רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הקשר הצרפתי: הוליווד משתלטת על פריז

רגע לפני שפסטיבל הקולנוע הצרפתי יפתח בסינמטקים ברחבי הארץ, צריך לבדוק אם הבמאים והשחקנים הצרפתים לא עברו אמריקניזציה. כיצד שומרים על קול מקורי מול הפיתוי ההוליוודי?

תגובות

בסוף השבוע יפתח בסינמטקים ברחבי הארץ פסטיבל קולנוע הצרפתי השמיני, תחת השם "רגעים של קולנוע צרפתי". עיון בתוכניה, יחד עם היזכרות קצרה בהיצע של השנים האחרונות, חושף כי הקולנוע הצרפתי עבר סוג של אמריקניזציה. לא מדובר רק באופן בו סרטים משווקים או לאובססיה לספירת כרטיסים. אלה הם נחלתו של העולם המערבי בכללותו, אך ראוי לציין כי השנה החולפת הייתה המכניסה ביותר בקולנוע הצרפתי מאז שנות השישים (וכולנו יודעים מה קרה אז בארץ הבאגט). אבל הנושא המרכזי הוא הניצחון של הצרפתים במגרש של הוליווד, בכל הנוגע לטיפול בז'אנרים. רוצים סרט אמריקאי טוב? חפשו אותו בצרפתית.פסטיבל הקולנוע הצרפתי השמיני - כל הפרטיםמבין דפי התוכניה מזדקרות שמונה קומדיות, אשר חציין עונות גם להגדרה "רומנטיות". אחת מהן היא שקרים לבנים קטנים, מן הלהיטים הגדולים ביותר של השנה בבתי הקולנוע בצרפת, שהמתחרה שם בהכנסותיו בסרטים כמו "התחלה" או "צעצוע של סיפור 3". מעליו בטבלה השנתית ניתן למצוא את הפרק השביעי בסדרת "הארי פוטר", "שרק לנצח" ו-"אליס בארץ הפלאות". כך שבעוד שהצרפתים מאמצים מוצרים הוליוודיים כמו יתר העולם, הם אינם שוכחים לתת כבוד גם לתוצרת המקומית ולסייע לה להתברג גבוה בטבלת הסרטים המרוויחים - במיוחד כאשר מדובר בקומדיות. מספיק להיזכר בסרטים כגון "ברוכים הבאים לצפון" או בכל תוצר של פרנסיס וובר ("אידיוט מושלם", "סתום ת'פה") מן העשור החולף כדי להבין שהקולנוע הצרפתי משחרר לפחות להיט קומי אחד בשנה. אבל מה עם ז'אנרים אמריקאיים יותר ייחודיים, כמו למשל, סרטי אקשן עתירי תקציב ופיצוצים? כאן, מדובר בתבוסה של ממש, עם מנצחים מפתיעים.גם "אידיוט מושלם" של וובר התגלגל לגרסה אמריקאית. (מתוך: "אידיוט מושלם")לקנות את צרפת הכל התחיל עם לוק בסון, אשר בשנות השמונים והתשעים ייצר במולדתו סרטי פעולה כל כך אמריקאיים, עד כי להוליווד לא הייתה ברירה אלא לחסל את התחרות על ידי מהלך אמריקאי-קפיטליסטי קלאסי: קניית המתחרה. הקולנוען מאחורי "ניקיטה" מצא עצמו מביים שוברי קופות כמו “האלמנט החמישי", עם כוכב אקשן בסדר הגודל של ברוס וויליס מודל 1997. כמה שנים אחר כך, פינה בסון את הבמה לטובת חניכיו והסתפק בהפקה, עד שחזר השנה לבימוי עם "הרפתקאותיה המופלאות של אדל", אשר גרם גם לאינדיאנה ג'ונס להיראות רע (למרות שזה האחרון עשה לאחרונה מספיק נזק בכוחות עצמו). בני טיפוחיו של בסון הפכו בתוך מספר שנים מהיוצרים של אקשיונרים צרפתים כמו "District 13" לאחראים על מיטב הג'אנק-פוד העכשווי של הוליווד: "הענק הירוק", "חטופה", "התנגשות הטיטאנים", "מפריז באהבה" - כולם סרטים של לואי לטרייה ופייר מורל, האחד עוזר-במאי והשני צלם שהפכו לבמאים בזכות עצמם (ובזכות לוק בסון). בינתיים, בצרפת, סרטים כמו "לארגו ווינץ'" או אפילו "22 קליעים" (דרמת פשע ז'אנריסטית עם ז'אן רנו) היו לשוברי קופות בארצם.מי צריך את דיסני? "The Illusionist":גם בגזרת האנימציה, יכולים לזקוף לעצמם הפרנקופונים הישג לא קטן. כאשר דיסני הגדולה מודיעה חגיגית על חזרה למקורות ולאנימציה קלאסית, התוצאה היא סרטים כמו "הנסיכה והצפרדע", שאינם חפים ממראה מלוטש של עידן הדיגיטליה. אבל כאשר היוצר המבריק של "שלישיית בלוויל", סילבאן שומא, מוציא סרט חדש - קסם אמיתי מתחולל עם המסך. סרטו החדש, "The Illusionist", הינו מחווה לגאון ז'אק טאטי המצויירת כולה ביד ולא סתם - יד אמן. כל פריים מתוך הסרט ראוי להיתלות במוזיאון. מתי בפעם האחרונה חשבתם כך על סרט של דיסני?וכך נראה מקור ההשראה. מתוך "זה הדוד שלי" של ז'אק טאטי:גם הרוקנ'רול הצרפתי - באנגלית בחודש ינואר האחרון היה לכותב שורות אלה הכבוד לשפוט בפסטיבל הקולנוע המקוון הראשון מסוגו בעולם, בו מיטב התוצרת הצרפתית הייתה זמינה לגולשי רשת האינטרנט לצפייה ישירה (בתשלום סימלי). די להזכיר שלושה סרטים מבין העשרה אשר התמודדו על הפרסים כדי להבין עד כמה עמוק חלחלו ז'אנרים הוליוודיים אל תת-המודע של יוצרי הקולנוע הצרפתים העכשוויים. "Espions", למשל, הוא סרט ריגול המדלג במיומנות בין פריז ולונדון והמכיל סצינות אקשן ומתח שלא היו מביישות שום מוצר הוליוודי. "All That Glitters" הוא קומדיה על שתי חברות-הכי-טובות הגרות בפרבר עני ומתפלחות למסיבות של עשירים כדי לגעת בחיי הזוהר - אף אחד לא יופתע אם רימייק אמריקאי יצוץ לו פתאום.

