רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

דרושה שותפה פסיכופטית

מ"יצורים שמיימיים" עד "עגבניות ירוקות מטוגנות", מ"תלמה ולואיז" עד "דרושה שותפה רווקה" - כשחברות בין שתי נשים מוצבת במרכז העלילה, אפשר לצפות שהסוף יהיה מר. איך הפכה החברות לייצוג מאיים כל כך בקולנוע? ולמה תמיד מישהו חייב למות?

תגובות

הסיפור הבא כנראה התרחש בקולנוע: אישה, אולי אפילו אישה צעירה, נערה ממש, פוגשת אישה, אולי אפילו צעירה, כנראה נערה ממש - ביום בהיר אחד. המפגש התמים הופך עד מהרה לחברות עמוקה, אפשר אפילו להגיד חברות נפש. הן חולקות את אותו חדר, או את אותם חלומות או את אותו מסטינג, עוזרות זו לזו ברגעים הקשים, מצילות זו את זו מהעולם האכזר, והכל לגמרי סבבה. ואז, בלי אזהרה, אחת מהן מתחילה קצת לאבד את זה, אולי אפילו מתחרפנת. חברות הנפש הופכת למופע אימים של הטרדות, התקפות ושאר רגעים מבהילים, והסוף המר מתקרב. השותפה - כל הפרטיםהעלילה המלבבת הזו, כך מתברר, אהובה על לא מעט במאים ותסריטאים, חלקם הוליוודיים, חלקם קצת פחות. סיפורן של שתי החברות, שהקשר האינטימי שלהן הופך להרסני, חוזר למסך הגדול בסוף השבוע הקרוב עם השותפה, סרטו של הבמאי כריסטיאן אי. כריסטיאנסן. שרה (מינקה קלי) ורבקה (לייטון מיסטר המופלאה) הן שותפות לחדר בקולג', וחברות קרובות. כששרה מעוניינת ליצור קשרים רומנטיים או עם חברים אחרים, מתגלה רבקה כפסיכופטית מסוכנת. הסוף, כמובן, לא מבשר טובות. עלייתו של "השותפה", הוא מכאן גם הזדמנות נוספת להבחין בדפוס הזה. בעוד שחבורות של נשים כבר הפכו לגיטימיות על המסך (כל עוד הן קונות נעליים וגרות בניו-יורק), החברות האינטימית בין שתי נשים, מוצגת לעיתים קרובות (קרובות מדי), כחבית חומר נפץ שרק מחכה שמישהו ידליק לה את הפתיל. פצצה מתקתקת על המסך. "השותפה":אני רק רציתי שותפה לדירה

עלילה דומה (שלא לומר דומה מאוד) לזו של "השותפה", הפגישה בין ברידג'יט פונדה לג'ניפר ג'ייסון לי, ב"דרושה שותפה רווקה" מ-1992. פונדה מגלמת את אלי, אישה בשנות ה-20 המאוחרות של חייה, שנמצאת במשבר ביחסיה עם בן זוגה. לאחר שהוא עוזב את הבית, היא מפרסמת מודעה בעיתון, אליה נענית הדי (ג'ייסון לי), צעירה עם חיוך נעים ועיניים טובות. כשאלי ובן זוגה מתחילים להתפייס, מתחילה הדי לאבד את שפיותה. היא מנסה לחקות את אלי, מסתפרת כמוה וכמובן, מנסה לפתות את בן הזוג בחדר חשוך. דמותה של הדי, שמביאה איתה מראש בגאז' חשוד של מחלת נפש פתולוגית, היא וריאציה אחת של ייצוג החברות הנשית כמאיימת. אבל גם כאן, כמו בגרסאות האחרות, חוזרים שוב ושוב רמזים על קשר שיש בו גם אלמנט רומנטי (לא כל שכן - אירוטי). המיזוג בין הפסיכופטיות מצד אחד והרמזים על קשר לסבי מצד שני, עושה שני דברים: פעם אחת הוא מכריז שאין למעשה אפשרות אמיתית לאחווה וחברות אינטימית בין נשים, מבלי שזו תגלוש לאהבה רומנטית. פעם שנייה, הוא מציג את אותה גלישה כאיום בפני עצמו, בדרך כלל איום שמסתתר מאחורי דלת ורוצה לדקור מישהו עם סכין. במקרה הנוכחי, מספיק בדרך כלל להשתיק את הסכנה (קרי להרוג), ובעצם לפרק את החברות. הפסיכוזה מעבר לפינה. "דרושה שותפה רווקה":

 בואי נרצח ביחד מישהו

המקרים היותר שכיחים במחלקה המאוימת, תופרים סיפורים מתוחכמים בהרבה. כאן, לא רק צלע אחת מסוכנת, אלא היא מדביקה גם את הצלע השנייה. יחד הן יצאו למסעות נקם והרג, שיסתיימו, איך לא, גם בהרג של עצמן. ב"יצורים שמיימים", הסרט שגילה לעולם את קייט וינסלט, הופכת חברות בין שתי תלמידות בית ספר, לשותפות אינטימיות לחיי פנטזיה עשירים. הוריהן, שחוששים שהחיבור הופך קרוב מדי (כלומר מיני), מחליטים להפריד ביניהן. כתוצאה, יוצאות השתיים למסע נקם חסר רחמים. העובדה שחברות שכזו יכולה להתקיים, עבורן, רק בתוך עולם דמיוני, היא עוד עדות לסכנה שהתרבות רואה במערכת היחסים הזו. ב"דיאבלו" (1996) מגלמות שרון סטון ואיזבל אדג'ני, אישה ופילגש אל איש עסקים אכזרי. הן חוברות זו לזו באופן חולני משהו, בכדי לתכנן כיצד ירצחו אותו. המשחק עם החוק, הוא חלק דרמטי בז'אנר הזה, משום שהוא מבחין את החברות הנשית כסכנה תרבותית וקיומית הלכה למעשה.

