אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אזהרת מסע: הקולנוע הישראלי מטייל בחו"ל

בן (מוקי), גיבור "ז'ה טאם איי לאב יו טרמינל", אולי לא יחזור עם ברז בתיק מהביקור שלו בפראג, אבל גם הוא חלק משרשרת של גיבורי קולנוע ישראלים שיצאו לטייל בחו"ל - והביכו את כולנו בהתנהגות שלהם

תגובות

נאמר לא פעם שמה שקורה בחו"ל נשאר בחו"ל. למרות שלא בטוח שככה ירגישו גם הנבגדים והנבגדות, אבל אם להאמין לקולנוע, מסתבר שבעודם שבויים בקסם הבינלאומי, גברים ונשים מרשים לעצמם להיכנס למערכות יחסים רומנטיות מהורהרות. זהו המצב בז'טאם איי לאב יו טרמינל (הקשר למאיר אריאל קלוש ולא מובן) של דני מנקין, בו משחק המוזיקאי מוקי את בן, צעיר מהורהר, חיוור ופאסיבי, העומד להציע נישואין לחברתו הניו-יורקית, אמילי. אבל במטוס מתל אביב הוא פוגש את אמה הבריטית האקטיבית. והשניים נתקעים ומחכים לטיסת קונקשן בפראג, בעודם יוצאים למסע תיירותי ברחבי העיר – מעין גרסה ישראלית (חו"לית) ל"לפני הזריחה" ו"לפני השקיעה" של ריצ'רד לינקלייטר.ז'טאם איי לאב יו טרמינל - מועדי הקרנה

כיוון שהחיבור הרומנטי בין השניים מאולץ במיוחד, נאלץ הסרט לשלוח אותם לחוויות תיירותיות "מגבשות": פארקים, חיי לילה וביקור אצל קרובת משפחה רחוקה של בן, המוצגת כפרימיטיבית לא דוברת אנגלית, שמכינה להם אוכל מקומי בעוד השניים צוחקים על חשבונה – בקיצור, ההוכחה העצמית חייבת לבוא על חשבון המזרח-אירופאי ש"מארח" אותם בארצו, במיוחד כאשר מדובר בגיבור בנאלי חסר חוש שדרה המסתובב בעיר שהיא יפה ותו לא.אנגלית עם מבטא כבד. "ז'טאם איי לאב יו טרמינל":

יש לדחות הצעות מפתות (מתנות, בילוי) בלתי צפויות המיקום אליו מגיעים הגיבורים בסרטי הנסיעות הוא דמות בפני עצמה ולא רק רקע לסרט. בברלין, למשל, אפשר לצבוע את הסרט בקונטקסט פוליטי, כמו ב"זרים" של גיא נתיב וארז תדמור, המתאר רומן בין אייל (לירון לבו) ורנה (הפלסטינאית לובנה אזאבל, המככבת בהאישה ששרה). השניים מחליפים בטעות את המטענים שלהם, תירוץ תסריטאי שגורם להם להתקרב אינטימית. אחרי שישה ימים סוערים נפרדות דרכיהם, אך אייל ממשיך לחזר במרץ אחר רנה שחיה בפריז – וכך, על רקע הלאומיות שקוראת לו לחזור ארצה (צו מילואים הנוחת עם פריצת מלחמת לבנון השנייה – עוד טיול לחו"ל, מסוג קצת שונה) מחליט אייל ללכת עם הליברליזם, היישר אל פריז, בירת הליברליזם, שהיא גם עיר האורות והרומנטיקה, כמובן. הסימבוליזם ברור.את מה שהעיר לא תעשה, התסריט יכריח אותה לעשות. "זרים":

פריז היא בכלל מכונה לייצור מתח מיני מאולץ. "פגישה עיוורת" של חיים בוזגלו היה בעצם סרט פרסומת ארוך, אפילו עם קאסט של דוגמנית: שירז טל כצעירה תל אביבית המקבלת גלויות אנונימיות, צילומי זירוקס של עירום גברי וכרטיס טיסה לפריז, שם היא פוגשת בדוגמן העבר ירון פינק (מי? בדיוק). המימוש המיני הזה לא יכול להתקיים בישראל הקיבוצית: הוא יכול אולי להגיע אליה, אבל בשביל להפוך אותו ללוהט ואקזוטי, צריך לעלות על מטוס. כל הסשן הרומנטי הפלקטי הזה הוא פיצ'ר שלם שכולו גלויה פריזאית אחת, בה הרקע הופך למרכז והפגישה העיוורת נסוגה לרקע.

