רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ורודים מבושה: הוליווד עדיין מתנצלת על דמויות גאות

נכון, שון פן קיבל אוסקר על "מילק" ו"הילדים בסדר" היה להיט לא קטן, אבל לקולנוע האמריקאי עוד יש דרך ארוכה לעבור עד שהוא ילמד להציג הומואים ולסביות בצורה שמתקמדת גם בתכונות נוספות של הדמויות הללו

תגובות

"אף פעם אל תפתחי בהתנצלות" אומרת ניק (אנט בנינג) לביתה באחת השורות הראשונות של להיט האינדי "הילדים בסדר". הסרט, המציב במרכזו שתי אמהות חד-מיניות, אמנם נעשה במסגרת עצמאית אבל חובק על ידי המיינסטרים ההוליוודי, והוא אכן לא מתנצל. אבל דרך ארוכה עברה הוליווד מאז שהחביאה את ההומוסקסואליות מתחת לשטיח במחסן הכי נעול בסביבה ועד שהפסיקה להתנצל ושיבצה דמויות גאות לקומדיות קיץ כמו "רעם טרופי" ואת השחקנים שמגלמים אותם לרשימות האוסקר.

השמרנות האמריקנית וחוק הצנזורה הקולנועית – הידוע כקוד הייז - שלט בהוליווד מ1930 עד 1968 ופעל נחרצות כדי לפסול כל דבר שנגע במיניות, מנעו מהתעסקות בנושא החד-מיני להגיע לקולנוע המיינסטרימי. יוצרי הקולנוע נאלצו ללכת על קצות האצבעות כדי להצליח להביא דמויות בעלי זהות מינית מעורפלת, וגם זה בדרך כלל כדי שאלו יפגשו בסיום טראגי. סדקים בחומות הצנזורה נראו בדמותה האיקונית של מרלין דטריך בבגדי גבר ב"מרוקו" וכמובן בקומדיה  החתרנית משנת 1959, "חמים וטעים" - שמשפט הסיום שלה, "אף אחד לא מושלם" - הנאמר מפי מיליונר קשיש שמגלה שאהובתו היא בעצם גבר בתחפושת, היה כמו סטירה בפניה של השמרנות ההוליוודית. החוצפה של הסרט והאהדה לכוכביו הפכה את סרטו של בילי ויילדר לאחת הקומדיות המפורסמות של הקולנוע.להודות בחסרונות. "חמים וטעים":

המהפכה המינית שהתרחשה בחברה האמריקאית בסוף שנות השישים חלחלה, כמובן, גם לקולנוע. לראשונה נראו סרטים בהם דמות גאה יכולה אפילו להעביר סרט שלם ולהישאר בחיים: אחת מהדמויות פורצות הדרך הייתה של אל פאצ'ינו בסרטו של סידני לומט "אחר צהריים של פורענות" - שבלט לצד איכויותיו הקולנועיות גם ביחס האגבי לנטיה המינית של הגיבור. הסרט, שהיה מבוסס על סיפור אמיתי, סיפר על בחור צעיר ששודד בנק כדי לממן לחברו ניתוח לשינוי מין. פאצ'ינו, ומי שגילם את מאהבו - כריס סרנדון - הועמדו באותה השנה לאוסקר.ארבע שנים לאחר מכן, קבוצות גאות כבר התאגדו כדי לעצור את צילומי הסרט "שוטטות", ובכך נרשמה המחאה הראשונה נגד ייצוג שלילי של הומוסקסואליות בקולנוע. הידיעות על צילומי סרט של וויליאם פרידקין, העוסק בשוטר (אל פאצ'ינו - שוב) שחודר אל סצינת הסאדו-מאזו בניו יורק כדי לעצור רוצח סדרתי ועל הדרך מציג תמונה עגומה למדי של חיים חד-מיניים, הציתה זעם גדול בקרב הקהילה ורבים הפגינו על סט הצילומים, ניסו לשבש את מהלך ההפקה ולאחר מכן גם מחו מול בתי הקולנוע שהציגו את הסרט. המחאה לא הצליחה לחלוטין. הסרט הושלם ועל אף ביקורות אכזריות הצליח במידת מה. פאצ'ינו התנצל. מחאה דומה תירשם גם בשנות התשעים בעקבות "אינסטינקט בסיסי".רגע, בואו נהיה רציניים

