אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

במאי עג'מי סכנדר קובטי: "הכסף שקיבלתי מהמדינה זה נצחון פצפון של המיעוט הפלסטיני"

צריך לראות את "עג'מי" פעם אחת כדי להבין מדוע סכנדר קובטי מרגיש שהמדינה לא מייצגת אותו. צריך להקשיב לחוויות של אחיו מהמעצר כדי להבין מדוע סכנדר קובטי מרגיש שהוא לא מייצג את המדינה. אבל כשהבמאי היפואי אמר את הדברים ערב האוסקר, מיד רצו לסתום לו את הפה. עכשיו הוא עונה למשתיקים

תגובות

לא פשוט לתפוס את סכנדר קובטי לראיון. מיד אחרי טקס האוסקר, שבו היה מועמד עם "עג'מי" לפרס הסרט הזר הטוב ביותר, המריא למסעות פרומו בברלין ובפריז, ומשם לאוסלו, להשתתף בתערוכת הווידאו "Stop Making Sense" שמוקדשת ליוצרי סרטים ישראלים ופלסטינים המעלים שאלות פוליטיות על נרטיבים וזהויות בישראל. קובטי מציג שם את הסרט הקצר "אמת" שיצר ב־2002 עם המוזיקאי רביע בוכארי (שגם הלחין את המוזיקה המקורית ב"עג'מי"). תוך כדי מסע הדילוגים הזה מנסה הבמאי בן ה־34 לקדם תחקירים לשלושה רעיונות חדשים לסרטים - פיצ'ר ושני סרטים תיעודיים - שמתגלגלים לו בראש, מנצל רגעים פנויים כדי לצלם חומרים למיצגי וידאו ארט חדשים ומשתדל ליהנות בין לבין מנישואיו הטריים למונא, 29, שאיתה התחתן ביפו לפני שלושה חודשים.

» עג'מי - מועדי הקרנה

אנחנו נפגשים לשיחת וידאו קצובה בזמן בחדר הווירטואלי של סקייפ. קובטי יושב בחדרו בבית המלון באוסלו, לבוש בחולצה משובצת שבולטת על רקע של וילון לבן. רק כמה דקות קודם לכן התקשר הסוכן שלו לבשר שמכאן ימשיך למדריד ולרומא כדי להשתתף בפרמיירות של "עג'מי", "ולעוד ארבעה יעדים אחרים, שאני כבר לא זוכר איזה", הוא נאנח בעייפות, "אנחנו גם מקבלים הזמנות לפסטיבלים בכל מיני מקומות שכוחי אל שאני מתבייש לומר שאני לא יכול אפילו לבטא את השם שלהם. אני כבר מתגעגע לחיים הנורמליים, בלי מזוודות. אבל האמת היא שזה נהדר, כי 'עג'מי' זוכה להמון הצלחה ונמכר להפצה - גם ברוסיה, באסיה, באוסטרליה, בדרום אמריקה ובכל אירופה, אפילו בהונגריה - אבל זה גם מעייף. בכל מקום יש את אותן שאלות ואותן תשובות". קשה, אם כן, להלהיב את קובטי. אפילו האוסקר הותיר אותו די אדיש. "לא היה משהו מיוחד. רוב הטקס הייתי בחוץ עם במאי הסרט הצרפתי 'הנביא', ז'אק אודיאר, שהתחרה מולנו - עישנו סיגריות ושתינו שמפניה. פיספסנו הרבה מהטקס כי מתברר שמותר לצאת ולחזור רק בזמן הפרסומות. יש שם קטע מצחיק שברגע שאתה קם מהמושב, מיד מגיע מישהו בחליפה ומתיישב במקום שלך כדי שכשמצלמים את הקהל במצלמת רחף לא יראו שיש נקודות ריקות בקהל", הוא מגחך, "אחר כך חזרתי עם הבמאי השני של הסרט, ירון שני, ועם המפיקים (מוש דנון וטליה קלינהנדלר; ש"ג) לבית המלון, פגשנו את השחקנים ואכלנו המבורגרים". אז מכל הגלאם נשארו רק המבורגרים? "מבחינתי