פיליפ ק. דיק: פרנואיד, מכור לסמים והדארלינג של הוליווד

"נגד כל הסיכויים" הוא עוד סרט בשורה של עיבודים רבים מספריו של פיליפ ק. דיק לקולנוע, ביניהם "זיכרון גורלי" ו"בלייד ראנר". סופר המדע הבדיוני החתרני והמשונה היה פרנואיד, מכור לסמים ומוכה חזיונות - אז מה הוליווד מצאה אצלו?

שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל

כש"בלייד ראנר" יצא למסכים ביוני 1982 כבר חלפו כמעט ארבעה חודשים מאז הלוויה של פיליפ ק. דיק. דיק, מחבר "האם אנדרואידים חולמים על כבשים חשמליות", הנובלה עליה בוסס סרט המדע בדיוני המכונן, מת משבץ מפתיע בביתו בקליפורניה, מבלי שיספיק לראות את הסרט הראשון שהתבסס על אחת מיצירותיו. בחייו הוא התנגד להעביר את הספרים שלו למסך, ואף סירב ל-400,000 דולר שהוצעו לו כדי לכתוב את התסריט. דיק לא סמך על הוליווד (לעומת זאת, ב-1974 הוא עיבד את ספרו "יוביק" לתסריט עבור הבמאי הגל החדש הצרפתי ז'אן פייר גורין - פרויקט שמעולם לא יצא לפועל). למען האמת, הוא לא סמך כמעט על אף אחד.

אבל את המעט שיצא לו לראות מ"בלייד ראנר" הוא דווקא אהב. אחרי ששורה של במאים ומפיקים (ביניהם מרטין סקורסזה) התעניינו בעיבוד קולנועי לנובלה פחות או יותר מאז שהודפסה לראשונה ב-1968, בסופו של דבר הפרויקט הלך לרידלי סקוט, אז במאי צעיר עם קרדיט אחד חשוב: "הנוסע השמיני". דיק קרא ואהב את התסריט, והגיב בחיוב גם ל-20 דקות מהסרט, שהוקרנו לו בשלבים מוקדמים של העבודה. מאז שמת, כאילו סכר נפרץ: "זכרון גורלי" בוסס על הסיפור הקצר "אנחנו יכולים לזכור זאת עבורך בסיטונאות", "דו"ח מיוחד" על סיפור קצר באותו שם, "צ'ק פתוח", "סורק אפלה" ועכשיו גם נגד כל הסיכויים (במקור "The Adjustment Bureau", ובסיפור של דיק - "Adjustment Team"), שיצא לקולנוע בסוף השבוע הקרוב. עוד ארבעה סרטים נוספים (ביניהם "יוביק", אותו מפתח לקולנוע מישל גונדרי) ומיני-סדרה (אליה הוצמד רידלי סקוט) נמצאים בשלבים שונים של הפקה. אבל מה הפך את הסיפורת של דיק למושכת כל כך עבור הוליווד? איך הפך סופר קיצוני, חתרן, ככל הנראה משוגע מעט ובמיוחד לא נגיש  - למקור בלתי נדלה של קולנוע?ההיפי של המדע הבדיוני

בשביל לענות על השאלה הזאת צריך קודם להבין את פיליפ ק. דיק עצמו. הוא נולד ב-1928, גדל בקליפורניה ומכר את הסיפור הראשון שלו ב-1951. זה אומר שהוא התחיל לכתוב מדע בדיוני מוקדם מספיק בשביל להימנות על "תור הזהב" של הז'אנר, אבל גם מאוחר מספיק בשביל שהיצירות החשובות יותר שלו יעברו דרך פריזמות של כל תרבויות הנגד: הביטניקים, ההיפים והתנועה לזכויות האזרח. ברומאנים המוקדמים שלו הוא כבר נוגע בכמה תמות שהפכו לקבועות - מסע בזמן, שיבושים במציאות, סמים פסיכדליים.נותר נאמן יחסית לחזון של דיק. שון יאנג (מתוך "בלייד ראנר")אבל פיליפ ק. דיק האמיתי מתחיל איפשהו בתחילת שנות ה-60, כשהוא נשוי בשלישית, מכור לאמפתמינים וכותב משהו כמו ארבעה ספרים בשנה. ספציפית, ב-1965, הוא כותב את "שלושת הסטיגמטות של פאלמר אלדריץ'" - ספר העוסק בעיקר באזרחים האומללים של מושבות בכוכבים האחרים במערכת השמש, שמשתמשים בסם הגורם להזיה קולקטיבית על מנת איכשהו להעביר את הימים שלהם. כמו ברוב ספריו של דיק שנכתבו לאחר "שלושת הסטיגמות", יש כאן כמה שכבות של מציאות, המאיימות כל הזמן לקרוס זו לתוך זו. במובן מסוים, השאלה שאותה שואל דיק שוב ושוב בכל הספרים שלו היא: מה עושים כשהמציאות מסביב מתחילה להתמוטט?