ב"תלמה ולואיז", שיחגוג במאי הקרוב 20 שנה ליציאתו, החברות היא בראשית הדרך חבל ההצלה. עבור תלמה (ג'ינה דיוויס), אישה צעירה שלכודה בנישואים גרועים עם בעל אידיוט, החופשה עם חברתה היא בחזקת אוויר לנשימה. בשביל לואיז (סוזן סרנדון), זהו פתח מילוט מחייה האפורים והמסודרים למשעי, וגם הזדמנות לברוח מאירוע טראומטי בעברה. החופשה משתבשת  כשתלמה נאנסת על ידי בחור איתו פילרטטה בבר, וניצלת על ידי לואיז, שיורה והורגת אותו. הבריחה מהחוק הממשי, היא בסרטו של רידלי סקוט גם בריחה מחוק אחר - זה התרבותי, שלא מאפשר סוג כזה של חברות. נשים הרי מאומנות לא לבטוח זו בזו, לא לסמוך זו על זו, ולראות אחת בשנייה כמתחרות - על משרות, על גברים, על הכרה. בדומה לשאר הסרטים, גם "בתלמה ולואיז" מייצר הקשר בין שתי הנשים התנהגות אלימה. הסיום הספק-טרגי-ספק-משחרר של הסרט, מוכיח שההימלטות המוחלטת מהחוק הזה היא ככל הנראה בלתי אפשרית. כמו ב"יצורים שמיימים", גם תלמה ולואיז היו צריכות מרחב-לא-מרחבי, בזמן-לא-זמן, בין שמיים וארץ, בין הצוק והתחתית.אלימות שמתפרצת בלי אזהרה. "תלמה ולואיז":

לצד המותחנים הפסיכולוגים וסרטי האקשן, מכיל פנתיאון החברות הנשית גם סרטים קצת יותר אופטימיים, או ליתר דיוק אופטימיים לכאורה. ב"עגבניות ירוקות מטוגנות", אנחנו פוגשים בשני זוגות של חברות. רות' ואיג'י, מכירות כשהראשונה מתאהבת באחיה של האחרונה. כשזה נהרג בתאונת רכבת, הן הופכות לידידות נפש, לרבות הרמיזות הרומנטיות. אבל רות', נערה צייתנית למשפחה טובה, נאלצת לציית לתכתיבי החברה, ונישאת למי שהיא אמורה להינשא לו. כמה שנים לאחר מכן, בביקור מנומס, מגלה איג'י שבעלה של רות' מכה אותה, ומחליטה לקחת על עצמה את תפקיד המושיעה. במסכת מרגשת ובנויה היטב מצליחות השתיים לייצר להן מפלט בטוח, בבית קפה קטן, בעיירה נידחת בארצות הברית. האושר הזה נגדע כשרות' (זהירות ספויילר), מתה מסרטן. רגע לפני, השתיים עוד מספיקות להיות מעורבות בפרשיית רצח, ולשקר האחת עבור השנייה לבית המשפט ולכומר.זוג החברות השני הוא של גברת ת'רתגוד (לפי הסרט זוהי איג'י המבוגרת, הגרסה הספרותית מציגה דמות נפרדת לגמרי) ואוולין - עקרת בית מתוסכלת עם משקל עודף. האישה המבוגרת הופכת לאוזן קשבת עבור הצעירה ולהפך, ויחד הן מנסות להמשיך ולקיים את החברות שנגדעה. הסוף המתוק-מר הוא גם סיפורו של "חופים", הסרט בכיכובן של בט מידלר וברברה הרשי. השתיים נפגשות במקרה, כילדות, על הטיילת באטנלטיק סיטי. שנים של התכתבות בטווח רחוק שומרות על האש שנוצרה אז, עד שהן סוף סוף נפגשות כבוגרות. בין אהבה לקנאה, בין תמיכה לבגידה באמון, טווה הסרט את חוטיה של החברות הזו, שמסתיימת, איך לא, במוות של אחת הגיבורות. "חופים" היא דרמה על גבול הקומדיה הרומנטית, שמראה כמה קשים האתגרים העומדים בין שתי חברות המבקשות לתחזק קשר יציב. גם אם הסרט מדגיש את יתרונותיה, הוא גם מראה אותה כמפלט אחרון, כמערכת התמיכה הגברית (להלן הבעלים) מתחמקים מאחריות.בטריטוריה שלהן. "עגבניות ירוקות מטוגנות":ועוד לא דיברנו על "ברבור שחור" או על "אינסטינקט בסיסי" או אפילו על "גברים בצד", שם הסיטואציה מורכבת יותר ומוצגת כמאיימת לא פחות. יהיה ההרכב אשר יהיה, כששתי נשים הופכות חברות טובות, הן מיד מוצגות על המסך הגדול כחברות טובות מדי. אולי אם הן ילכו ביחד לקנות נעליים, התסריטאי יניח להן להישאר בחיים.השותפה - כל הפרטים

*#