הודו, לעומת זאת, מעירה את העניין הרוחני – שגם הוא, כמובן, מחלחל בעיקר בשביל לפתות זוגות להיפטר מהמונוגמיה. כך ב"השיבה מהודו" של מנחם גולן, ד"ר בן רובין (אקי אבני), "הרופא הטוב ביותר בישראל" (כך מסתבר), נוסע ליעד המועדף על חיילים משוחררים על מנת לטפל בעינת החולה (אורלי פרל) תוך כדי שהוא מתפתה לאימה, דורי (ריקי גל). כל האקזוטיקה העומדת לעין, הריחות והתבלינים, זורקת את השניים היישר למיטה. אחרי הפרידה מגיע בן, כמובן, להתגלות רוחנית, בתהליך של חיפוש עצמי ששיאו הוא גילוח ראשו לקרחת נוסח הנזירים הבודהיסטים. אגב, אסי דיין, שמשחק בסרט את אייב, בעלה המקורנן של דורי, אמר ש"בשביל לעשות סרטים כל כך נוראיים צריך כישרון". גם להבין שהשתתפת באחד כזה הוא סוג של התגלות רוחנית.כל שטות ניו-אייג' שאפשר לדמיין בסרט אחד. "השיבה מהודו":לא רצוי להבליט את זהותכם הישראלית (בלבוש, בציוד, בהתנהגות) בעבר, התייר הישראלי התקבל באהבה במסעותיו מעבר לים – בעיקר בארצות הברית. מעבר לחיבוק החם והמרחם על הפגיעה מן השואה, עבור האמריקאים, הציונות הייתה מעין אחות קטנה לפטריוטיזם שלהם, צה"ל קיבל משנה הירואית בזכות המלחמה נגד צבאות ערב – וכך קרה שבשנות השבעים ישראלים רבים העתיקו את מגוריהם לשם.כזה הוא גם לופו אברמוביץ' (יהודה ברקן), אלטע זעכן מזדקן, גיבור הקומדיה "לופו" (1970), אשר בסרט ההמשך "לופו בניו יורק" (1976) מצטרף לבתו ובעלה למסע לניו יורק עקב עבודתו החתן במשרד החוץ הישראלי. לופו מסתובב בניו יורק עם הנכד היקר ומשום מה גם עם שכנו, מזרחי (גבי עמרני). הם נתקלים לצרות – בין היתר בעקבות הטלת מימיהם באמצע בניין האו"ם או מפגש אקראי עם סנטור אמריקאי, לשעבר חבר של לופו מהשכונה. התחושה הביתית של "כולם מכירים את כולם" אליה רגילים הישראלים מהבית, מועתקת באופן מלאכותי גם לחו"ל על מנת לשמור על אווירה בטוחה. האמפטיה פטריוטית בין ישראל לארה"ב משתלבת עם אלמנטים של סרט בורקס, והישראלי המכוער איכשהו הופך למסמן גאווה ציונית, דמות "אותנטית" במערב. מיותר לציין שהקהל הישראלי נשבה בכך וממשיך עד היום להטיל את מימיו ברחבי העולם.העיקר זה להוציא את האמריקאי פראייר. "לופו בניו יורק":

יש להימנע משהייה באתרים בהם נוהגים ישראלים רבים להימצא 25 שנה מאוחר יותר, ב"מנגליסטים" מגיע לניו יורק חיים, ישראלי מופנם ומבוגר (ויקטור עידה), על מנת לחפש את עקבותיו של חבר מימי המחתרת הציונית בעיראק וכן את בנו אלי, שעקר מישראל ופנה לעשיית בי-מוביז (ישראל ברייט). השניים חוזרים ארצה עם הזנב בין הרגליים: האב, שאינו דובר אנגלית ונתקל בפנים עוינות ומוטעות לאורך כל מסעו, אינו מוצא את חברו, בעוד בנו מסתבך עם המשטרה המקומית בעקבות מותה של בת זוגו, שגם שיחקה בסרטיו. יוצרי הסרט יוסי מדמוני ודוד אופק, בהתאם ליצירתם שקדמה - הסדרה "בת ים ניו יורק" - אפיינה את דמות הבן שעקר מהארץ (בסדרה שמו היה משה זלאייט, בגילומו של אילן שושן), כיוצר קולנוע שוביניסט, אף מעט בהמי, שמנסה מצד אחד לכבוש את האמריקאים ומצד שני להמשיך עם הגישה הכוחנית שאותה הביא מהבית. אפילו לא צריך לעשות צרכים באו"ם.אל תתעסקו עם משפחת זוהאן. "המנגליסטים":