ההישג האמיתי של הסרט לא היה האוסקר אלא עצם זה שהבאנו לבתי הקולנוע בישראל 200 אלף איש. כי כשיהודי מצליח להזדהות עם דמות פלסטינית - גם אחרי 62 שנה של דה הומניזציה - לבכות כשהדמות הערבית בוכה, לצחוק איתה כשהיא צוחקת ולחיות איתה את החיים שלה - זה הכי חשוב בעיני. בסופו של דבר, רצינו לעשות סרט שיפתח לאנשים את העיניים, כמו שנסרי (אחיו הצעיר של עומר בסרט, בגילומו של פואד חבש; ש"ג) אומר בסוף הסרט'". בסוף נשארו ההמבורגרים. קובטי וירון שני בטקס האוסקר (AP)בקטגוריית הזר קובטי עדיין לא היה בארץ מאז האוסקר, ובשל כך לא התוודע ממקור ראשון לסימפוזיון שיצר ערב הטקס כשאמר למצלמת ערוץ 2: "אני לא מייצג את מדינת ישראל, אני לא יכול לייצג מדינה שלא מייצגת אותי". הדברים האלה עוררו מהומה מיידית על פי כל כללי הטקס. תחילה היתה זו שרת התרבות והספורט לימור לבנת, שאמרה: "בזכות כספי מדינת ישראל, שממנה מנסה כעת סכנדר קובטי להתנער, הופק הסרט 'עג'מי' והגיע למועמדות לאוסקר. ללא תמיכת המדינה, קובטי לא היה צועד הלילה על השטיח האדום"; בהמשך קפצו חברי הכנסת האוטומטים של הימין (אלכס מילר, מיכאל בן ארי ודניאל הרשקוביץ' מהבית הלאומי, שאמר: "מי שביים את הסרט בעזרת מימון ישראלי עלול להתעטף הלילה בדגלי חמאס"); אחר כך הגיע תורן של היוזמות הסהרוריות התורניות - תיקון לחוק הקולנוע, שלפיו "לא תינתן תמיכה לסרט אלא אם העורכים, המפיקים, הבמאים והשחקנים שמשתתפים בו יחתמו על הצהרת נאמנות למדינת ישראל ולסמליה היהודיים והדמוקרטיים" (של בן ארי), והצעת חוק שכל מי שמבקש מימון ציבורי יצטרך להצהיר על נאמנותו למדינת ישראל (של כרמל שאמה); ולבסוף דיון סוער בכנסת, שבסופו הוחלט להעביר את הנושא לטיפולה של ועדת החינוך. את העניין ליבה סיקור תקשורתי מתלהם - בטור שכתב ב"ידיעות אחרונות" שלח חנוך דאום את קובטי לעזה - וברקע, כל העת, רוח גבית היסטרית מכיוון הטוקבקיסטים. החל ב"הערבוש לא מייצג אותי ואני מקווה שלא יזכה באוסקר" וכלה ב"אלה כולם מסיתים מרגלים בוגדים מעודדים את האספסוף שלהם להתנכלות ולפגיעה ביהודים ולהשמדת מדינת ישראל!". כשהתברר ש"עג'מי" הפסיד את האוסקר לסרט הארגנטינאי "הסוד שבעיניים", התפרצה מהטוקבקים שמחה טהורה לאידו של קובטי. קובטי, כצפוי, לא מבין על מה המהומה. "בסך הכל אמרתי את מה שהסרט אומר באופן ברור. אמרתי את זה כבר המון פעמים בעבר, בעיקר לעיתונות הבינלאומית. אני יודע שקשה לשמוע את זה, שקצת הרסתי את החגיגה כי תמיד מנכסים הצלחה של בן אדם פרטי למדינה, אבל זה מה שאני באמת מרגיש - אני באמת לא מייצג את המדינה והמדינה לא מייצגת אותי". למה היא לא מייצגת אותך?"