אבל הפריצה הגדולה הבאה של הומוסקסואליות למיינסטרים הייתה ב-1993. טום הנקס, אז עדיין שחקן קומי המזוהה עם אמריקאיות התמימה נוסח "ביג" החליט לשבור תדמית ולעשות מעשה שיכול היה להיחשב כהתאבדות מקצועית: הוא לקח אל עצמו את התפקיד של אנדרו בקט, דמותו האמיתית של עורך דין התובע את מעסיקיו בעקבות פיטוריו רק בשל היותו הומוסקסואל וחולה איידס. "פילדלפיה" היה להצלחה גדולה, שיר הנושא שלו - "רחובות פילדלפיה" של ברוס ספרינגסטין - הפך ללהיט גם הוא, הנקס, שהפך לאחד מהשחקנים המוערכים והאמיצים של שנות התשעים,זכה באוסקר ראשון, והעיקר - לקדמת הפריים הגיע ההומו שאינו מתנצל על מי שהוא, ולא מתכוון לתת לחברה לדרוס אותו. "פילדלפיה" פתח דלת להפקות ניינטיז כמו "כלוב העליזים", "אלים ומפלצות" ו"בנים אינם בוכים".תשכחו מ"ג'ו נגד הוולקנו". טום הנקס ב"פילדלפיה":

כהמשך ישיר - ואולי כהתפתחות מקבילה - מחוץ לגבולות הוליווד קם "הקולנוע הקווירי החדש" (הגדרה של בי. רובי ריץ' במגזין "סייטס אנד סאונד"). יוצרי קולנוע אמריקאיים צעירים התעסקו באופן חופשי ולא אפולוגטי בנושאים כמו הומוסקסואליות, ניכור ואיידס - בהם גרג אראקי, גאס ואן סאנט (שאחר כך הצטיין בקרוס-אובר למיינסטרים) וטוד היינס.  אך על אף הקידמה היחסית של התקופה, הוליווד עדיין לא ידעה איך לטבול בתוך המים החדשים. סרטים רבים המבוססים על רבי מכר שהומוסקסואליות תפסה בהם חלק משמעותי – "עגבניות ירוקות מטוגנות", "ראיון עם הערפד", "הכשרון של מר ריפלי" – הפכו לסרטים מצויינים אך סטריליים ולטנטיים ששיחקו משחק כפול בין מה שהם מראים ומה שהם מדברים עליו.

סצינה שהשתעשעה עם הלטנטיות במיינסטרים, למשל, הופיעה בסרט האקשן המשובח של בריאן סינגר "אקס מן 2". בסצינה בה בובי דרייק המתבגר מושיב את משפחתו בסלון כדי להתוודות בפניהם שהוא מוטנט, הוא לא מוצא את המילים איך לספר להוריו על הסוד שהוא מסתיר מהם ואז אחרי שהוא מפגין את כוחותיו, עיניה של אימו מתמלאות דמעות וכל מה שהיא יכולה להגיד זה "תגיד, בובי, ניסית פעם... לא להיות מוטנט?"

כיום בזמן שהפריים-טיים בטלוויזיה כבר התבגר מעבר לשלב הבושה, וקשה להיתקל בסדרה אמריקנית שלא מעמידה דמות גאה כחלק מהאנסמבל שלה ("גלי", "האנטומיה של גריי", "מד מן", "הסמוייה"), הקולנוע ההוליוודי והקהל בעקבותיו, עדיין לא השלימו מהפך לחלוטין. הומוסקסואליות היא עדיין נושא שהטיפול בו נדיר ומעטות הדמויות הגאות שסוחבות על גבן סרטים מבית היוצר של האולפנים הגדולים. ועם זאת, סרטים חדשים שמתבשלים בהוליווד ועתידים לצאת בשנה הבאה, כמו "נערה עם קעקוע דרקון" של דיוויד פינצ'ר ו"ג'יי. אדגר" של קלינט איסטווד ממשיכים בקו הליברלי של ייצוג אמין ומורכב של דמות ראשית גם מעבר להיותה חד-מינית.

*#