רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

זה נעצר ב"שינדלר": רק לא להראות את הזוועה האמיתית

למרות ההצלחה המסחררת של "רשימת שינדלר" - ואולי בגללה - כבר שנים שהוליווד מפחדת לגעת בשואה. אז מה הפלא שאם מישהו כבר עושה סרט על פשעי הנאצים, הוא מסתתר מאחורי שחור-לבן ושומר על מרחק בטיחות?

תגובות

עם צאת "רשימת שינדלר" המונומנטלי של סטיבן ספילברג, שואת יהודי אירופה ניצבה לראשונה במרכזו של סרט עלילתי רב תקציב. עד כה הוליווד התעסקה בעיקר במלחמת העולם השנייה ("12 הנועזים") מבלי להיכנס אל תופת מחנות ההשמדה. גם כאשר זו הופיעה על המסך, הדבר נעשה באמצעות פלאשבקים ("בחירתה של סופי") או כאירוע היסטורי רחוק ("משפטי נירנברג"). "רשימת שינדלר" לא רק שסבב כולו סביב גורלם של היהודים בזמן השואה לאורך כל 195 הדקות של הסרט, אלא גם סחף אחריו את הקהל (רווחים של 321 מיליון דולר) והמבקרים (בין היתר – שבעה פרסי אוסקר) והפך בין רגע לקלאסיקה מיידית.

אך בשונה מהצלחות אחרות בהוליווד, תעשיית הסרטים האמריקאית לא מיהרה לחזור אל הנושא והמשיכה לעסוק בשואה רק כסיפורי רקע לסרטים אחרים. בזמן שתעשיית הסרטים האירופאית פקדה את השואה מספר פעמים ("הסוד", "הפסנתרן", "טוב"), הוליווד בקושי יצרה סרט שהתעסק בנושא ישירות. כך הודחו סיפורי ההישרדות והזוועות בחזרה אל הקולנוע התיעודי ועולם הטלוויזיה.צלם לי שואה   אחד האסקפטים החשובים יותר ב"שינדלר" הוא שספילברג וצלמו יאנוש קאמינסקי בחרו לצלם את אפוס השואה שלהם בשחור-לבן, פרט לסצינה המפורסמת עם המעיל האדום של הילדה במחנה הריכוז. זו בהחלט הייתה החלטה יוצאת דופן בנוף הקולנוע המסחרי. הבחירה להביא סרט נטול צבע למסך הקולנוע פירושה איבוד כמה אלפי צופים שלא יטרחו להושיב את עצמם כמה שעות מול סרט מונוכרומטי. ההחלטה האמיצה ודאי נבעה מכמה סיבות: המרכזית היא כנראה הרצון של היוצרים להביא איזושהי אותנטיות לסרט ולשחזר את אווירת יומני החדשות והתצלומים הישנים ששרדו את התקופה.המעיל של הילדה, בתוך עולם שחור-לבן. הפרט הצבעוני היחידי ב"רשימת שינדלר"הרי בזיכרון הקולקטיבי השואה היא בשחור-לבן דהוי (על אף שכבר בזמן עליית הנאציזם גרמניה כבר פיתחה צילום בצבע ובארכיונים ישנם מספרי גלגלי פילם המתארים את פגישותיהם של צמרת המפלגה הנאצית בצבע) ולכן טבעי יהיה שכדי להדגיש את הריאליזם שהסרט שואף אליו ישוחזרו האימג'ים המצמררים בדיוק כפי שנטבעו בתודעה. בנוסף, נגיעות הצבע הבודדות בתוך הפריימים של "שינדלר" מעידות על כך שהמחשבה מאחורי הבחירה הצילומית הייתה מעבר לצורך בריאליזם חריף. מחשבה, לצערנו, שכיום נחשפת כאגרסיבית וילדותית למדי. סביר להניח גם שסרט השואה פורץ הדרך המשמעותי של אלן רנה "לילה וערפל" – המזגזג בין צבע לשחור-לבן - עמדה לנגד עיניו של ספילברג כאשר הביא את חזונו למסך.המהירות בה השתנתה הטכנולוגיה מאז תחילת שנות התשעים שינתה את תפיסת השחור-לבן כ"ריאליסטי". שלא כמו אז, כיום צילום בשחור-לבן אינו מעיד כלל וכלל על שיחזור אמין של אירוע אמיתי. את המוסכמה הזאת החליף הצילום "המלוכלך", זה של מצלמה פלואידית ורועדת, המביאה פריימים מטושטשים ומרצדים ("הילדים של מחר", "טיסה 93"), מהסוג ששנקלט במצלמות וידאו קטנות או טלפונים ניידים ועושה כהרף עין את דרכה לאינטרנט.

"אדם בן כלב", סרטו של פול שרדר על פי ספרו של יורם קניוק, מתאר את חוויות הגיבור במחנה ההשמדה בצילום שחור-לבן, על אף שהווה העלילה מצולם בצבע. באותו אופן נפתח גם סרט האקשן הפרטיזאני של אדוארד זוויק, "התנגדות": צילומי פסאודו-ארכיון המביאים את רדיפת היהודים באירופה, ואז, כאשר הסרט מקבל את צביונו ההירואי והז'אנריסטי, הפריים פתאום נצבע במלואו.