משום שיש במדינה הזו אפליה ודיכוי נוראיים, וכל מי שאומר שאין פה דיכוי צריך לראות כנראה את 'עג'מי' עוד פעם. כל סצנה שם היא דוגמה לדיכוי. אנשים רואים את הסרט ואומרים 'וואללה, הנה יש ערבים פושעים'. אז בואו תעצרו שנייה ותבדקו - למה מספרים לכם את הסיפור הזה? מי גרם להם להיות פושעים? מה, הם נולדו ככה? זה בתרבות שלהם? לא, יש בעיה! יש בעיה כי יש יותר מ־50 אחוז נשירה בבתי הספר ביפו. יש בעיה כשיש יותר מ־80 נרצחים ביפו בעשר השנים האחרונות. אי אפשר להגיד שמדובר בסך הכל באנשים רעים שכל מה שמעניין אותם זה לרצוח. "הסרט לא עוסק בהאשמות ספציפיות כי הן לא מובילות לשום מקום, רק לעוד אי לקיחת אחריות, אבל הוא מראה מציאות והרקע שלה ברור. כולנו יודעים מהו. לבוא ולהתעלם מזה, לומר לי 'מה פתאום אתה חושב שהמדינה לא מייצגת אותך', זה אומר שאנשים לא הבינו את הסרט". מה הוא אותו "רקע ברור" שאתה מדבר עליו? קובטי נאנח. "ממשלות על גבי ממשלות שמונעות ממך דברים בסיסיים, למשל הגדרה עצמית בכל דרך אפשרית. אם זה דרך חוקים גזעניים, שמות של רחובות, טיפול של המדינה במצבים חברתיים. אלה גזענות ואפליה שמופעלות בכל הרמות. אני יכול לדבר איתך על 500 משפחות ביפו, בסביבה שלי, שקיבלו צווי פינוי והריסה על הבתים שלהם וחיות תחת איום קיומי. אני יכול לדבר איתך על רמת החינוך הנמוכה בבתי הספר הערביים, על אפשרויות עבודה שאין, על אקדמאים מובטלים, על בעיות של סמים. אני למדתי בבית הספר הצרפתי פרר והיתה שם נשירה של 90 אחוז. ממה זה נובע? מאי יכולת להתמודד עם אנשים שיש להם בעיות לימוד. הפתרון הקל זה להעיף את התלמיד, להשתיק אותו, להרחיק את הבעיות. כמו שדן מרגלית יושב באולפן עם זחאלקה ופתאום צורח עליו ומעיף אותו כי לא נעים לו לשמוע מה הוא אומר. הרקע זה מצב של גזענות ממוסדת".עג'מי. הדיכוי נמצא בכל סצנה וסצנהקובטי עוצר לרגע, מתעשת ואומר: "לא רק בגלל זה יש לי בעיה לייצג את ישראל. עיקר הבעיה היא שלא רק שאין נכונות להתמודד עם הנושאים, אלא שאנשים מהר מאוד מעדיפים פשוט לשלול את הצד האחר. זה מתחיל בלמחוק את ההיסטוריה שלו ואת ההגדרה העצמית שלו. הכי קל ללימור לבנת להתרעם ולומר 'נתנו לו כסף והוא יורק לבאר שממנה הוא שותה' והכי קל לעשות דיון בכנסת שרק תוקף ולא מביא לפתרונות, במקום לערוך דיון ענייני ששואל 'למה אני, בנאדם הגיוני, ערבי שעובד עם יהודי, מרגיש ככה. למה אוכלוסייה שלמה מרגישה את מה שאני אומר ויותר מזה - למה האוכלוסייה מפחדת להגיד בעצמה את מה שאני אומר. אבל אני מבין את התגובה של לבנת. היא ביזנסוומן. היא כמו מוכר במכולת, צריכה לספק את הסחורה שאנשים צריכים לקנות. הכי קל לברוח מאחריות, וההתלהמות ההיסטרית הזאת מביאה לה בסך הכל עוד הון פוליטי". אז מה תענה לאלה שאומרים שיש סתירה בין העובדה שהמדינה עזרה לממן את הסרט ובין העובדה שהכרזת שאתה לא מייצג אותה?"