רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מהיר ועצלני: למה אנחנו אוהבים לשנוא סרטי המשך?

"מהיר ועצבני 5" עוד לא יצא למסכים וכבר מתוכנן סרט שישי בסדרה, סדרת "באטמן" תזכה לעוד איתחול ואם אפשר לפצל סרט לשני חלקים - מה טוב. האם יש סיכוי שהוליווד אי פעם תניח לנו עם סרטי ההמשך האינסופיים?

תגובות

בניגוד לנטייה המקובלת להתלונן על העצלות של הכותבים ההוליוודיים ועל הנוסחתיות של הסרטים, כדאי להסתכל דווקא על ההיבטים החיובים של ההמשכיאדה. קודם כל, בשנים האחרונות הוליווד העלתה לדרגת אמנות את תופעת ה"פריקוול" – סרט המשך שעלילתו מקדימה את האירועים שכבר ראינו בשאר סרטי הסדרה (למרבה הצער, טרם נמצאה מילה עברית מתאימה לתופעה מאחר ו"קדימון" היה אמור להחליף את "טריילר"). באופן מפתיע, הפריקוול התגלה כלא פחות מהברקה. בזכות חזרה לשורשיהם של גיבורים מוכרים, דמויות כמו באטמן או וולברין נטענו במשמעות ועומק פסיכולוגי שנדיר לראות בקולנוע המיינסטרימי. הדוגמה הבולטת ביותר היא כמובן העבודה של כריסטופר נולאן, שלקח את סדרת "באטמן" מהבור הטראשי אליו זרק אותה ג'ואל שומאכר, פשוט איתחל אותה והפך את באטמן מיורש צעיר של אימפריית מיליונים לאדם מורכב שרדוף על ידי טראומות מילדותו ומנסה לאזן בין תחושת הצדק שהורישו לו הוריו למשיכתו לצדדים אפלים יותר בקיום האנושי - בקיצור, יישר קו עם הגרסה הבוגרת יותר של הקומיקס (שאחראי לה, אגב, פרנק מילר - יוצר "סין סיטי"). אחרי שלקח הפסקה עם "התחלה", נולאן ישוב לסדרה עם סרט נוסף שיעלה לאקרנים ב-2012. מיד לאחר מכן מתוכנן איתחול נוסף.

בקיץ 2012 ברוס ויין ייאלץ להילחם לא רק בנבלי גות'אם, אלא גם בפריקוול נוסף בסדרה המצליחה "אקס-מן". אחרי ההצלחה של "וולברין" מ-2009 מפיקי הסדרה המצליחה החליטו לפתח טרילוגיה חדשה שתתמקד בדמויותיהם של וולברין, דדפול, צ'ארלס אקסבייר ואריק לנשר. יש לקוות שהטרילוגיה החדשה תהיה מוצלחת יותר מהטרילוגיה הבעייתית של "מלחמת הכוכבים", במסגרתה ג'ורג' לוקאס ניסה לשחזר את ימי תהילתו באמצעות שלושה פריקוולים שהתקשו לשחזר את הגאונות והקסם של הטרילוגיה המקורית.בדרך לעוד שובר קופות. (מתוך "האביר האפל")

חברי ילדות בנוסף לפוטנציאל של הפריקוולים, המשכונים מאפשרים למעריצים "לגדול" לצד סדרות הסרטים האהובות עליהם ולהעמיק את הקשר הרגשי בינם לבין הדמויות. הוליווד מנצלת את הנטייה הזו ביד גסה כדי לסחוט את הלימון מכל מותג אפשרי ולייצר העתקים עלובים של המקור (ורק מי שגדל על "הסיפור שאינו נגמר" וראה את "הסיפור שאינו נגמר 2" יכול להבין את גודל התסכול והאכזבה מסרט המשך שמבייש את נעוריו), אבל לפעמים ניתן לשאוב לא מעט סיפוק מהידיעה שבקרוב פרודו (אלייז'ה ווד) יחזור לחיינו, באטמן ישוב להציל את גות'אם והארי פוטר יתייצב לקרב אחרון מול כוחות הרשע.

במובן זה הקולנוע העכשווי מציע חוויה שמטשטשת את ההבחנה בין קולנוע לטלוויזיה - והפעם מהצד של הקולנוע. במקום לעקוב אחרי מדי שבוע אחר טוני סופרנו או דון דרייפר, אנחנו עוקבים מדי שנה אחר הארי פוטר ודומיניק טורטו. סדרות שמתפרשות על פני שנים ואפילו עשורים מאפשרות לנו לגדול לצידן ולפתח הסתכלות ביקורתית על דמויות שפעם הערצנו. כמו תמיד, נוסטלגיה משחקת כאן תפקיד מרכזי, וקאמבק של שחקני עבר תמיד מעורר ריגוש מסוג מאוד מסוים, כפי שתעיד ההתרגשות שאחזה בצופי "שליחות קטלנית: התעוררות" כאשר פניו של ארנולד שוורצנגר נראו על המסך לכמה דקות.כולם כבר יודעים שפניו של שוורצנגר פשוט הולבשו על כפיל, נכון?

אבל אם סרטי המשך הם בעצם תופעה חיובית, למה אנחנו אוהבים כל כך לשנוא אותם? הבעיה העיקרית היא שלמרות הפוטנציאל לשפוך אור חדש על יצירה מוכרת ולהעמיק את ההיכרות עם דמויות שאהבנו, לא מעט המשכונים בכל זאת מביישים את המותג המקורי. קשה להשתחרר מהתחושה שהם נעשו אך ורק כדי לנסות לשחזר את ההצלחה הקופתית. בניגוד לסדרות סרטים שמבוססים על אפוסים ספרותיים כמו "שר הטבעות", "הארי פוטר" וסדרת ספרי "דמדומים", נדמה כי חיינו היו ממשיכים כסדרם גם בלי "לילה מוטרף במוזיאון 2", "מדגסקר 3" ו"עידן הקרח 3".

בסופו של דבר, המעריצים המושבעים ישמחו לבלות עוד שעה וחצי במחיצתם של וין דיזל, גל גדות ושות'. כמו צפייה בפעם המאתיים ב"סיינפלד", לפעמים נחמד להיזכר בדמויות שאהבת. כל עוד סרטי ההמשך טפטפו על המסכים, הכל היה בסדר. הבעיה מתחילה כשהגשם הופך למבול ומציף כל אפשרות לעשייה קולנועית מקורית יותר, כזו שתמציא דמויות שיכבשו את ליבנו ולא תנסה למכור לנו שוב שאריות מחוממות של הדמויות שכבר הספקנו לאהוב.

*#