אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ערבים טובים: האם הוליווד מוכנה למוסלמים?

בעוד שהקולנוע האירופי כבר חופר עמוקות ביחסי המערב עם המוסלמים, עשור אחרי פיגועי ה-11 בספטמבר, הוליווד עדיין משתמשת בערבים בעיקר כדמויות של נבלים בסרטי פעולה. אבל ההפקות שעומדות לשנות את זה כבר בדרך

תגובות

בטקס האוסקר האחרון, הפער בין מה שמעניין את הוליווד לבין מה שמעניין את שאר העולם הפך ברור מאי פעם. ארבעה מתוך חמשת המועמדים לפרס הסרט הזר, לרבות המנצח בעולם טוב יותר (דנמרק) עסקו בצורה כזו או אחרת בקשר שבין המערב לאיסלם. כך גם 65 סרטים אחרים מרחבי העולם (בין השאר מצרפת, גרמניה ובולגריה) שהגישו את מועמדותם לתחרות. לעומתם, כל אחד מתשעת הסרטים שהפסידו לנאום המלך את פרס הסרט הטוב, הפנו את מבטם בעיקר פנימה – לנושאים תרבותיים, סיפורים, דמויות וסוגיות אמריקאיות-מערביות. המכנה המשותף הזה, נמצא חרף השוני הגדול בין הרשת החברתית לפייטר, בין ברבור שחור לאומץ אמיתי."אני לא חושבת שזה מקרי", אומרת סוזן בייר, הבמאית של "בעולם טוב יותר", כשנתבקשה להסביר את העיסוק של הסרטים במערכת היחסים בין האיסלם והמערב. "יש תמיד גל של תמות שבולטות בשיח החברתי והפוליטי. אני לא בטוחה שכולם מודעים אליו, אבל הם כן מושפעים ממנו". הדמות הראשית בסרט היא של רופא דני המתנדב למשימות הומניטאריות שונות. הוא נוסע במקביל בין מחנות פליטים במדינה שדומה לסודן במאפייניה, ולעיירה קטנה בדנמרק. בשני המרחבים הוא ניצב מול אותה שאלה מוסרית: מתי, אם בכלל, אפשר להצדיק אלימות?היסטוריה של אלימות. "בעולם טוב יותר" - טריילר:אבל מדוע ארצות הברית היא לא חלק מהשיח הקולנועי הגלובלי הזה? מדוע בהוליווד לא עושים סרטים על נושאים שמרשיעים יוצרי קולנוע במקומות אחרים? מדוע כשדמויות ערביות או מוסלמיות סוף סוף מופיעות על המסך, אז הן מעוצבות בפשטות ולפי כל הסטריאוטיפים?רואים הכל דרך עיניים אמריקאיותזה לא שבהוליווד לא עשו סרטים על העולם האיסלמי. "מטען הכאב" אפילו זכה באוסקר בשנה שעברה. איתו אפשר למנות גם את "סיריאנה", עליו זכה ג'ורג' קלוני באוסקר, "שלושה מלכים" (שוב קלוני) ו"Redacted" של בריאן דה פלמה. אבל באלה, הפוקוס הוא על גיבורים אמריקאים, חיילים, סוכני סי-איי-איי או אנשי עסקים, במקום על החברה עצמה או על האינטרקציות בין האמריקאים לתושבים המקומיים ומנהגיהם. "אנחנו רואים הכל דרך עיניים אמריקאיות, בלי הקשר או ייצוג של הקהילה מהצד האיסלמי", אומר מת'יו ברנשטיין, עורך הספר " Visions of the East: Orientalism in Film" וראש המחלקה ללימודי קולנוע ומדיה באוניברסיטת אמורי.רק דרך כוונות. (מתוך "מטען הכאב")יוצאי הדופן בדפוס הזה, הם נדירים ועל פי רוב מצויים בשוליים. בסרטו של טום מקארת'י,  "המבקר", מגלם ריצ'רד ג'נקינס פרופסור מדוכא ואלמן (על תפקיד זה הוא היה מועמד לאוסקר לשחקן הטוב ביותר ב-2009), המגלה בדירה במנהטן מוזיקאי, מהגר סורי, ואת חברתו הסנגלית – ומפתח איתם חברות. "הסרט שלי הציג גישה הומניסטית ולא פוליטית או חברתית, ואני חושב שזה ההבדל הגדול", אומר מקארת'י. לדברי הבמאי, הוא החל להתעניין במזרח התיכון לאחר שביקר בביירות', במסגרת משלחת של אנשי קולנוע במימון משרד החוץ."הלבנונים הם אנשים כל כך חמים, ורבלים ונעימים, שזה כמעט הזכיר לי את השורשים האירים שלי, וזה משהו שלא ראיתי מוצג בסרטים אמריקאיים", מוסיף מקארת'י. יחד עם זאת, הבמאי מסביר שהפרויקט שלו היה למעשה סרט אינדי, שהתרכז בעיקר בדמויות, מה שאיפשר לו לקחת את הסיפור לאן שרצה, מבלי לדאוג לסוגיות כמו שיווק הסרט והפצתו. אלה הן, במילים אחרות, דאגותיהם של אולפנים הוליוודיים גדולים, בהם הדינמיקה אחרת לגמרי. "אני לא בטוח שהתעשייה רואה בנושא הזה פוטנציאל קופתי גדול", אומר ברנשטיין. "זה קל יותר לייצג את כל המוסלמים כפנאטים שמאיימים אל אמריקה, ועוד יותר קל פשוט לא לעסוק בזה בכלל. ככה תעצבנו פחות אנשים".