבמאי על האומץ להתמקד דווקא במיסטי, ברוחני ובמידה מסויימת גם בקונפליקט בין המסורת, הפרימטיבית כהגדרת חלק מן הדמויות, לבין המציאות הנוכחית. כל סרט ישראלי שיישלב בתוכו פנטזיה, מיד זוכה אצלי לכבוד. במיוחד אם כמו ב"שבע דקות בגן עדן", מופיעה בו גם ריימונד אמסלם, ששוב לא מאפשרת להוריד את העיניים ממנה.

מבחינה רגשית, הייתה לי צפייה מתישה ומייאשת. כיצד מתחברים אל האנשים הכל-כך קיצוניים האלה? קצת כמו בסרטים של פדרו אלמודובר, שריר הלב שלי נאטם כבר בחלק הראשון של הסרט, בגלל הפגזה כבדה מדי של ארטילריה רגשית ומתייפחת. עודף המלודרמטיות – המזכיר סרט מצרי בגודש, בשפת הדיבור השולטת ובעיקר בקלות בה הדרמה נבנית ומתמוססת לסירוגין – זרק אותי לגמרי מתוך הסרט ומנע ממני לעשות כל דבר מלבד להתרשם ממנו, בקרירות. אם כי יש לציין כי נדמה שהייתי היחידי באולם שלא צחק, או הזיל דמעה.

אנרכיסטים נגד השוטר את הערב סיימתי עם "השוטר", סרט הביכורים של נדב לפיד. ראשית, שמחתי עד מאוד לשמוע רק עברית, לראשונה בתחרות הישראלית. גם אם מדובר בעברית שלעיתים חורגת משפת הדיבור היומיומית, נשמעת כדקלום או פשוט לא אמינה אף לרגע.

המערכה הראשונה בונה בפנינו את דמותו של ירון (יפתח קליין המעולה), שוטר ביחידה ללוחמה בטירור של מחוז ירושלים וגבר-גבר רציני. הבמאי דואג לצלם את גופו, אליו מתייחס ירון כאל מקדש, מכל זווית אפשרית. המפגשים שלו עם חבריו ליחידה חושפים חבורה של קופי אדם, המתקשרים זה עם זה בצ'פחות אלימות ומשחקי ילדים הדורשים יכולות גופניות גבוהות. מולו ניצבת אשתו ההרה, העגולה והרכה יותר, אשר עומדת ללדת בכל יום. המערכה הבאה פורשת בפנינו את סיפורה של קבוצת נערים אנרכיסטיים, בני עשירים החולמים על מהפכה אלימה והתעוררות של החברה הישראלית מן התרדמת בה היא שרויה. הם מתכננים פעולת טרור ומערכת היחסים ביניהם מגובה ביצרים ובמשולש רומנטי בין מנהיג הקבוצה (מיכאל אלוני), הנגרר (מיכאל מושונוב) והמשוררת הרדיקלית (יערה פלציג). במערכה האחרונה, כפי שודאי תוכלו לנחש, יתנגשו כל הדמויות הללו אלה באלה.אקדח שצפוי לירות במערכה האחרונה. "השוטר"

ראשית, צריך לציין שמדובר בסרט ארט-האוס לכל דבר ועניין. מתוקף הדברים, מדובר בסרט שהוא קודם כל אמנותי ורק אחר-כך מנסה לתקשר עם הקהל, תוך שהוא דורש מלאי בלתי מוגבל של ריכוז. ייתכן ולא הייתי מספיק מרוכז בשעה מאוחרת ולאחר צריכה של שלושה סרטים, אבל התובענות של הסרט הכריעה אותי. יש בו רעיונות תסריטאיים יפים וגם ניצוצות מלהיבים של בימוי וצילום, אבל אלו אינם מתגבשים לכדי יצירה שלמה ואחידה. עם זאת, יש בי הרגשה כי ככל שיעבור זמן כך אבין את הסרט בצורה צלולה יותר והחיבה המסויימת אל התעוזה שבו תגדל בתוכי. אין מדובר בסרט ששיפוט מהיר עושה עימו חסד. ואתם יודעים מה? אני לא אתפלא על שום פרס שייקח בפסטיבל. גם את הגדול.

בכל הנוגע לפן הטכני, יהיה זה לא הוגן להשוות בין "אחותי" לסרט הזה. ניתן לומר כי הוא אינו עשוי בסטנדרטים אליהם הרגיל אותנו הקולנוע הישראלי של השנים האחרונות. מצד שני, להט העשייה של הבמאי/תסריטאי להנציח את סיפורה של משפחתו, הוא שהוביל כנראה ליצירת הסרט הזה. התשוקה הזו ניכרת היטב בתוצר הסופי. בתור מישהו שבמקרה שוחח עם נוטריקה בשלבים שבהם עדיין לא זכה לתמיכת קרן הקולנוע הישראלי והמפיקים משה וליאון אדרי, נראה היה שבוער בו לעשות את הסרט הזה ויהי מה. אז טוב שעשה זאת.

מבחינת סגנון קולנועי, מרבה הבמאית להשתמש בלונג-שוטים, תוך שהיא מציבה את הגיבורה שלה בעולם המוכר לה והמתבהר אט-אט (אט) לנו הצופים. כך מתגלה שהרבה מאוד עצים גדלו עקומים בקיבוץ הזה, המסמל בעצם איזה מין קיבוץ-על באמצעות ירוק העד שלו. בכלל, הכמות והאיכות של הגוון הירוק בסרט הזה מיד עושה טוב על הלב ומעלה את השאלה – איך זה שהקיבוץ כרעיון קמל ונובל בזמן שכל הצמחים בו גדלים פרא וזקוקים לגיזום? ההתוודעות ההדרגתית והעדינה אל אורח חייה הקבוע של חנה מחד ואל תהליך ההתפוררות של הקיבוץ ושל כל חבריו הישישים מאידך, מציגה אותה כסלע איתן העומד במקומו בזמן מפולת הרסנית. הזיקנה מזמן לא נראתה כל-כך מפוארת וחסרת תכלית בעת ובעונה אחת. תענוג קולנועי של ממש ונכון לעכשיו גם הפייבוריט שלי בתחרות.פסטיבל הקולנוע ירושלים 2011 - כל הפרטים

*#