רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

עצמאים בשטח: יוצרים ישראלים שפרצו בכוחות עצמם

הם העדיפו מקוריות, תעוזה ואמת על פני מסחריות, רייטינג ושייכות מובהקת לתעשייה, ודווקא בגלל זה היצירות שלהם מדברות בעד עצמן. מאסף אבידן ועד "רד בנד" ויוצרי "כלבת": שמונה אמנים שהגדירו מחדש את המושג "מתכון בטוח להצלחה"

תגובות

בעשור שבו הכל ממוסחר, משווק, מיוחצ"ן, נמכר, מופץ, מושק, מייצר באזז, מוחתם על שת"פ ומעוגן בחוזה, בעשור שבו כל יצירה נאכלת על ידי גוף תעשייתי גדול וכמעט כל אמן מוצא את עצמו שועבד לחברה מסחרית שפורשת עליו את חסותה, יש גם יוצרים שפועלים קצת אחרת. לא תמצאו אותם משחקים בתוך ארגז החול הגדול אלא דווקא מתרווחים בשקט על הנדנדה, פורסים רגליים, נהנים מהרוח ובוהים לעבר האופק.

היוצרים העצמאיים הבאים, אם כך תרצו לקרוא להם, הם בדיוק אותם אמנים, מוזיקאים, קולנוענים, כוריאוגרפים, במאים וציירים שהחליטו שקודם כל הם עושים, ורק אחרי זה חושבים על איך למכור את זה והאם מישהו בכלל יאהב את זה. אנשים שפרצו לתודעה למרות, ואולי דווקא בגלל, שלא היה גוף גדול מאחוריהם שנתן להם דחיפה והעמיד לרשותם מערך של אנשי מקצוע מלוטשים. אנשים שלא רק "הלכו עם האמת שלהם", אלא גם העזו ליצור באמצעותה. לרגל חגיגות יום העצמאות, הנה כמה מהבולטים ביותר שהצליחו פחות או יותר לבד, בלי הרבה מהרכיבים שאנחנו רגילים לייחס לתבשיל שנקרא "הצלחה".

בלי אידאולוגיה: אהרון קשלס ונבות פפושדו

"כלבת", סרט הביכורים של אהרון קשלס ונבות פפושדו, היה כמו יריקה בפרצוף. יריקה בפרצוף של קונבנציות סרטי אימה, יריקה בפרצוף של הקולנוע הישראלי הכבד, המלודרמטי, המרוצה מעצמו. קומדיה שחורה שהשחירו אותה עד שהפכה לסרט אימה. שני יוצרים שבאו פחות או יותר משום מקום, בלי טראומות ממלחמת לבנון, בלי איזו אידיאולוגיה בוערת במיוחד שפשוט חייבים לדחוף לצופה לגרון. לשם שינוי, שניים שבאו לעשות סרט כי הם אוהבים סרטים ולא כי הם מחפשים דרך אמנותית להתבכיין.

 וזה השתלם להם. "כלבת" קטף ביקורות טובות מאוד בישראל, אבל את הגל האמיתי שלו הוא התחיל רק בחודש האחרון, כשזכה לבאזז רציני בפסטיבל טרייבקה הניו-יורקי. הוא זכה לכתבה מרכזית במגזין האינטרנט הנחשב Salon.com וצפוי לצאת עכשיו לבתי הקולנוע בארצות הברית. יותר מש"כלבת" הוא הישג עבור היוצרים שלו, הוא סיפור מעורר השראה למי שאוהב קולנוע ז'אנרי, למי שמאמין שאפשר לעשות כזה בארץ, למי שלא חושב שהצופה הוא הפסיכולוג שלו. על "כלבת" אפשר להגיד הרבה דברים אבל עדיף להגיד "אחלה סרט". לפעמים זה יותר טוב מלהיות "סרט חשוב" או "משמעותי". (עמית קלינג)

אימה כחול לבן, ואפילו מוצלחת. הטריילר ל"כלבת":