מוזר ככל שזה עלול להרגיש לישראלי עצמו, לפעמים הזהות הישראלית עצמה יכולה להיות אקזוטית ולהפנט את הזרים. בסרטו של עמוס קולק, "חסר מנוחה", משה (משה איבגי), המתפרנס מסחר בחיקויי מותגים זולים, מצליח להרים מופע סטנדאפ פואטי בו הוא מתפייט על הגורל העצוב של ישראל ואוסף סביבו קומץ של אינטלקטואלים ניו יורקים שאוהבים לשמוע את הייאוש הישראלי. "משה" אמנם מצטייר כערס פואטי, המבשר אפוקליפסה על גורל העם היהודי, אך הניו יורקים מצטיירים כקהל שמשום מה תופסים את ישראל היא פרט אופנתי שצריך להתייחס אליו – ספק פתים, ספק קולוניאליסטים.כל כך פואטי שאפילו יש סקסופון ברקע. "חסר מנוחה": יש לדחות הזמנות לפגישות עסקיות בלתי צפויות ו/או חשודות

כיום היזמות העסקית הישראלית חובקת עולם, כאשר ישראלים רבים חוצים גבולות על מנת לקיים עסקאות פרטיות ולנסות לעשות את המכה (הרצון הזה כל כך חזק שהוא אפילו הפך לשמו של אתר המסדר לצעירים עבודות בחו"ל). כך שמואל וסיסו, גיבורי הסרט של דני ורטה "מטאליק בלוז", רוכשים רכב נדיר מדגם לינקולן ומנסים למכור אותו לחברה גדולה, תוך כדי שהם דופקים אותם בעסקה – עניין המוצג משום מה כמעין נקמה מעורפלת על השואה. שמואל (אבי קושניר), דור שני, מגיע חמוש בבטחון עצמי כנגד המקומיים בהמבורג, תוך כדי שבלית ברירה, סיסו (משה איבגי) אינו דובר אנגלית, נמצא בחו"ל לראשונה בחייו ונאלץ לשתף פעולה. העסקה, כמובן, נכשלת, והפאניקה מחלחלת לסדקים בביטחון הציוני והפנטזיונרי ששוב מתקפל מול הפרקטיות הגרמנית.

אותוהרעיון מנחה גם את חנה בן משה, בסרטו של עמוס גיתאי "אזור חופשי". חנה, מתנחלת, בעברה מפונה מימית, בת לניצולת שואה, רוצה להשיג את הכסף שהרוויח בעלה, בעסקה מפוקפקת עם "האמריקאי" – המתגלה כליילה (היאם עבאס), סוחרת פלסטינית הקשורה לשוק האפור הערבי. גם כן הישראלי נקלע למצב של הפסד-הפסד בעוד שני צדדי המתרס שוקעים לויכוח. שני הסרטים האלה, שיצאו בשנות האלפיים, הם אנטיתזה למסעות הנכלוליים בהם הישראלי עשה ב"מקומיים" התמימים מה שרצה.האחים בלוז, דור שני. "מטאליק בלוז":

יש להימנע מגורמים בלתי מוכרים, בעיקר בשעות החשיכה אבל המכה הגדולה יכולה להיות גם פשוט התקף של מגלומניה – למשל, התסריט שדודו טופז כתב פחות או יותר על עצמו, ב"תל אביב לוס אנג'לס". כשהוא מוגן מאחורי הדמות סמי-אוטוביוגרפית "מודי גזית", בדרן שכבר הצליח לשבות את ליבו של הקהל הישראלי, ובוודאי יצליח לעשות זאת גם מעבר לים. טופז מנפח עצמו כמי שהצליח באמצעות הומור בינוני להיות הדג הגדול באגם – ובמעין שליחות ציונית מוזרה הוא יוצא לכבוש גם את ליבם של היהודים באל.איי, אך נכשל בקרב על ליבם של שאר האמריקאים. הוא מוצא את עצמו מסתפק בלהיות ג'יגולו עבור ישראלית שהשתקעה במקום. הסרט מסתיים, כמובן, בהשקפה פטריוטית – אין כמו בבית, ומה בכלל האמריקאים האלה מבינים בבידור. מודי גזית לא צריך אותם ויחזור לארץ כדי להיות דודו טופז. ההמשך ידוע.לילות אל.איי. "תל אביב לוס אנג'לס":כתושבים של מדינה צעירה ולא סגורה על עצמה, הקולנוע מיהר למתג את הישראלים התרים בחו"ל כיותר מאחד האדם – אלא כמי שבא לכבוש חלקה ציונית חדשה מעבר לים. היום יוצרי קולנוע מקומיים עובדים בארצות אחרות בעיקר בשביל להרחיב את התקציב ומשתפים פעולה עם קרנות וזכייניות קולנוע שונות. הצהרת הכוונות של הישראלים שלא שואלים שאלות, ונמצאים לא רק על המפה אלא גם מרחפים כמה סנטימטרים מעליה, התגלגלה היום יותר לזיכרון עצוב או פרודיה על שכרון החושים של עשורים קודמים. ועדיין, גם מוקי ב"ז'ה טאם איי לאב יו טרמינל" לא ממש מתכוון להתחשב בגויים ובבעיות דיפלומטיות. ואם מישהו יעשה צרות, תמיד אפשר להושיב אותו על שרפרף נמוך.

*#