אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מ"סאלח שבתי" עד "ליל סדה": המשפחה בקולנוע הישראלי חוגגת

בין אם מדובר בפסח, בחתונה או בצילומי תוכנית ריאליטי, ברגע שהמשפחה הישראלית על המסך מריחה משהו שמזכיר חגיגה - במקביל לבישול הארוחה מתחילה גם נבירה עצמית. רק שהשלדים מהארון לא יצטרפו לסעודה

תגובות

קשה להקים בית וחיים על אדמת ארץ ישראל. שורשיה של המשפחה הישראלית, באה לידי ביטוי תחת הרוח הציונית על מנת לשקם את הכבוד היהודי. כך היו חמשת העשורים הראשונים של הקולנוע הישראלי: דמותו של היהודי לא הייתה של איש משפחה, אלא של איש המקים את המשפחה הארצישראלית, את החזון הציוני. צריך היה להתמודד עם טראומות השואה ולהילחם עם האויב הערבי על האדמה. משפחה, והאינדיבידואליות הבאה איתה יד ביד - זה אחר כך.

האחר כך הזה הגיע ב-1964, כאשר שתי סדרות מערכונים שונות עובדו לקולנוע: בשתיהן מככב אב משפחה. הוא עב כרס, חי תחת החזון של מפלגת מפא"י וצריך לפרנס את משפחתו בעבודת פרך משמימה. ההבדל המשמעותי בין שתי המשפחות היה המוצא: מצד אחד נמצאה "משפחת שמחון" של יואל זילברג, משפחה אשכנזית-בורגנית שאורח חייה התנהל בהתאם למוסכמות של סיטקום אמריקאי קלאסי. מנגד, מן המטוס, היישר מאחת מארצות ערב, ירדה לה משפחת שבתי: אם, כמות בלתי ברורה של ילדים והאב - סאלח (חיים טופול).הישראלי החדש. "סלאח שבתי":בסוף של "סאלח שבתי" (אפרים קישון) מתנהל סחר חליפין בין אנשי הקיבוץ למשפחת שבתי, כאשר ההגשמה הרומנטית - חתונה בין בני הקיבוץ, זיגי ובת שבע (אריק איינשטיין וגילה אלמגור) לילדיו של סאלח, חבובה ושמעון (גאולה נוני ושייקה לוי) - סוגרת את הסרט בחתונה ובהיווסדה של משפחה מעורבת בין האשכנזים למזרחיים. זהו פתרון קלאסי והוליוודי - חתונה היא הסיום שיסגור את החותם לגבי המושג החמקמק הזה, המשפחה הישראלית האולטימטיבית. כולנו יהודים, אז יאללה, נתחתן ונתרבה.הבעיות מתחילות אחר כך עם זאת, החלום האופטימי הזה לא היה יכול להיות יותר רחוק עבור יוצרי הקולנוע הישראלי העכשווי. בעוד שהחתונה, הקמת המשפחה, נחשבה בקולנוע של אז לאירוע שסוגר את הסיפור, הרי שמסתבר שזה רק התחיל - והספיק לצבור הרבה מאוד מטענים שליליים לאורך השנים. אם חג הפסח הוא האירוע היחידי בשנה בו מתכנסת המשפחה הישראלית הגדולה מסביב לשולחן ואוכלים מסובין, בסופו של דבר זו גם תוציא את השלדים מהארון. כך למשל ב"ליל סדה" של שמי זרחין מ-1995, בעקבות חשדות, נקמות, בעיות וטרגדיות, השלדים לא מאחרים להתעורר ולערער את המשפחה - אם כי בעזרת שמחת החג והאבל המשותף המשפחה מתאחדת בתוך וילה כפרית-פסטורלית. כך גם במשפחות המתאספות דווקא בחגים אחרים - ב"האושפיזין" של גידי דר (2004), המתרחש בסוכות, נמצא את משה ומלי בלנגה, המחכים לשמוע כי הם כבר לא יהיו חשוכי ילדים - אך נאלצים במפתיע לארח בסוכה את חבריו מעברו הקרימינלי של משה. גם כאן, שמחת החג והדבקות במסורת הכנסת האורחים מובילה לאלגוריה ורדרדה ומלאת תקווה.מבערים את הצרות. "לילסדה":

גם שתיים מתוכניות הדגל המשפחתיות של רשת, "המשפחה" ו"משפחה חורגת", סיימו את העונה, כשהמסר היחידי בהן הוא איחוד משפחתי כנגד כל הסיכויים, תוך כדי התגברות על המשבר הכלכלי, באמצעות תיווך של מצלמות לעין הפרטית.בטיפול בדרך כלל כאשר מתכוננים לארוחת החג, לצד הכנת האוכל עוסקים גם בהסתרה. המשפחה המארחת (משפחות אחרות או את הצופה) מתעקשת להכניס למגירות, לבוידעם, לארונות ואל מחורי הפרגוד את הבלאגן, על מנת להשרות אווירה טובה בין שכבות המשפחה הגרעיניות והמורחבות. הרי בסופו של דבר מה שאינו טהור ונורמלי לא תואם את שמחת החג: בדם לבגדים מלוכלכים, חמץ או סתם ג'אנק מיותר, גם הסוד הנוגע למשפחה - השלד בארון שנפל בקרב, למצוקה הכלכלית או לממחלה - מוכרח להיות מוסתר על מנת לא לפגוע באורח החיים. נדמה כי החג הוא מעין מבחן - האם תוכל המשפחה לעבור נורמליזציה מבלי שאף אחד ישים לב?עם זאת, הלקח החוזר ונלמד מחשיפת תהליכי העבודה של המשפחות האלו הוא שההדחקה דווקא לא תעזור. על מנת שהתא המשפחתי יהיה תא אופטימי, כמראה בפני קהל הצופים, המשפחה הקולנועית הישראלית תצטרך ללמוד להתקדם. אמת, היא התחילה כגוף מגובש הנלחם בבעיות יומיומיות של התאקלמות - מאבק בבירוקרטיה, בעיקר - אבל מאז עברו כמה שנים וצמחו מספר עשבים שוטים. אם אי אפשר לנכש אותם, צריך לפחות להכיר בהם, להלביש אותם יפה ורק אז לבקש מהם להעביר את המלח.

*#