זהו מרכיב ששרד דווקא את המסע להוליווד. הקולנוע נהנה לנצל לרעה של האמונה האוטומטית של הצופה כי מה שהוא רואה על המסך הוא המציאות הפנימית, לכל הפחות, של הסרט.  "ממנטו", "התחלה", "מטריקס" - כל אלה חייבים לא מעט לדיק. אבל בעוד שאצל פיליפ ק. דיק ההשלכות של עיוותים במציאות הן קודם כל פנימיות - סיבות מצוינת להיות פרנואיד, פחדן, אובססיבי - עיבודים כמו "זיכרון גורלי" או "דו"ח מיוחד" העדיפו להפוך את המצב הזה לחידה. איזו מציאות היא האמיתית? ברגע שהגיבור ידע את זה, הוא ידע גם איך להתגבר על המכשולים שבפניו - וזהו. הטוויסט נשאר, אבל התרוקן מהמשמעות העמוקה יותר שלו.אפשר לחלץ מכל דבר תסריט לסרט פעולה. ארנולד שוורצנגר (מתוך "זיכרון גורלי")רק בלי הספק העצמי

זהו למעשה הסיפור של גרסת הבמאי של "בלייד ראנר". הסרט הוא מסע קודר המתרחש בלוס אנג'לס של 2019, בו השוטר ריק דקארד רודף אחר "רפליקנטים" - רובוטים דמויי אדם, שעבורם שהות בכדור הארץ היא בחזקת פשע שדינו מוות. "בלייד ראנר" שמר על הטון הפילוסופי והאפל גם בגרסתו הראשונה, אבל רק עשור לאחר מכן, שוחרר הסוף ה"אמיתי" של הסרט, שיישר קו עם זה של הספר - בו נרמז שדקארד הוא בעצמו רפליקנט שאינו מודע להיותו כזה. הרעיון הזה נתפס כאפל או מבלבל מדי עבור הצופה הממוצע - אבל הרי שזו בדיוק המהות של פיליפ ק. דיק.

ב-1974 דיק, הפרודוקטיבי תמיד, היה בסוף של חמש שנות של דממה ספרותית. נותרו לפניו עוד שמונה שנות חיים, שישה רומאנים מבריקים - השיא של יצירתו - ואחד לא גמור, "The Owl in Daylight". ב-20 בפברואר - בדיוק שמונה שנים לפני השבץ הראשון שלו (השני, שהגיע חמישה ימים מאוחר יותר, היה גם האחרון) - על פי מה שסיפר, הגיעה לדלתו אישה (שליחה של חברת תרופות, שהביאה לו משככי כאבים שהזמין - דיק התאושש דאז עקירת שן בינה) שענדה על הצוואר תליון דמוי דג - סמל נוצרי נפוץ בארצות הברית. לאחר הביקור שלה הוא החל לראות חזיונות מוזרים, שאותם כינה "2-3-74" (פברואר ומרץ 1974). תחילה ראה קרני לייזר ודפוסים גיאומטריים, אבל לאחר מכן ראה גם את ישו, את רומא העתיקה ולבסוף החל לראות את עצמו כחי חיים כפולים: מצד אחד הוא היה סופר המדע הבדיוני פיליפ ק. דיק, ומצד שני נוצרי בשם תומאס, החי במחתרת במאה הראשונה לספירה. את מקור החזיונות הוא הגדיר כאלוהים ולאחר מכן גם בשמות "זברה" ו"ואליס" - ראשי תיבות של Vast Active Living Intelligence System. "ואליס" הפכה גם בהמשך לדמות של ממש בספריו המאוחרים - לוויין תבוני מקבוצת כוכבים מרוחקת המנסה לתקשר עימו. למרות הכל, הוא עדיין היה סופר מדע בדיוני, והמשיך לחשוב בדפוסים של כזה.מה עושים כשהמציאות מתחילה להתמוטט? טום קרוז (מתוך "דו"ח מיוחד")

