בגידה, מוות וסקס בחברה החרדית

אברהם קושניר ביים את "ברוריה", סרטו העלילתי הראשון, בתחילת שנות ה-60 לחייו. התוצאה היא אחד הסרטים הישראליים הטובים של העת האחרונה

אבנר שביט, עכבר העיר תל אביב
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אבנר שביט, עכבר העיר תל אביב

"יש בסיפור הזה הכל - בגידה, מוות, סקס", מכריזה אחת הדמויות ב"ברוריה", דרמה תוצרת בית שמגיעה השבוע למסכים. לפי האמירה הזו אפשר היה לשער כי הסרט מתרחש בקרב המאפיה הסיציליאנית או בחברה דקדנטית כלשהי, אך הוא מתחולל בלבה של הקהילה החרדית בירושלים דווקא. לאור העובדה שתעשיית הקולנוע המקומית מתבססת בעיקר על בוגרים טריים של סם שפיגל ועל המורים שלהם, גם זהותו של מי שיצר את הסרט מפתיעה - אברהם קושניר, מפיק טלוויזיה בתחילת שנות ה-60 לחייו, שהיה הכתב הכלכלי של ערוץ 1 עוד בימיה הראשונים של רוממה, אך מעולם לא ביים סרט באורך מלא. "ברגע ששמעתי את הסיפור של ברוריה ידעתי שאני רוצה לעשות מזה סרט", אומר קושניר, "זה אולי הסיפור הכי מדהים שהיה אי פעם על גברים, נשים ומה שביניהם".

הסיפור שעליו מדבר קושניר התרחש, או שלא, בירושלים של המאה השנייה לספירה. גיבוריו היו תלמידה חכמה בשם ברוריה ובעלה, רבי מאיר. ברוריה חלקה על עמדתם של בעלה ועמיתיו, שגרסו בתוקף כי דעתן של הנשים קלה. כדי להעמיד אותה על טעותה הציב בפניה הרב פיתוי. "מכיוון שהרבי מאיר וברוריה כבר אינם בין החיים", אומר קושניר, "לא יכולתי להשתמש כמנהגי בכלים תיעודיים. לפיכך, הדרך היחידה לדון בסיפור של ברוריה היתה ליצור בראשונה בחיי סרט עלילתי. זה נשמע מעט הרפתקני, אבל צריך לזכור שבמשך כל הקריירה שלי, גם כשדיווחתי על מצב המשק, השתמשתי בכלים ויזואליים כדי להסביר את מה שהיה לי להגיד".

"ברוריה". שפה קולנועית נקייה ומרתקת

הפורמט העלילתי הצריך את קושניר ליצור גלגול מודרני של ברוריה - אשה חרדית, החיה בירושלים של סוף שנות האלפיים, תקופה שמרנית לא פחות מאשר תחילת המילניום הקודם. למרות זאת, היא מעזה לצאת למסע בעקבות אותה ברוריה אגדית. לתפקיד הטעון ליהק קושניר את הדר גלרון, שגם השתתפה בכתיבת התסריט. "בתחילה כתבתי רומן, ורק לאחר מכן עיבדתי אותו לקולנוע. לצורך המשימה גייסתי גם את גלרון, את ברוך ברנר שמשחק לצדה ואת הצלם והעורך יובל כהן. היינו יושבים יחד ומתווכחים ללא הרף - בעצם, נכון יותר לומר כי שלושתם היו מתקוטטים בעוד שאני תיפקדתי על תקן המבוגר האחראי".

המאמץ המשותף הוליד קושייה מרכזית אחת, שהסרט מבקש מכל צופה לענות עליה - האם היית שולח מישהו לפתות את אשתך?

"אני חושב שרוב הגברים היו מתפתים לעשות זאת. אחרי הכל, זה המבחן האולטימטיבי שאדם יכול להציב בפני רעייתו, כך שקשה לוותר על ההזדמנות להוציא אותו אל הפועל".