"The Last Summer Tour" הוא לא פחות ולא יותר מאשר "כמעט מפורסמים" בצרפתית, כולל להקת הרוק שיוצאת לסיבוב הופעות מלא בסקס, סמים וגרופיות. כמובן שהלהקה הפיקטיבית מתהדרת בשם בשפה האנגלית וחולמת על תהילה בינלאומית. שלושתם היו סרטים מהנים מאוד, אשר לקחו נוסחה הוליוודית ויצקו לתוכה תכנים בשפה ובאוריינטציה המקומית. ייתכן שצרפת של הסרטים הללו איבדה מעט מן הזהות המיוחדת שלה לטובת היטמעות במערב, אבל זו כבר סוגיה אחרת, אליה מתייחסים בהרחבה בארץ הבאגט בתחומים כמו פוליטיקה ותסיסה חברתית נגד זרים ובעד לאומנות.אלוהים נתן לצרפתים אגוזים ולאמריקאים - שיניים. ז'אן לוק גודאר. (צילום: AP)ז'אן לוק גודאר שאמר פעם: "אני מרחם על הקולנוע הצרפתי על שאין לו כסף ואני מרחם על הקולנוע האמריקאי על שאין לו רעיונות". נדמה כי בארצות הברית נמצא פיתרון - לקנות את הרעיונות הצרפתים בכסף אמריקאי, כך שכל אחד יקבל את מה שחסר לו. רכישת היריבים מתבטאת בשני מישורים. האחד הוא רימייקים, גרסאות מחודשות לסרטים שגילם לא עולה לעיתים על שנה אחת. עובדה ידועה היא שהאמריקאים שונאים סרטים מתורגמים: ב"פייטר", למשל, אומרת דמותה של איימי אדמס לדמותו של מרק וולברג, אחרי דייט בו צפו בסרט זר, משפט בנוסח "אין לי מושג איך היה הסרט, כי הייתי עסוקה מדי בקריאה". לארה"ב נוח יותר לקנות את הזכויות ואז לצלם מחדש את המקור בגרסה מקומית, מאשר להתמודד עם כתוביות. כך הפך "אידיוט מושלם" הצרפתי לקומדיה "אידיוט לארוחה" בכיכובם של פול ראד וסטיב קארל. המותחן "אנתוני זימר" היה ל"התייר" עם ג'וני דפ ואנג'לינה ג'ולי בפרונט. גם "Anything For Her" לבש פסים וכוכבים וזכה לשם "שלושת הימים הבאים", כאשר ראסל קרואו ואליזבת' בנקס איישו את התפקידים הראשיים. ואלו רק דוגמאות מהשנה האחרונה.אם אין לחם, נביא באגטים דרך נוספת לשנע כישרון מאירופה לאמריקה היא ייבוא של כוכבים. גיום קאנה כיכב השנה בדרמה הרומנטית "אתמול בלילה". מריון קוטיאר הפכה לכוכבת בארה"ב אחרי האוסקר בו זכתה על גילומה של אדית פיאף בסרט "החיים בוורוד" וניתן היה לראות אותה אשתקד בבלוקבאסטר "התחלה". כריסטופר נולאן, הבמאי של הסרט ההוא, כבר הספיק להתאהב בכוכבת הצרפתייה ורוצה אותה גם לפרק השלישי בסאגת באטמן המחודשת שלו, "The Dark Knight Rises". עוד מסרטי 2010, ניתן היה לצפות בשחקן וינסנט קאסל מגלם את הכוריאוגרף הראשי ב"ברבור שחור" - כי אפילו באמריקה יודעים שלתפקיד אמן אמיתי (או אחד שכולו רק פוזה) מלהקים צרפתי.אמן חייב במבטא. וינסנט קאסל עם נטלי פורטמן ב"ברבור שחור".האם קורה גם תהליך הפוך, כלומר, האם הקולנוע האמריקאי מתחיל לחקות את האירופאי? נדמה שכאן המצב שונה. ראשית, אין לאמריקאים סיבה לעשות דבר מלבד לייבא כשרונות מצרפת, כאשר זו פועלת בתוך תבניות אמריקאיות. שנית, בתחילת שנות האלפיים החלו במאים אמריקאיים רבים להתעניין דווקא בקולנוע המזרח אירופאי. המקרה המפורסם מכולם הוא של הבמאי גאס ואן סנט, אשר הרגיש שמיצה את עצמו בסוף האלף הקודם. צפייה בסרטו של הבמאי ההונגרי בלה טאר, "הרמוניות וורקמייסטר" משנת 2000, עוררה בו השראה חסרת גבולות. ואן סנט קם ויצר את "ג'רי", "אלפנט", "הימים האחרונים" ו-"פארנואיד פארק", תוך שהוא מאמץ את הגישה האיטית והמהורהרת של הקולנוע המזרח-אירופאי. לאחר מספר סרטים אמנותיים חסרי פוטנציאל מסחרי, שב ואן סנט אל חיק המיינסטרים עם "מילק".אלמנט נוסף שיש לקחת בחשבון בחיפוש השפעות צרפתיות על הוליווד, הוא הבחירות של יוצרים אמריקאיים לצלם בצרפת, כלומר למקם בה את העלילה או חלקים ממנה. וודי אלן, אחד הסמלים של הקולנוע הניו-יורקי, קרא לסרטו החדש חצות בפריז, בו גבר אמריקאי מתאהב בעיר. דוגמה מקצה אחר של הסקאלה היא סרט האנימציה "רטטוי", המספר על עכברוש פריזאי החולם להיות שף במסעדת גורמה. בין אם מדובר בוודי אלן או בראד בירד, יוצר "רטטוי", ההחלטה שלהם ברורה - פריז מסמלת סוג של איכות אירופאית שנדיר למצוא באמריקה. התייחסות אל רחובות העיר הקסומה כמעוררת השראה אמנותית במקרה של "חצות בפריז" או אל מזון כאמנות לכל דבר אצל "רטטוי" - שניהם אלמנטים המזוהים מאוד עם הצרפתים. מעבר לשימוש כמעט-נצלני זה בעיר האורות והרומנטיקה, נדמה כי לא ניכרת השפעה צרפתית על ארה"ב בתחום הקולנוע, אלא רק להיפך.

*#