עידן כהן התחיל לרקוד רק בגיל 16. הוא תמיד אהב לזוז, אבל לקח לו זמן להעז להיכנס לסטודיו. ככה זה כשגדלים בקיבוץ. אחרי שהשתתף בקורס קיץ של מתא"ן (מפעל תרבות ואמנות לנוער) וקיבל מחמאות מעידו תדמור, הצליח להתקבל לקיבוצית הצעירה. שנתיים בלהקה כבר הפכו אותו לרקדן מגובש, ובראשו החלו לצוץ רעיונות ליצירות עצמאיות. ב-2005 הציג בפסטיבל "גוונים במחול" ליוצרים צעירים, וב-2007 כבר הוזמן על ידי להקות באירופה ליצור עבודות במיוחד בשבילן. ביוני 2009 הציג את הפרשנות שלו ל"אגם הברבורים", בפסטיבל מחול בפולין. לפני כמה חודשים יצר עבור להקת המחול הישראלית מריה קונג את "ברזיל", פנטזיה מלאה בקצב ותשוקה על ה"ברזיל" שיש בכל אחד מאיתנו. רגע אחרי הפרמיירה כבר טס לשבדיה, שוב – כדי ליצור ולהציג מעבודותיו. כהן הוא יוצר מסקרן, שעבודותיו מורכבות משכבות רבות של שפה תנועתית ואסתטיקה. הוא חוקר ללא הרף את גבולות הגוף והבמה, וממשיך להתפתח גם מחוץ לישראל. (טל לוין)

אין גבול לתנועה. עידן כהן (צילום: דניאל צ'צ'יק)

בלי אנשים עם חליפות: אסף אבידן כל מי שעוסק, חי או עובד בסביבה מוזיקלית, שמע כבר כמה פעמים בחייו את המשפט הבא: "גיסי מופיע בצוזאמן ביום חמישי, אתה מוכרח לבוא לראות". חוש ביקורת בסיסי, הבנה סטטיסטית מינימלית וצורך קיומי לניהול נכון של זמני הפנוי הביאו לכך שמעט מאוד פעמים בחיי נעניתי להזמנה מפוקפקת זו. רוב הפעמים צדקתי והגיסים התנדפו כלעומת שבאו, פעם אחת בלבד מדובר היה באסף אבידן. אבידן לא רק הצליח יותר מכל בחור אחד שהרים גיטרה בעשור האחרון, הוא גם עשה זאת בפרופורציה חסרת תקדים ששיאה עד כה הוא בחוזה הפצה מול חברת "סוני קולומביה" באירופה. ההישג הגדול ביותר בסיפור הוא לא עצם החתימה עצמה, אלא העובדה שעשה זאת, ממש כמו כל מהלך אחר בקריירה שלו לפני כן, באופן עצמאי לחלוטין, תוך שמירה על עקרונות העצמאות שהביאו אותו לאן שהגיע.

בעוד סצינת האינדי נתפסת לעיתים כמקום למוזיקה שונה ומאתגרת, אבידן אף פעם לא באמת שחה בביצה ההיא. הרוק שלו ישיר ופשוט ולכן הוא הצליח מהר מאוד לפנות לקהל רחב שחיפש את חותמת האינדי מבלי לאתגר את עצמו יותר מדי. אבידן ענה על צורך של קהל גדול שמאס בפלופים כמו "בית הבובות" ולכן גרף את כל הקופה. אם חברות התקליטים פה היו יודעות את העבודה, הן היו קוטפות אותו עוד בשלב ה"צוזאמן" של הקריירה שלו. אך הוא הצליח לבד, וזה נתן לו את הביטחון לעמוד על שלו מול האקזקיוטיבס מאירופה. עולם המוזיקה הוא עולם אפור וקשה עבור רבים. אבידן הוא דוגמה לכך שלפעמים השמים הם באמת הגבול. (ניר גורלי)

הצליח מבלי לשחות בביצה המקומית. אסף אבידן:

במידה מסוימת, לפרגן לאנסמבל ציפורלה זה הכי 2006. בכל זאת, "עקיצה טבעית", המופע הראשון שיצרו חבריו, כבר הוכתר לפי לא מעט שנים כסיפור הצלחה. עדיין, כשהחבורה העליזה הזו חוגגת שנה למופע החדש שלה "דרך חגב", היא שווה פרגון נוסף. בעיקר משום ש"דרך חגב" הוא חיה אחרת לגמרי, רחוקה מאוד מההומור הסרקסטי שאפיין את עקיצה טבעית. ב"ציפורלה" בחרו לבסס את המופע על ספרו של עוזי בן כנען, ואוהבים להגדיר אותו כמעין "קברט חרקים". בהרבה מובנים זוהי בחירה משונה. ההצלחה של "עקיצה טבעית" הייתה יכולה להוביל לחלק שני, דומה מאוד מבחינה עקרונית. אבל בציפורלה החליטו לשנות, לחזור דווקא ליצירה תיאטרלית מאוד, כמעט של תיאטרון רחוב או מיצג. הם עסוקים הרבה יותר בשכלול התנועה שלהם על הבמה, היכולות הווקאליות שלהם והעמדת מופע עם סיפור אחד, שלם ורצוף בהפתעות. אחרי שקיבלו לאחר כבוד את הפרס על עבודה קבוצתית בטקס פרסי הפרינג', ציפורלה היא עדיין הקבוצה העצמאית הכי מצליחה בשטח. 

קצת בדומה לציפורלה, גם הגדוד העברי היא יוזמה עצמאית של קבוצת שחקנים צעירים. הרצון לפעול במקביל לתיאטרון הרפרטוארי מצד אחד, ולמופעי הסטנדאפ מצד שני, הוליד מופע קומי-מוזיקלי, מלא כישרון והומור. כל כמה שבועות הם מצליחים להתפנות מעיסוקיהם כשחקנים בתיאטרון ולהגיע לצוותא 2 למופע. בין קטע מבריק על בית זונות, דרך דמות קורעת של פקידה בבנק, חברי הגדוד העברי משכילים לנצל את הפוטנציאל הקומי גם בסיטואציה הפשוטה של הכנסת שמיכה לציפה. בימים אלה הם שוקדים על פיילוט של תכנית מערכונים לטלוויזיה. יש רק לקוות שיצליחו. (טל לוין)

לא מפסיקים להפתיע. "ציפורלה":

מעניין אם ארי פפר, עמי ויזל ומיכה דומן תיארו לעצמם שיגיעו לטלוויזיה, בימים שהופיעו מדי יום שישי בנחלת בנימין עם ה"Puppet Folk Revival"? יתכן שמי שחתום על ההצלחה הם בכלל לי ירדני ואבירם בוכריס שזיהו את הפוטנציאל והפיקו את רד בנד. בכל מקרה מדובר בסיפור הצלחה נדיר בעולם הטלוויזיה הישראלי, בו גוף משדר (הוט) זיהה פוטנציאל והשקיע משאבים כדי למצות אותו. הפוטנציאל במקרה הזה הוא של שלושה אנשים שיודעים לנגן ולהפעיל בובות באותו הזמן, ושל אחד מהם במיוחד: ארי פפר שהתגלה כקומיקאי מוכשר עם פה גדול. לקחו את הפוטנציאל הזה, הדביקו לו את מיטב הכותבים (שרון קנטור, דרור נובלמן, בני בשן), שינו לו את השם המסורבל לשם קליט הרבה יותר - "רד בנד" – והרוויחו בגדול.

ויש כמובן את עניין הפורמט, הפשוט אך מבריק, בו כל פרק מתארח מוזיקאי אחר. מהר מאוד מוזיקאים מהשורה הראשונה בארץ עמדו בתור, וכך נוצר לו קאלט מקומי עכשווי. כל זאת מבלי למכור עצמם לאלוהי הרייטינג. יש בסדרה הזו משהו מעורר קנאה, ודאי עבור קומיקאים אחרים בארץ. קחו לדוגמה את שי גולדשטיין או יובל סמו. גם הם צמחו מלמטה. כישרונם הביא אותם לטופ של הפריים טיים הישראלי, "מועדון לילה" ו"ארץ נהדרת" בהתאמה. האם הם מממשים את כישרונם באותו האופן שרד אורבך מצליח? לא בטוח. נכון לעכשיו רד נמצא בבמה המושלמת בשבילו, וככה בדיוק אנחנו אוהבים אותו. נקווה רק שההצלחה לא תעלה לו לראש ושלא נתפוס אותו בעתיד בתכנית מסחרית יותר, אך מצחיקה הרבה פחות. (ניר גורלי)