החוויה הרוחנית שדיק עבר השתלטה במהרה על הכתיבה שלו, שהפכה אוטוביוגרפית במפתיע. ב-1977 הוא פרסם את "סורק אפלה", מותחן מדע בדיוני סבוך בו שוטר במסווה, המתחזה לסוחר סמים, מאבד בהדרגה את ההבחנה בין זהותו האמיתית לזו הבדויה. עיקר הספר מתמקד במערכות היחסים שלו עם מכורים אחרים החיים בביתו - עלילה המתארת למעשה את השנים האבודות של דיק, בהן הוא ההתמכרות שלו לאמפטמינים יצאה משליטה והוא הפסיק לכתוב. ב-2006 עיבד ריצ'רד לינקלייטר ("חיים בהקיץ") את "סורק אפלה" לסרט, שכמו קודמו, צולם ולאחר מכן נצבע כולו בטכניקה הנקראת "רוטוסקופינג", מה שהעניק לו מראה מצויר, מנכר והזייתי מעט. אבל דווקא בעיבוד הצבעוני הסורק איבד את האפלה שלו, ולמרות שמדובר היה אולי בגרסה הקולנועית הנאמנה ביותר לספר של דיק (פרט לגרסת הבמאי של "בלייד ראנר"), האווירה המוקצנת והמבלבלת לא נשתמרה. "סורק אפלה" של לינקלייטר היה חלל בטוח מדי לדמויות שלו, שאצל דיק התרוצצו תחת סכנה תמידית של אובדן העצמי.האווירה החמימה מקרית ומיותרת. קיאנו ריבס (מתוך "סורק אפלה")הוליוודי בכוח

אבל עבור דיק "סורק אפלה" היה בעצם פרידה משנים רעות. בשנות ה-80 הוא כתב את ספריו האחרונים, בהם "טרילוגיית ואליס", חקר לעומק ובנה תרחישים בדיוניים סביב ההתגלות שחווה. מבניהם רק הראשון - "Radio Free Albemuth" - עובד לסרט, שגם ארבע שנים לאחר שצולם עדיין מחפש מפיץ. הרתיעה של המפיקים מהסיפורת המאוחרת של דיק היא למעשה לקמוס לפרשנות החד צדדית שלהם לסרטיו הקודמים. להוליווד אין עניין להביא למסך את מלוא התנופה של הרבדים הפילוסופיים, המיסטיים והדתיים בספריו, ולכן אין לה גם את הכלים להתמודד עם הכתיבה המאוחרת שלו. הוליווד מעריצה את החזון של דיק אבל נרתעת מהטירוף שהיה הדלק שלו - ולכן שוב ושוב מפשפשים אנשי התעשייה בכתיבה המוקדמת שלו. ("Adjustment Team", למשל, הוא סיפור קצר שולי מ-1954, שפורסם במקור בכתב עת ולאחר מכן בכמה אנתולוגיות).המצטרף הטרי למשפחה. מאט דיימון (מתוך "נגד כל הסיכויים")דיק האמיתי פשוט מוזר מדי בשביל המסך. אולי הבעיה היא שהקולנוע בכל זאת נאלץ לעגן את המתרחש באיזושהי מציאות, אפילו פנימית, ואצל דיק גם זו מעורערת כל הזמן. במדיות אחרות גם ספריו הקשים יותר דווקא מצאו בית - ב-1987, למשל, הועלתה בצרפת אופרה לפי "ואליס" - אך עם עיבוד מחודש צפוי ל"זיכרון גורלי", עיבוד של דיסני (!) ל"מלך האלפים", סיפור פנטזיה סאטירי שכתב ב-1953 ופרויקטים אחרים שמסרבים להתמודד עם פיליפ ק. דיק האמיתי - נראה שמי שרוצה להסתכל לואליס בלבן של העין ולראות איך צמחו הזרעים שננטעו בכתיבה שלו כמעט מתחילתה, יאלץ בכל זאת לקרוא את הספרים.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