רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הילד של ארנה: פרידה מג'וליאנו מר

מאחורי הדמות הסוערת והחריפה של ג'וליאנו מר הסתתר אדם רגיש ומלא אידיאולוגיה. "הילדים של ארנה", הסרט התיעודי שעשה על התיאטרון שהקימה אימו מעניק הצצה נדירה לתוך הנסיבות שהפכו אותו למי שהיה

תגובות

ג'וליאנו מר, שנרצח היום (שני) בג'נין, היה שחקן, במאי ופעיל פוליטי. אבל מעל לכל הוא היה ילד של אמא. מר נולד בנצרת לארנה מר חמיס היהודיה, פעילת זכויות אדם שעסקה בעיקר בזכויות החברה הפלסטינית. היא הייתה יפהפיית הפלמ"ח, בתו של פרופ' גדעון מר, שהלכה אחרי אהוב ליבה, הקומוניסט הערבי ישראלי צליבא חמיס. ג'וליאנו היה הבן האמצעי, אשר גדל כיהודי והתגייס לצה"ל כלוחם בצנחנים, בעוד אחיו, אביר, חי וגדל כערבי. כל חייו התנהלו בצל שני הורים גדולים מהחיים, אשר דעתם הפוליטית הייתה משמאל לקומוניסטים. כשאביו נפטר, הוריו היו גרושים זה שנים, בעוד אמו עמדה וספדה לו בערבית.

"הביא אור למקום שהיה בו". חברים נפרדים מג'וליאנו מר

בשלבי הקריירה הידועה והמוכרת של מר נמצאים, בין היתר, סרטי קולנוע כמו "המתופפת הקטנה" (1984) בו שיחק לצד דיאן קיטון, "זעם ותהילה" (1985) של אבי נשר, "עץ הדומים תפוס" של גילה אלמגור, חמישה סרטים של עמוס גיתאי וכן הצגות תיאטרון בבית ליסין, הבימה, בתיאטרון חיפה ובמסגרת פסטיבל עכו. אך הדבר אשר מזוהה עמו יותר מכל, הוא הסרט הדוקומנטרי שיצר וביים (יחד עם דניאל דניאל), "הילדים של ארנה", בו עוסק ב"תיאטרון האבן" - תיאטרון לילדים פלסטינים בג'נין, שהפעילה אמו בשנות התשעים. בעקבות ובעת מבצע "חומת מגן" בשנת 2002, כשבע שנים לאחר מות האם מסרטן, חזר מר אל הילדים שהשתתפו בתיאטרון, וצפה בהם הופכים ללוחמים מתבגרים וזועמים, בעוד חלקם נהרגו בקרבות.

הוציא חופש מהאבןבשנת 2006, לאחר הצלחתו המסחררת של הסרט בפסטיבלי סרטים בפינלנד, קנדה, וכן בפסטיבל טרייבקה בניו-יורק, הקים מר מחדש את התיאטרון שייסדה אמו, וקרא לו "תיאטרון החופש". בפתח התיאטרון הזה הוא גם נרצח בחמש יריות, על ידי אדם רעול פנים. ל"תיאטרון החופש" היו אויבים: שונאיו טענו כי מר פתח חוגי משחק מעורבים לנערים ונערות ופגע במוסר שלהם. דלתו של התיאטרון הוצתה בעבר; מר קיבל איומים על חייו. באופן אירוני, מנהל התיאטרון משנת 2009, זכריה זביידי, הוא אחד המבוקשים הבולטים של כוחות הביטחון בעבר. הוא היה פעיל בו עוד מיום הקמתו ע"י ארנה מר חמיס.הרף העין של החיים הקצרים. "הילדים של ארנה":

"כל כך חזקה תשוקתו של מר ללכוד את הרף העין של החיים הקצרים", אמר הסופר יצחק לאור בביקורת על סרטו של מר, "עד שהוא נמנע, ובאומץ רב, לשרבב לנו תמונות מנעוריה היפים של אמו (הרי זו ארנה היפה מהפלמ"ח), וכך הוא משאיר לנו אותה בזיכרון כחורבן גופני. בנאום על החירות האנושית, ומה שעולה מן התמונות של חורבן הגוף, של ימים אחרונים לחיים, בין טיפול כימי למורפין, הוא רוח האדם, כי רוח האדם היא הקריאה לבני אדם להתקומם. זה מה שעושה ג'וליאנו מר. אין כאן דיבורים מיותרים. היכולת של מר לברוח מסרטים שכמותם נעשים יותר ויותר בבתי הספר לקולנוע, הופכת את סרטו לעוד עלייה בסולם של הקולנוע הדוקומנטרי הישראלי".

חרטה אחת בלבדהקשר בין מר לאמו, כך עולה ממקורבים, היה חזק מכדי לתאר. גם בדעותיו הפוליטיות הקיצוניות דמה מר לאמו, אם כי פעילותו הפוליטית נועדה לגשר על הפערים. "אם יש לי חרטה גדולה אחת בכל מה שקשור בסרט, ואני מקווה שאמא שלי תסלח לי", סיפר מר לעיתונאי אורי קליין בעקבות צאת סרטו, "זה שלא הפקעתי את הדמות שלה מההקשר היהודי-הציוני-הישראלי". ארנה מר חמיס הייתה רדיקלית בדעותיה, קומוניסטית קיצונית שהרבתה לצאת נגד עמה שלה. "היא לא התנגדה רק לכיבוש; היא התנגדה למה שהיא כינתה 'הקולוניאליזם הציוני'. היא נאבקה למען מדינה דמוקרטית חילונית לכל אזרחיה. היא הפקיעה את עצמה מהמחנה הישראלי, והצטרפה לאינתיפאדה בג'נין. בחברה הישראלית היא נחשבה לבוגדת"."במה זה אהבה, תיאטרון זה לאהוב." ג'וליאנו מר (צילום: דניאל צ'יצ'ק)

באותן שנים, הרגיש מר בעצמו כנטע זר בחברה הישראלית. "זה היה כל כך קשה שלא יכולתי עוד לעלות על במה ולהופיע לפני קהל ישראלי. במה זה אהבה, קהל זה לאהוב, ואני לא מסוגל לעשות את זה כרגע. אני יודע שזה זמני, אני יודע מה הסיבות לכך, אבל ככה זה כרגע, ובינתיים מה שאני מתכוון לעשות זה להמשיך לעשות סרטים – אם יתאפשר לי לעשות אותם, אם יתנו לי לעשות אותם".האם יוצרים הערבים-ישראלים לכודים בהקשר הפוליטי?

*#