אמנות אינה מייצגת מדינה ואינה מייצגת את הקרן שמימנה אותה. אוי ואבוי אם אמנות תתחיל לייצג מדיניות. זה נקרא בפשטות פרופגנדה, ואני לא מוכן לעשות תעמולה. הקרן פועלת כעמותה ציבורית שנותנת את כספי משלמי המסים לבמאים ולתסריטאים לא בגלל דעתם ומה שהם מייצגים אלא משיקולים אמנותיים והפקתיים. הקרן מימנה כ־40 אחוז מ'עג'מי' (את שאר 60 האחוזים מימנו קרנות גרמניות; ש"ג) כי הלקטורים ויו"ר הקרן חשבו שהתסריט ראוי למימון".  מטען הכאב הרעיון ליצור סרט על החיים האמיתיים ביפו החל להתגבש אצל סכנדר קובטי וירון שני לפני שבע שנים. מכאן החל תהליך עבודה ארוך, מורכב וייחודי בנוף הקולנוע הישראלי, ובכלל. תחילה הם אספו סיפורים אישיים מתושבי יפו כדי לכתוב על בסיסם את התסריט, ובד בבד החליטו לשלב אותם כשחקנים וכניצבים על הסט. היות שלאף אחד מהם לא היה ניסיון קודם, פתחו הבמאים סדנת משחק למשך שנה, שבה למדו המשתתפים להתרגל לנוכחות של מצלמה, פיתחו יכולות אלתור ולמדו להכיר את ההיסטוריה של כל דמות. על כל אחת מהדמויות עבדו בסדנה כמה שחקנים פוטנציאליים, ובתהליך סינון איטי נבחרו לבסוף אותם אלה שכיכבו על הבד. התסריט לא נחשף בפניהם בשום שלב כדי ליצור אותנטיות מקסימלית בתגובות. כמו כן, הסצנות צולמו על פי סדרן הכרונולוגי בסיפור - בניגוד לתוצאה הסופית שזיגזגה בין זמנים - גם כן כאמצעי ליצירת הזדהות מקסימלית. קובטי הוא בוגר לימודי הנדסת מכונות בטכניון שגם התחיל תואר שני בקולנוע באוניברסיטת תל אביב אך פרש כיוון שהתחיל לעבוד כעוזר במאי בסרט "הכלה הסורית" של ערן ריקליס. "עג'מי" הוא סרטו הראשון, והוא נוצר, כאמור, מתוך שותפות מלאה עם ירון שני. בהתאמה, האחרון עמד לצדו לאחר המהומה שעוררו דבריו. בראיון לאתר וואלה! מיד עם חזרתו לארץ אמר שני: "הרבה אנשים מרגישים שיש אווירה של ציד מכשפות, שאי אפשר לומר כלום... זה מפחיד וגם אני מפחד באיזשהו מקום... במדינה יש אווירה של עליהום. של 'אם אתה לא חושב כמוני אז צריך להשתיק אותך, להרחיק אותך ולפגוע בך'".  סכנדר, גם אתה אמרת קודם לכן שאוכלוסייה שלמה מפחדת להגיד את הדברים שאתה אומר. מפחדת ממה?"אם תלכי לראיין אנשים ביפו, הם לא יגידו לך שהם לא מייצגים את מדינת ישראל בגלל שזה יגרור עונשים, כמו שאחרי אוקטובר 2000 יפו היתה יבשה במשך שנתיים. היהודים הפסיקו לבוא לאכול חומוס ואנשי עסקים פשטו רגל. זו התוצאה הישירה של הדיכוי. על הרקע הזה היית מצפה שיפו תהיה מלוכדת, לא? אבל כמו שהסרט מראה, יפו מפוצלת למיליון ואחד חלקים. למה? כי כשמופעל דיכוי על מיעוט מוחלש אז אנשים מתחילים להיות אינדיבידואליסטים; כולנו מתחילים לדאוג רק לעצמנו ולמי שקרוב אלינו. יש פילוג בין מוסלמים לנוצרים, בין עשירים לעניים ובין מלומדים ללא מלומדים. וזה מה שהמדכא רוצה להשיג - שתדע שאתה לבד בעולם. וזה עובד. האנשים מתחילים להאמין שהם בני אדם פחות חשובים, שאין להם קול, שהם לא יכולים לשנות את המציאות שלהם". אבל מה החלק של המדינה בזה?"