אפילו בפרויקטים שמשתמשים בשואה ובנאציזם כאלגוריה למצבה של האומה האמריקנית – כמו "אמריקה איקס" ו"המאמין" שנעשו במסגרות חוץ-אולפניות – ישנם חלקים רבים ומשמעותיים המצולמים בשחור-לבן. דוגמא נוספת היא "הגרמני הטוב" של סטיבן סודרברג, המצולם כך במלואו - הסרט הוא מחווה קיצונית לפילם-נוארים קלאסיים פוסט-מלחמת העולם השנייה, נוסח "האיש השלישי". נדמה כאילו ההחלטה הסגנונית להעביר את השואה בשחור-לבן היא תוצר של הפחד ההוליוודי לגעת בנושא ומשמשת ככפפות מגן.גם כשמדובר בנאו-נאצים, פתאום הצבע נעלם. אדוארד נורטון ב"אמריקה איקס"מפחדים מהקולנוע של עצמם  שבעים שנה לאחר מכן, כאשר ניצולי שואה עדיין בין החיים ועדויות נוספות מתווספות למארג המצמרר, נראה כי שתי סיבות עיקריות בולמות את הקולנוע האמריקאי מעיסוק אמיתי בשואה: זהירות בהתעסקות עם נושא כה רגיש מחד והחשש מכישלון קופתי מאידך. סרטי שואה אינם בלוקבאסטרים וחלק נכבד מהם מוצא את דרכו הישר לספריות הדי.וי.די. כך בזמן שמלחמת העולם השנייה זוכה אפילו לפארודיות (מ"סודי ביותר" ועד "ממזרים חסרי כבוד"), השואה נשארת בשולי ז'אנר המתח והפעולה ("אקס-מן", "תלמיד מצטיין מדי", "שאטר איילנד").

הנאצים בקולנוע האמריקני עדיין נתפסים כרוע האולטימטיבי, שלא נאמר הלא אנושי. לפני שהם מקבלים טיפול הולם (כמו זה של ספילברג), הם הופכים בידי לקריקטורות של רשע, נטולי אנושיות או עומק. כאלה הם האנס לנדה של "ממזרים חסרי כבוד", סזל מ"איש המרתון" ומונט מ"בארטון פינק". אופציה נוספת היא להציג אותם ככסילים ותמהנוים מוחלטים - למשל, הנאצי הקשיש ב"המפיקים" או צמד הניאו-נאצים ב"האחים בלוז". בינתיים, הקולנוע ההוליוודי הריאליסטי, המנסה להתייחס לנושא ברגישות ובכבוד, פשוט מעדיף שלא להתחיל להתעסק עם הנאציזם - מצד אחד הרצון להציג את הנאצים כאנושיים, מצד שני הפחד להציג אותם כסימפטיים.הנבל המושלם. כריסטוף וולץ ב"ממזרים חסרי כבוד"

אפשרי גם שאמריקה אינה מרגישה שהשואה היא חלק ממשהו בו היא אמורה להתעסק. אמנם הוליווד מנוהלת על ידי יהודים, אבל האומה האמריקאית לא, ומבחינת רבים כל הסיפור בכלל החל בפרל הארבור – האירוע שהכניס את ארה"ב למלחמה – והמשיך בעיקר בחזית היפנית (שם דווקא מוקמו סרטים רבים, הן במחנות השבויים והן בקרבות). כל מה שקרה לפני זה בכמה מדינות אירופאיות פשוט לא מספיק מעניין. יכול להיות שאולי גם רגשות אשם על כך שהממשל האמריקני ידע על זוועות הנאצים אך לא פעל בנושא מחזקים את הצורך להשאיר את השואה בצד.הביא אוסקר גם לפולנסקי המבוקש. אדריאן ברודי ב"הפסנתרן"

אולי בגלל זה כאשר יוצרים מחוץ להוליווד מחליטים להביא את השואה לקדמת הבמה, הקהל האמריקאי (שלא לדבר בכלל על אנשי האוסקר) ממהר לחבק ולאמץ את הסרט כאילו היה שלו. כך יצא שרוברטו בניני הפך לשחקן הראשון שזכה באוסקר על תפקיד ראשי שאינו דובר אנגלית בזכות סרטו "החיים יפים" ורומן פולנסקי זכה באוסקר הבימוי על "הפסנתרן" על אף צו ההסגרה הבינלאומי נגדו.

השנים שחלפו מאז הפרק האפל ביותר של ההיסטוריה המודרנית טרם הצליחו לקרב אותנו לנקודת מבט אמיתית על הזוועה. ספק אם הדבר ישתנה בשנים הקרובות. אפילו 18 שנה אחרי "רשימת שינדלר", הוליווד עוד לא יכולה להישיר מבט. אולי גם אנחנו לא.

*#