רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

בין מיוריאל לקייט מידלטון: כולם רוצים להתחתן

הנסיכה דיאנה הוכיחה שלאגדות יכול להיות גם סוף עצוב, אופרות הסבון הנעלמות מדגימות שאנחנו משעממים מפנטזיות, וכולנו אוהבים לצחוק על "המירוץ לחופה". אז למה החתונה של הנסיך ויליאם וקייט מידלטון משגעת את העולם?

תגובות

החתונה המלכותית תופסת את התרבות הפופולרית ברגע מעט משונה. מצד אחד, בארצות הברית נפרדו לפני כשבועיים משתי אופרות סבון ותיקות - "כל ילדיי", שרצה על המסך כבר 41 שנה, ו"לחיות את החיים", שעלתה לאוויר ב-1968. הפרידה הזו היא תוצאה של ירידה הדרגתית ועקבית ברייטינג של התוכניות האלה ושל כל רצועת ה"דיי טיים", לצד עלויות ההפקה הגבוהות. הרשתות הגדולות מעדיפות להשקיע, איך לא, בריאליטי.העזיבה של הצופים (או ליתר דיוק של הצופות) את אופרות הסבון, מסמנת גם את חוסר הסיפוק התרבותי מהעלילות המופרכות והפומפוזיות שמציגות הסדרות האלה. ההבנה לפיה אפשר למצוא שערוריות גדולות בהרבה ב"חיים האמיתיים", מושכת את השטיח מתחת לתסריטים שמבקשים להמציא כאלה. כך קרה, שמסע ההרג שמנהל הריאליטי בטלוויזיה, רמס בדרך גם את הטלנובלות.מי צריך קולנוע כשיש ריאליטי? "חתונתה של מיוראל"מצד שני, אין בירידת קרנן של אופרות הסבון כדי לסמן שהפנטזיות המוצגות בהן כבר לא תקפות. למעשה, המעבר לריאליטי ולרכילות הוא רק שכלול של אותן תמות, והתחכום בו אנחנו לומדות ולומדים להיאחז בהן כאופק שמעצב ומתכנן את חיינו. כך קורה, שגם מי שלא רואה עצמה נישאת בטקס דתי או אפילו עורכת חתונה רבת משתתפים, מתכננת ומדמיינת את השיר שיתנגן כשתצעד לחופה, איך תראה השמלה ומה יגישו בקבלת הפנים. בימים בהם כולם מדווחים את עצמם לדעת ברשתות החברתיות, מגיעה הפנטזיה הזו גם עם שורת פעולות של שינוי סטטוס, העלאת התמונות ושינוי הפרופיל. בדומה למהלך שמתרחש בארצות הברית, גם כאן הופכות החתונות מנושא לסדרת דרמה למנת חלקם של מפיקי הריאליטי. בתחפושת של סדרות דוקומנטריות, אנחנו מלווים מדי שבוע זוגות לא מוכרים אל החופה, בוחרים איתם את השיר שיתנגן ברקע, מתלבטים עם הכלה בבחירת השמלה וחושבים על האוכל בקבלת הפנים. מודעים לגיחוך שבשיגעון "הריצה אל החופה", אבל מזדהים ומבטיחים לעצמנו: החתונה שלנו תהיה אחרת, לא כמו של כולם, כזו שלא ישכחו. לא מוותרים על הפנטזיה. מהראיון המשותף של וויליאם וקייט:

מי צריך נישואים כשיש חתונה? קייט מידלטון היא אולי ההפך הגמור של מיוריאל הסלופ. היא הבת הבכורה במשפחה טובה, שעשתה מיליונים בעצמה. בבית הספר תמיד היתה התלמידה המצטיינת, המקובלת, הספורטאית והיפה. לפני שמונה שנים הכירה בזמן הלימודים את הנסיך שלה, ומאז, למעט כמה חודשי פרידה קצרים, הצליחה לאחוז בידו. אבל העיתונות הבריטית לא הניחה לה. אחרי שנים של מערכת יחסים כינו אותה "וויטי קייטי", משום שנאלצה להמתין זמן רב עד שהגיעה הטבעת. אותה טבעת נכספת ובמקרה זה סמלית פי כמה, שכן מדובר היה בתכשיט של אימו של ויליאם, הנסיכה המנוחה דיאנה. דמותה של דיאנה היא המימוש האולטימטיבי של פנטזיית הנישואים, לצד קריסתה המוחלטת. אין ספק שמידלטון בוחרת להמשיך ולהחזיק רק בייצוג ה"אופטימי" של הפנטזיה הזו. גם אם דיאנה נכשלה, התשוקה להצליח חזקה מהכל.

כמעט אף אחד מהסרטים המועמדים השנה לאוסקר לא עסקו בפנטזיית החתונה. למעשה, ואולי באופן אירוני, הסרט היחיד שעסק במציאות המורכבת שנקראת "נישואים" היה "הילדים בסדר", שבמרכזו משפחה של שתי נשים לסביות. האם נכון לומר שהוליווד כבר לא מעוניינת בסיפור האגדה של החתונה? קשה להאמין. אפשר, מצד שני, לנסות ולבדוק לאיזה זירות תרבותיות נדד סיפור האגדה הזה. משום שכפי שמוכיחה לנו השגעת רבתי סביב חתונתם של וויליאם וקייט, החתונה, שכיום מסמלת שיא של החיים המודרניים האישיים (בפרט של חייהן של נשים), היא לא נרטיב שאנחנו מוכנים להיפרד ממנו. עבור רבים, אולי רבים מדי, טקס החתונה פירושו מעבר ממעמד אחד לשני, קבלה של אישור חברתי, השלמה של תהליך חניכה שנתפס בעיני רבים כנורמטיבי ורצוי. הנישואים עצמם, חיי היומיום הם כבר סיפור אחרי לגמרי, כמעט לא רלוונטי ומעניין. כמו מידלטון, גם אנחנו רוצים להאמין שנחיה בסיפור מהאגדות, בלי לפגוש בזאב הרע.

*#