איך הקהילה החרדית מתמודדת עם העובדה שמגיע לאקרנים סרט כל כך ארוטי על אודותיה? כבר הוציאו עליך פשקווילים?

"אין בסרט עירום פרונטלי. לא ראינו בכך צורך, מפני שהוא ארוטי מאוד גם כך. ובכל זאת, לאחר הקרנת טרום בכורה בירושלים הרימה צופה חרדית את ידה ושאלה בזעם 'למה יש פה עירום?'. עניתי לה - 'תראי מה עשו לך. את מזדעזעת מהצגת רגל חשופה, אבל בכלל לא מפריעה לך העובדה שרב שלח גבר זר לפתות את אשתו'. רבים מתכחשים לאמיתות הסיפור של ברוריה וטוענים כי מדובר במשל ולא באירוע היסטורי. מובן שאני לא מקבל זאת".

אתה מצפה גם לאוהדים בקרב הקהילה החרדית?

"אני חושב שמתרחש היום תהליך שההשפעה שלו תהיה משמעותית כמו המהפכה של ההשכלה - צומחות עוד ועוד ברוריות, כאלה שמעזות להציע קריאה אחרת של הדברים. הנה דוגמה: לא מזמן שמעתי הרצאה מפיה של תלמידה חרדית, שניתחה את המפגש בין שאול לכמה נערות בעת שחיפש אתונות. ומה מתברר לפי הפרשנות שלה? שהדרך שבה מתואר הדיאלוג ביניהם מבהירה כי מותר לנשים להתבונן בגוף הגברי ולהתענג עליו. במקרה זה, היתה להן סיבה טובה לכך - שאול, למשנתה, היה התשובה של ימי התנ"ך לבראד פיט. היית מאמין שאשה עם כיסוי ראש תשווה בין אחד המלכים לכוכב קולנוע הוליוודי?".

עם רכטר, בלי כלייזמר

"ברוריה" הוא תענוג. מזמן, אם בכלל, לא ראינו סרט ישראלי שמדבר בשפה נקייה כל כך, מעלה תהיות כה עמוקות ואף טורח לפשפש ביסודות המסורת שעליה בנויים חיינו כאן. קושניר נרתע דווקא מן הקטלוג של פרי יצירתו כ"סרט יהודי" - "אני חושב ש'ברוריה' מציג שאלות אוניברסליות. הוא היה יכול להתרחש גם בקהיר או בדמשק, ולאו דווקא בירושלים. הנה סיפור שמבהיר את הנקודה הזו: אמרתי למלחין יוני רכטר שהוא יכול לעשות ככל העולה על רוחו, ובכל זאת ייחלתי בלבי שלא ישלב קלרינט בפס הקול. הייתי פוסל מוזיקה כזו. לשמחתי, הוא הבין לרוחי גם בלי שאמרתי זאת מפורשות, והבין כי 'ברוריה' אינו סרט פולקלוריסטי שדורש כלייזמר".

כמו "חופשת קיץ", סרט ישראלי נוסף מן העת האחרונה שגיבוריו יראי שמים, גם את "ברוריה" השוו כמה מבקרים מקומיים ל"עשרת הדיברות" של קישלובסקי, אך קושניר מסתייג מן ההשוואה הזו, וגם מן הדמיון בין סצנות מסוימות בסרטו ל"יפהפיית היום" של בונואל - "באתי בראש פתוח לחלוטין, בלי כל מקורות השראה".

איך אתה מסכם את החוויה?

"הייתי נינוח מאוד. בטלוויזיה אני נוהג לעמוד לעורך מעל הראש, אבל הפעם הענקתי לכולם את המרחב שלהם. כל אחד מאנשי הצוות היה שותף לעשייה - בסצנה שצילמנו בחנות הספרים, בכיכובו של עמנואל הלפרין כבעל החנות, העירה לי המאפרת רחלי גבריאל שמשהו לא עובד. קיבלתי את דעתה מיד והתחלתי לצלם הכל מחדש. צורת הבימוי הזו עדיפה בהרבה על הגישה השתלטנית".

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