גנבים, גנגסטרים או מוזיקאיםסרטים אירופאיים עוסקים בנוכחות האיסלמית ביבשת לפחות משנות ה-70, אז עשה ריינר ורנר פאסבינדר את "Ali: Fear Eats the Soul" מעשייה על רומן בלתי אפשרי בין מנקה גרמניה מבוגרת ומהגר מרוקאי צעיר. צרפת בפרט הפיקה שטף של סרטים שכאלה: ברשימה ניתן למצוא את "נביא", בו אסיר צעיר ממוצא דרום אפריקאי לומד איך להערים על חבורה של גנגסטרים או "מלאך A", בו מגלם הבמאי לוק בסון ("לאון") גנב ממוצא ערבי. תופעה דומה אפשר למצוא בישראל, היכן שהקשר לאיסלם ולעולם הערבי טעון ריגשית ובעל משמעות קיומית. שני סרטים נושאי פרסים של ערן ריקליס – "עץ הלימון" ו"הכלה הסורית" מציגים דמויות ערביות עם שלל ניואנסים ובסימפטיה. כך גם "ביקור התזמורת", הקומדיה של ערן קולירין מ-2007 המספר על קבוצה של מוזיקאים מצרים שמגיעים לסיור בישראל. עדיין בדמויות ובתפקידים של גנגסטרים. (מתוך "נביא")אחד ההסברים לפער בין אירופה והוליווד בנושא זה הוא שצפון אמריקה רחוקה מהמרחב בו מתנגשות התרבות המערבית והאיסלמית זו בזו. צריך לומר בהקשר זה שדווקא שניים מתוך אותם ארבעת סרטים זרים, הגיעו מקנדה ("האישה ששרה") וממקסיקו ("ביותיפול"). בביותיפול, סרטו של אלחנדרו גונזלס איניאריטו, אישה סנגלית שבעלה גורש מספרד עוברת לדירתו של הגיבור (חוויאר בארדם). אותה אישה הופכת לדמות אם עבור ארבעת ילדיו של הגיבור, לאחר שאישתו עברה התמוטטות עצבים. האישה ששרה מתמקד במלחמת האזרחים בין הנוצרים והמוסלמים בארץ שדומה מאוד ללבנון, ובאפק ההרסני שלה על משפחת פליטים ערבית. "אחד הדברים הכי יפים בקולנוע הוא היכולת שלו לבנות גשרים בין תרבויות, והסרט שלי הוא גשר קטן", אומר הבמאי, דניס וילנו. "אנחנו זקוקים נואשות לתקשורת עם העולם הערבי"."זה שיר עם צליל אחד"קבוצות אתניות ומיעוטים אחרים, כולל קבוצות היספניות וממזרח אסיה, כבר מתלוננות זמן רב על הסטריאוטיפים השלילים דרכם הם מיוצגים בסרטים הוליוודיים. אז האם יש הבדל בין הגיבור שמסתער על קהל של ערבים המיוצגים כטרוריסטים חמומי מוח, או להבדיל – קהל של קבוצות גרילה בקולומביה? ג'ק ג'. שאנין, המחבר של "ערבים רעים באמת" ו"אשם: פסק הדין של הוליווד על ערבים אחרי ה-9/11" אומר שכן. "קבוצות אחרות עוברות סטריאוטיפיזיציה, אבל גם מרוויחות מדימויים מנוגדים. אני אומר לחבריי האיטלקים, למשל, שאני רוצה ללכת בסנדלים שלהם. כן, זה קטע של מאפיה, אבל יש גם סרטים בהם הם מוצגים באופן כל כך מצחיק, חמי לב ונדיבים. במקרה של ערבים ומוסלמים זה שיר עם צליל אחד, שטף של דימויים שלילים, אחד אחרי השני, עם שום דבר לאזן את זה".מחפש את "פילדלפיה" של המוסלמים. דייב אגרס (צילום: AP)שאנין חולם לדבריו, על הרגע שבו הוליווד תנפיק סרט שישנה את התדמית הזו ויעשה לערבים את מה ש"פילדלפיה" עשה בשעתו עבור ההומוסקסואלים. "כל מה שצריך זה סרט אחד או סדרה אחת פורצי דרך", הוא מסכם. ג'ונתן דמי, הבמאי של "שתיקת הכבשים" ו"פילדלפיה", יכול להיות מועמד ראוי למשימה. הוא בעל הזכויות ל"זייתון", ספרו של דייב אגרס ("יצירה קורעת לב של גאוניות מרעישה"), המגולל את סיפורו של מהגר סורי בניו אורלינס, שנעצר בזמן שעזר למשפחה מקומית אחרי הוריקן קתרינה. דמי מפתח בימים אלה תסריט לסרט אנימציה המבוסס על הסיפור. "אני מרגיש שכאנשי קולנוע וככותבים חשוב שנהיה מכלילים", אומר דמי. "וזה מה שנפלא בספר של דייב אגרס. הוא הטקסט הראשון שפגשתי שמתמודד באופן עמוק כל כך עם המורכבות של משפחה מוסלמית-אמריקאית. "אני מקווה שהסרט שלנו, אם נצליח לעשות אותו, יראה שמדובר בבני אדם כמו כולם".

*#