המדינה בכוונה בונה סביב נצרת וסביב ערים ערביות אחרות כמו סכנין ועכו כדי שלא יוכלו להתפתח. המדינה בכוונה מעודדת ג'נטריפקציה ביפו כי ככה היא פותרת את הבעיות. מבחינתו של חולדאי, הבעיות ייפתרו אם הוא ישפץ כבישים ומדרכות, ומבחינתו הוא רוצה 'לחזק' את האוכלוסייה, אבל בפועל רק יוצר נדידה מעג'מי למזרח העיר, כמו שג'וליאני כביכול ניקה את הפשע בניו יורק אבל בעצם רק העביר אותו מחוץ למנהטן. תראי לאיזה מצב אנשים מגיעים ביפו, הם אומרים שהם מעדיפים שהפשע יישאר כדי שלא יבואו לכאן יהודים עשירים ויגידו להם איך לחיות. אני רואה אצלם בעיקר ייאוש. אנשים שחושבים שהקול שלהם לא שווה פרוטה. הם לא חווים את מה שאני חווה. אני אופטימי. אני מקבל המון תמיכה". "תראי, קיבלתי 1,523 אי־מיילים של תמיכה על הדברים שאמרתי, כולל שני אי־מיילים של נאצה, ואני מתכתב עם שני האנשים ששלחו אותם כבר ארבעה ימים. אחד מהם כתב לי בסוף 'סליחה. אני מבין עכשיו על מה אתה מדבר'. אנחנו יודעים מה הסיבות להזנחה ביפו. אפשר לחזור 62 שנה לאחור, כשיפו נכבשה והישראלים קיבצו לתוך שכונת עג'מי את כל מי שלא הועזב וגידרו אותה בגדר תיל. אי אפשר לשכוח את 1948, אבל ההזנחה, הקבלה של המצב הקיים, זאת גם אחריות שלנו". איפה אתה רואה את ההזנחה של הערבים ביפו?"זאת הזנחה לא להגיד את מה שאני אמרתי, שאני לא מייצג את המדינה. לא להגיד את מה שאתה חושב. לא לדרוש את הזכויות השוות שמגיעות לך כמיעוט לאומי", הוא מתקרב מעט למצלמת המחשב ומרים את קולו, "את יודעת מה? הכסף שקיבלתי ממדינת ישראל, שעזר חלקית במימון הסרט, זה ניצחון פצפון של המיעוט הלאומי הפלסטיני במאבק שלנו לשוויון ולזכויות אדם ואזרח. במדינה מתוקנת, 20 אחוזים מתקציב קרן הקולנוע היו צריכים להיות מיועדים רק לאוכלוסייה הפלסטינית כאפליה מתקנת. בגלל שאנחנו מיעוט לאומי. "את יודעת למה נהיה כזה בלגן גדול כשאני אומר את הדברים האלה? כי המדינה הזאת מתבססת על פחד ומחנכת לפחד. הפחד להיות מחוץ לקונצנזוס, להיות מותקף. עכשיו איזה חבר כנסת רוצה ליזום חוק שאם אתה לא נאמן למדינה אז אתה לא יכול לקבל כספים כדי ליצור קולנוע. מה שאמרתי לא מתקשר לקונצנזוס הציוני אז מפחידים אותי בזה שיסגרו לי את הברז". הוא שוב נרגע לאחור בכיסא. "אני יודע שקשה לאנשים לשמוע דברים על עצמם ואני מוכן לשלם את המחיר האישי כי אני כן מאמין שיש בי כוח לשנות את העולם", הוא מחייך, "ולכן אני עושה את האמנות שלי". אח שלי גיבור האמנות של קובטי לא עזרה לו לפני חודש ושבוע, כששני אחיו, טוני וג'רייס, נעצרו בחשד שהפריעו לשוטרים בעת מילוי תפקידם והוכו על ידיהם קשות. היה מדובר בסיפור יפואי אופייני ומטריד. בשעות אחר הצהריים התקבל במרחב יפתח דיווח על פריצה ברחוב קדם, ושוטרים שהגיעו למקום חשדו בשני נערים