רד אורבך באחד מרגעיו היפים ביותר:

בלי פוליטיקלי קורקטיות: נוי אלוש להפוך לסמל זה לא דבר שמתכננים. אבל לכל אירוע גדול, במיוחד בקנה מידה לאומי, יש את הסמלים שלו. מן הצד השני לכל אדם יש כישרון, בהרבה מקרים הוא ייחודי, איזוטרי ולעיתים בא לידי ביטוי במקרים מאוד ספציפיים. לעיתים רחוקות כשרון של אדם בא לידי ביטוי בזמן הנכון ובמקום הנכון והופך לסמל. ספק רב אם אפשר לקרוא לנוי אלוש מוזיקאי. לפחות ברמה האמנותית. כבר בסיבוב הראשון, עם השיר "רוצה בנות" המטרה הייתה חד משמעית – לייצר להיט. ספק אם כבר אז קראו לזה "להיט ויראלי", אבל אלוש בהחלט ידע מה הוא עושה. מאז הוא המשיך לנסות, לא תמיד בהצלחה, לפצח את הנוסחה ההיא שכבשה את הפלייליסט. השנה זה קרה, ובפרופורציות חסרות תקדים. המיקס שעשה אלוש לנאומו של שליט לוב מועמר קדאפי ביוטיוב, הצליח לכבוש את הרשת ואת העולם הערבי ולהפוך להמנון המהפכה.

הרעיון של המיקס היה פשוט, ואמני רשת אחרים כבר ביצעו אותו לפניו, אך אף אחד לא עשה זאת בדיוק ובתזמון של אלוש. בכך הפך להיות מעין Evil twin של כוכב רשת מקומי אחר: קותימן. בעוד קותי חקר את היוטיוב במטרה לייצר ממנו ז'אנר חדש של אמנות, אלוש לקח את אותם הכלים כדי לייצר מהם להיטים בטוחים. מאז קדאפי, המשיך לייצר רמיקסים גם לשרה נתניהו וגם לזוג המלכותי, ונראה שהעניין בגימיק הולך ופוחת. בניגוד לתחומים קלאסיים כמו מוזיקה, טלוויזיה או קולנוע. בתחום האמנות בו הוא מתמחה (רשת?) אין חוקים ברורים. אך עם הבנה ויראלית ומוניטין של אחד שיודע לפגוע, לא קשה להמר שאלוש עדיין לא אמר את המילה האחרונה. וגם אם כן, ההישג שלו בלהיט "זנגה זנגה" הוא חתיכת סיפור לספר לנכדים. (ניר גורלי)

למי שעוד לא נדבק בחיידק - הזנגה זנגה:

אמנון דוד ער, יליד 1973, הוא צייר העוסק בריאליזם נוקב. ער מצייר את הסביבה הקרובה לו, מבלי לנסות ללטש את המציאות ומתעד בציוריו גם את החלקים הלא מושלמים. עבודותיו נחלקות לשלושה תחומים עיקריים – דיוקנאות, טבע דומם וציורי נוף, כשבכולם הוא מדגים יכולת מדהימה של תיאור ריאליסטי. ער רואה בעצמו אוטודידקט, על אף שלמד אצל האמנים אוסוולד אדלר ואברהם ביקוב, וכן למד שנה בבצלאל – שגרמה לו להבין שמוסדות מובילים לא יתנו לו ההכשרה שחיפש.בהכשרה עצמית בלבד. מתוך עבודותיו של אמנון דוד ער

ער מצייר בסטודיו לופט בדרום תל אביב, בו הוא גם מתגורר, מוקף בפריטים משנות העשרים והשלושים. שם הוא מתבצר בכל יום ומצייר שעות ארוכות. אחרי שנים ארוכות בהן חווה משברים קשים (בין היתר אובדן בן זוגו, עידו), סלל את דרכו בעולם האמנות. על אף שהשתתף בתערוכות רבות, ההכרה האמיתית הגיעה אליו בשנה האחרונה – תחילה בהשתתפותו בתוכנית יוקרתית בפריז ולאחר מכן בתערוכת יחיד באצירתו של ד"ר בוב ואן דר בוגרט – אוצר ראשי במוזיאון רמברנדט שבאמסטרדם. (יעל גוטרייך אורון)

*#