שהם מחביאים סמים באדמה. למקום הגיע אדם שלישי, שלדברי השוטרים צעק עליהם וטילטל את ניידת המשטרה, ובזמן שעצרו אותו הגיעו האחים קובטי למקום, ולדברי השוטרים תקפו אותם עם תושבים נוספים. לטענת טוני וג'רייס, השוטרים התנפלו על הילדים שבסך הכל ביקשו לקבור את הכלב שלהם ועל כן ניסו להגן עליהם. כשבוע לאחר מעצרם הגישו האחים תלונה במח"ש נגד השוטרים שהיו מעורבים במעצרם. לדבריהם, השוטרים הפגינו כוח בלתי סביר והשתמשו בגז פלפל בזמן מעצרם. בטור שכתב ל"העיר" בשבוע שעבר, תיאר ג'רייס קובטי את מה שעבר במעצר במילים הבאות: "הפשיטו אותי כדי לעשות חיפוש וביקשו ממני כל מיני דברים מבזים: 'תשחק עם הביצים, תפתח את התחת'. ואני עושה כל מה שמבקשים, רק שלא ישימו לי שוב ספריי פלפל בעיניים. במצבים כאלה לא אכפת לך מהצרכים הבסיסיים או מהזכויות שמגיעות לך, אתה מנהל מלחמת קיום". תושבים רבים ביפו מספרים שהמציאות הזאת היא יומיומית מבחינתם. סכנדר לא היה בארץ בזמן התקרית. השבוע הוא מספר: "מה שקרה להם קורה כל הזמן ביפו. היו מאות מקרים שהגיעו גם לבתי משפט, ובסוף מדינת ישראל שילמה פיצויים לאנשים על האלימות שהופעלה נגדם. לשמחתי או לצערי - אני כבר לא יודע - היה סרט", הוא מגחך לעצמו במרירות, "ובגלל שטוני היה מנהל ההפקה וג'רייס הוא אח של הבמאי, הצלחנו להעלות למודעות את כל עניין אלימות המשטרה נגד התושבים".בכלל, הוא אומר, התמיכה של המשפחה היא עניין מרכזי בעבורו. "אני מגיע ממשפחה מאוד ליברלית ודמוקרטית שלימדה אותי לקבל את השונה ולשמור על הייחודיות שלו בצד הייחודיות שלך (אמו של סכנדר, מרי, היא מנהלת בית הספר יאפא הערבי דמוקרטי ביפו, והאב איליה הוא נגר. כל אחיו, כמוהו, מהנדסים בהכשרתם; ש"ג), אחרת לא הייתי יכול לעשות סרט כזה, שמדבר על שני הצדדים. לערבי שחווה אלימות שוטרים במציאות היומיומית קשה להסתכל על שוטר בתור בנאדם כי הוא זה שמרביץ לאחים שלו, אבל בכל זאת היה לי חשוב להראות בסרט את השוטר כאדם עם רגשות, שיש לו ילדים משלו וצרות משלו בדיוק כמו לכל אדם אחר". המבקרים שלך לא הסתכלו עליך באותה הרגישות. "לא, אבל אני קורא את הדברים שיהושע סובול כתב (בטור שפרסם באתר וואלה!; ש"ג) ואת מאמר המערכת של 'הארץ' שתמך בי ואני אומר – וואללה, פתחתי דיון חשוב מאוד. הנה, אני לא הזוי. יש עוד אנשים שחושבים כמוני ורוצים לשנות קצת את המדינה שאנחנו חיים בה ומצליחים להזדהות עם הצד השני, וזה ממלא אותי תקווה. כי אם יותר ויותר אנשים יפתחו רגע את העיניים וינסו להבין למה הצד האחר פועל איך שהוא פועל ויזדהו איתו, אז כולנו נמצא בסוף מכנה משותף לשינוי. אז אני עכשיו אופטימי, ולאנשים שבאמת חיים בייאוש טוטלי וחושבים שאין להם שליטה על המצב ושהם רק טיפה בים אני אומר שאנחנו הרבה טיפות, והרבה טיפות מצטברות בסוף לאוקיינוסים".

*#